הציבור הרחב נחשף לפרופסור אומן עם זכייתו בפרס נובל לכלכלה בשנה האחרונה. אך אומן, המוכר ומוערך מזה שנים רבות בעולם האקדמי בארבעה שמותיו הפרטיים - ישראל, בוב, רוברט, ג'וני - רחוק מלהיות מדען המסוגר במגדל השן.

בראיון לעיתון "ישראל שלי" הוא שב ומתגלה כאדם לבבי ופתוח, שאינו מתחמק משום שאלה ומדבר בגילוי לב על פוליטיקה, על הבחירות, על המקצוע שלו - חקר ביצועים ותורת המשחקים, ועל הקשר שבין כל אלה.

את פרופ' אומן אני פוגש במשרדו הצנוע באוניברסיטה העברית. המסלול שעבר אומן מאז שעשה את הדוקטורט שלו במתמטיקה באחת האוניברסיטאות הנחשבות בעולם, ה- MIT, ואת הפוסט-דוקטורט במוסד אקדמי נחשב לא פחות - פרינסטון, והמורים שלמדו להעריך אותו כבר בתחילת דרכו - ווייטהאד והמתמטיקאי נאש, היו אמורים להביא אותו להוביל מחלקה יוקרתית באחת האוניברסיטאות היוקרתיות בעולם. אחת מאלה היודעות לתגמל חוקרים שכמותו בסכומים המוכרים מצמרת טבלת השכר של הבנקאים בישראל.

אך חבריו של אומן באקדמיה למדו לקבל את בחירותיו, כמו גם את דרך מחשבתו השונה. בראיון אקדמי שפרסם המרכז לחקר הרציונליות באוניברסיטה העברית לפני כשנה, פותח פרופ' סרג'יו הארט בשאלה: מיהו פרופ' רוברט אומן? האם הוא כלכלן או מתמטיקאי? האם הוא רציונליסט או דתי אדוק? האם הוא אדם מעמיק או קליל? הוא מסכם שניתן למצוא את כל האיכויות האלה אצל אומן. בראיון, שנערך סמוך לבחירות, בחרנו לפתוח בנושאים המתבקשים בין תורת המשחקים לבין הבחירות - אחד המצבים הקלאסיים הנופלים תחת ההגדרה 'משחק'.

סקרים כבקשתך

פרופ' אומן, עד כמה יהיה הגיוני להצביע למי שיש לו סיכוי גדול יותר לנצח בבחירות - משמע להרכיב ממשלה, או להצביע למי שבמילא סיכוייו להיכנס לכנסת נמוכים?

"ראשית, השאלה היא כיצד אתה יכול לדעת מי ינצח בבחירות. אני סבור שאי אפשר לסמוך על הסקרים, ולכן ראוי שאדם יצביע למי שהוא מאמין שראוי שייבחר. אלא אם כן מדובר במפלגות שיש לך הערכה טובה שאין להן סיכוי לעבור את אחוז החסימה - במקרה הזה, אולי באמת אין טעם להצביע בשבילן.

"צריך לזכור מהם הסקרים האלה שאנחנו מתבססים עליהם. אנחנו נאחזים בסקרים מבלי לבדוק מהו הרקורד שלהם. חברות סקרים טועות בגדול, וממשיכות לפרסם סקרים שממשיכים לזכות לתהודה תקשורתית. מעניין לציין גם שמשום מה הסטיות של אותם סקרים הן תמיד לכיוון השמאל. זה ממש פשע, כי זה אכן מטה את קבלת ההחלטות של הציבור.

"מכוני הסקרים האלה מזכירים לי סיפור על עיירה יהודית ברוסיה, שבה פרסם אדם שמחר הוא מותח חבל מעל תהום והוא מתכוון ללכת עליו. הוא הזמין את אנשי העיירה לקנות כרטיסים תמורת עשרה קופקים כדי לחזות במופע. כולם מגיעים, וכוכב המופע מגיע באיחור קל ואומר להם: רבותי, האמת היא שאני לא יודע ללכת על חבל, אך קניתם כרטיסים, ולכן אם אתם בכל זאת רוצים לראות אותי הולך, או יותר נכון מתרסק בתהום - בבקשה. אלא שהיהודים רחמנים בני רחמנים, ומוותרים על ה'תענוג'. רגע לפני שהם הולכים הוא מכריז: יש לי הודעה, מחר יש עוד הופעה!".

אז הסוקרים שרלטנים?

"לא, לא כולם. יש גם בעיות סיסטמטיות בסקרים. קמיל פוקס שהרצה כאן סיפר על טעויות גדולות מאוד בסקרי יציאה (סקר שנערך בדיעבד, שבו הנשאלים מתבקשים לענות, למשל, לשאלה מה הצבעת - ולא מה אתה עומד להצביע - סקרים שאמורים להיות אמינים במיוחד). ראינו את זה אצלנו בבחירות שבהן שרון התמודד מול ברק. סקרי היציאה הראו ששרון קיבל 59 אחוזים. לבסוף הוא קיבל 65 אחוזים - זו טעות החורגת מהטעות הסטטיסטית שאמורה להיות לסקר מסוג זה. ראינו גם את סקרי היציאה ברשות. שם דווח שהפתח קיבל 41 אחוזים והחמאס 37 אחוזים. בסופו של דבר החמאס קיבל 65 אחוזים - אז איך אפשר לסמוך על הסקרים?"

ממה נובעות טעויות כאלה?

"יש עניין שאנשים רוצים למצוא חן. יש דעה מקובלת שנחשבת לדעה ראויה. כיום, למשל, לא יפה להגיד שאתה 'איחוד לאומי' - 'קדימה' זה יותר מקובל. אז יש אנשים שאומרים דבר אחד ומצביעים לדבר אחר. במקרים מסוימים, כפי שסיפר קמיל פוקס, יותר אנשים טוענים שהם הצביעו מאשר המצביעים בפועל.

לדבריו, אחרי הבחירות 90 אחוזים טענו שהם הצביעו, ואילו רק 65 אחוזים הצביעו בפועל! זה נובע מכך שמקובל לחשוב שלא יפה שלא להצביע. אז יש אנשים שלא מצביעים, אך הם לא מודים בכך. מובן שלא כולם נוהגים כך, אך יש מספיק כאלה בשביל להטות את התוצאות ב- 25 אחוזים ויותר".

העייפות היא הסכנה

אולי הבעיה היא עם האינטואיציות שלנו, שאנחנו בטוחים שהן טובות, אך הן מטעות אותנו?
"זה יותר עניין של התנהגות של עדר. יש לתקשורת השפעה עצומה. התקשורת קובעת מה ראוי, ואנחנו מתיישרים לפיה".

בכל מקרה, מעבר לסקרים, המפלגות עצמן זזות שמאלה. אולמרט, הנגבי, לבני והחבר'ה מהליכוד - הם היו אמורים להיות ימין.

גם הם מושפעים מהתקשורת?

"אולי הגורם הבסיסי הוא ההרגשה שלהם ושל הציבור שחייבים לעשות משהו. זה המקור לטעות הפטאלית. יש שאיפה לחיים יותר נורמליים - ללא מאבקים. ויש עייפות - עייפות מסוכנת מאוד. לדעתי, אנחנו בצרה גדולה מאוד, והיא לא באה מאיום חיצוני, אלא מהניכור ומהבריחה מהמקורות שלנו. אנשים כבר לא זוכרים למה הם כאן, במקום הבעייתי הזה, ולכן הם רוצים להפוך את המקום הזה למקום לא בעייתי".

האם זה לא טבעי שנרצה לעשות משהו, למצוא פתרון, לצאת מהבעיה?
"כן, אלא שהעייפות עלולה להביא אותנו לפתרון קטסטרופלי. זה כמו מטפס הרים שמאבד את דרכו בהר המושלג וסובל מעייפות. הוא מאוד רוצה לישון, אך אם הוא יעצור עכשיו ויישן הוא יקפא למוות. זה לא הפתרון הנכון בשבילו, למרות העייפות. הגירוש הוא המשבר הקשה ביותר שעבר עלי ב- 50 שנותי בארץ. עכשיו יש כביכול רגיעה, אך ברור שזו רגיעה שלפני הסערה. אנחנו מדמיינים לעצמנו שהרגיעה תימשך, אך היא לא תימשך".

"ברב-המכר 'מי הזיז את הגבינה שלי' מתוארת אסטרטגיה מנצחת של עכבר שלא מפסיק לנסות את כל הדרכים, לעומת עכבר 'הגיוני' השוקל כל צעד... יש גם מקרים כאלה, אלא שבמקרה שלנו לא הכול הפיך. זה לא כמו להגיע לדרך ללא מוצא ומיד לעשות פניית פרסה ולחזור אחורה. ישנם צעדים הרי גורל שנקיטתם משנה את המצב, ולא מאפשרת חזרה למצב הקודם".

לא נוכל לוותר על פתרון. מהו בכל זאת הפתרון?

"בכנס שדרות, שבו השתתפתי ובו גם עמי איילון השתתף, הוא אמר שם שסדר היום במדינה השתנה - מציבורי לפרטי. לדבריו, אנשים מעוניינים לקדם את הקריירה של עצמם - את מה שטוב להם מבחינה כלכלית. סדר היום הציבורי פחות מעניין אותם. הוא צודק בתיאור המצב. זה באמת מה שמעניין יותר ויותר אנשים במדינה, אך זה מוביל לאסון. ההתעלמות מהבעיה הציבורית אינה פותרת אותה. זהו אולי מקרה שמדגים שהפתרון אכן מנוגד לאינטואיציות שלנו. אלה שאומרים שהמצב הזה לא יכול להימשך כך גורמים למצב הזה להימשך עוד הרבה זמן, ואילו אלה שמבחינתם המצב הזה יכול להימשך עד למציאת פתרון ראוי מבחינתם - הם ישיגו את הפתרון מהר מאוד. כדי להגיע לרגיעה צריך סבלנות".

אסור למצמץ ראשונים

בבסיס הכשרתו פרופ' אומן הוא מתמטיקאי, שעסק במשך כל שנות הקריירה שלו במחקרים תיאורטיים. אך הוא קירב אותם למדעים יישומיים כמו כלכלה, רפואה, מדעי המדינה ועוד, וזכה בשל כך להכרה ולהערכה רבה ברחבי העולם - שנים רבות קודם זכייתו בפרס הנובל.

במאמרים רבים שכתב הוא מסביר את מה שלדעתו עשוי להיות פתח להבנה היסודית ביותר של כל הסכסוכים - מסכסוכים עסקיים, המובילים בין היתר לשביתות, ועד למלחמות עקובות מדם. המקור הוא מצב ('משחק') שבו לשני הצדדים יש אינפורמציה חלקית. אחד מהם הוא ה'קונה' והשני 'מוכר', ושניהם מעוניינים לבצע את העסקה. ייתכן שהמחיר שהאחד מוכן לשלם הוא המחיר המקובל על הצד השני, ולכן, לכאורה, העסקה אמורה להתבצע ללא קושי.

אלא שבמקרים רבים, הצד המשלם אינו מוכן לחשוף את המחיר שהוא מעוניין לשלם, אלא לברר מהו המחיר הנמוך ביותר שבו אפשר להשיג את מבוקשו מהמוכר. אך המוכר מחזיק באסטרטגיה דומה, וגם הוא אינו מוכן לחשוף את המחיר שבו הוא יסכים למכור את הסחורה, מחשש שמא מחיר ההסכמה שלו נמוך מהמחיר שהקונה נכון לשלם. במצב עניינים זה, לשני הצדדים יש עניין לאיים זה על זה ולדחוק איש את רעהו לקרן זווית, במטרה לקבל את המחיר הטוב ביותר.

אי אפשר שלא לעשות את האנלוגיה לתולדות הסכסוך המקומי שלנו. כשאני עושה את האנלוגיה הזו, פרופ' אומן, המוכר בדיבורו הרך והנעים, המלווה בחיוכים שלווים, מתמלא דכדוך ועצבות גלויה: "אני לא רוצה להעלות על דל שפתי את מה שאני רואה לנגד עיני, אם המצב יימשך כך".

פרופ' אומן סבור שמלחמות, כמו דתות, הן תופעות שאיננו מכירים מספיק. במלחמות אנחנו נוטים לראות אקט אלים ובלתי רציונלי. לדברי אומן, זו טעות לחשוב כך. המלחמות הן אקט רציונלי במצבים מסוימים. אך במקום להבין אותן, וללמוד על התופעה שקיימת משחר ההיסטוריה האנושית, אנחנו מקימים מכוני מחקר לשלום. במקום להבין את התופעה הכוללת, אנחנו מתעסקים במקרים פרטיים.

אומן מספר על כך שבתקופת כהונתו של רבין כראש ממשלה בא אליו קצין בכיר, כדי לשאול בעצתו בקשר לתכנון אסטרטגי של המשא-ומתן עם הסורים. אותו קצין טען בפני אומן שהסורים אינם מתכוונים לוותר על אף שעל בגולן, כי האדמה הזו קדושה בעיניהם. אומן הסביר לאותו קצין שהסורים משתמשים בגישה נכונה, המכונה בשפת מקצועו 'אסטרטגיית הסחטן'.

המקרה הקלאסי של אותה אסטרטגיה הוא של שני אנשים שיש ברשותם 100 דולר, אך הם יוכלו ליהנות מהם רק אם הם יסכימו על חלוקה של הסכום. באותו מקרה, אחד השחקנים ממהר להצהיר בנחרצות שהוא יקבל 90 דולר וחברו 10. הוא מבהיר שלא יסכים לשום הסדר אחר בעניין. אם חברו ישתכנע שהוא אכן נחרץ, יהיה הגיוני מבחינתו להסכים לקבל 10 דולר, במקום לוותר על הכל.

לכן ברור לאומן ההיגיון של רבין לוותר על כל הגולן, למרות שמדובר בהיגיון שנובע מחוסר ידע - שכן האסטרטגיה הזו עשויה להוביל לפרדוקס, המכונה 'פרדוקס הסחטן'; החבר ה'נסחט' יכול להגיב באותה מטבע ולומר: "או 90 דולר או כלום". במקרה הזה מתחיל קרב של נחישות. מי שממצמץ ראשון מפסיד.

ואנחנו ממצמצים...

"כל הזמן. זו הסכנה האורבת לנו. אין בינינו שום הסכמה. היה לנו קונצנזוס על ירושלים, עכשיו מדברים על חלקים ופתרונות גמישים. היה לנו קונצנזוס שלא נאפשר זכות שיבה, עכשיו מדברים על 100 אלף, אולי 200... לכן אני פסימי".

אז מהי האסטרטגיה הנכונה לבחירות האלה?

"הבחירות האלה הן על הגירוש. מי שחושב שהמשך הגירושים נכון עבורנו, שיצביע בהתאם. מי שמבין את הסכנה, שיצביע בהתאם. הנושא של הבחירות הפעם הוא הגירושים הבאים, וזה גורלי".