בית הדין הארצי לעבודה קבע (ג', 21.3.06) כי ניתן לראות בהתאבדות כ"תאונת עבודה" וקיבל את ערעורה של עדה זהבית על החלטת בית הדין אזורי לעבודה בבאר שבע, שלא להכיר בהתאבדות בעלה כ"תאונת עבודה" לצורך תשלום גמלת תלויים על-פי חוק ביטוח לאומי.
שמואל עדה עבד במחלקת התברואה בעיריית ערד כאשר בחודש מאי 1996 נמצא תלוי במחסן מחלקת התברואה במקום עבודתו.
שלוש שנים לאחר מכן הגישה אלמנתו תביעה לתשלום גמלת תלויים בנפגע עבודה בטענה כי ההתאבדות נגרמה כתוצאה מיחס נוקשה, סידור עבודה שונה מהרגיל, הורדת שעות העבודה הנוספות, אי קבלת יציאה להפסקת צהריים, כל זאת ללא התייחסות לטיפול תרופתי שקיבל.
"כתוצאה מכך נאלץ להפסיק את הטיפול התרופתי, בנוסף בסידור העבודה קיבל קו נסיעה קשה, ההתעללות בו הייתה ללא גבול", טענה אלמנתו.
פקיד התביעות דחה את בקשתה בטענה, כי "לא הוכח קיומו של אירוע תאונתי, אשר הביא לפטירת המנוח" ובית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע דחה אף הוא את התביעה בטענה כי לא קרה כל אירוע חריג בסמוך לפני ההתאבדות וכי לא הוכח רצף של "אירועים חריגים" שקדמו לאירוע ההתאבדות.
במסגרת ערעור שהגישה האלמנה לבית הדין הארצי לעבודה מצטט השופט יגאל פליטמן בפסק דינו את המכתב שהותיר שמואל בסמוך למקום בו התאבד:
"לאברהם שטרית, אתה התנהגת אלי כמו עריץ, את כל החברה התנהגת כמו בן אדם חוץ מכמה. מעניין למה כולם עושים מעל 80 שעות נוספות ואני ותיק לא פחות מדורון - 20 שעות.
מעניין למה דורון התחיל ועואמי לא סוגר את המחסן לפני שאנחנו גומרים למרות שיש לנו מפתחות. ואתה יכול ללכת לרופא שיניים לילדים ואני לא יכול ללכת לבדיקה".
לדברי השופט פליטמן, "זוהי הראייה המהימנה ביותר לאשר אירע. עולה, כי בגין שני אירועים מיוחדים הוא שם קץ לחייו. האחד - קיפוחו בסמוך לפני התאבדותו בהשוואה ליתר העובדים במכסת השעות הנוספות. השני - האיסור שהוטל עליו במקרה מסויים לעזוב את העבודה בזמן העבודה לצורך בדיקה רפואית, לעומת ההיתר שנטל לעצמו הממונה עליו לעזוב את העבודה, לצורך טיפול שיניים לילדיו".
הנשיא סטיב אדלר הצטרף לעמדת השופט פליטמן בציינו, כי "הטעם הראשי להלכה לפיה גם במקרה של התאבדות נדרש להוכיח שהתקיים אירוע בעבודה הוא ההנחה שהתאבדות היא מעשה שנעשה על-רקע של מחלת נפש או אירוע טראומטי. מכאן, כי הקשר בין העבודה לבין ההתאבדות יכול להיות אירוע בעבודה אשר מהווה אירוע טראומטי הגורם להתאבדות, לפריצת מחלה נפשית או להתפתחות מחלת נפש".
לדברי הנשיא אדלר, במקרה זה כלל לא ידוע אם שמואל ניסה להתאבד בעבר, לא ידוע אם סבל ממחלת נפש האם קיבל טיפול עבורה, ואף אין כל בסיס לבירור האם הממונים עליו התייחסו אליו בצורה לא ראויה.
על אף הקביעה, כי נטל ההוכחה במקרה זה לא הורם, מציין אדלר כי בנסיבות המיוחדות של המקרה ניתן ללמוד ממכתב ההתאבדות, כי קדמו להתאבדות שני אירועים שארעו בסמוך לה, אשר ניתן לקשור אותם להחלטתו של שמואל לשים קץ לחייו.
בית המשפט מקבל את הערעור.
