סיפור אמיתי (פרק 144)

זמן-מה לאחר שיואל בן-שטרית יצא מלשכת-השופט רבינובץ, מבלי שאיש הבחין בו, נכנסה לאולם-המשפטים אשתו של מרציאנו. הצלמים עטו עליה. הם לא ידעו מי היא - אבל חוש פנימי שבו הם ניחנו אמר להם שכדאי לצלם את האישה היפה-פייה. עיניה הכחולות שזפו את הנוכחים באולם-המשפטים. היא הכירה רק אחד מן הנוכחים. היא פגשה בו כמה שעות קודם לכן. היא הבינה שהוא נשלח מטעם החבורה הצ'צ'נית כדי לעקוב אחר התפתחות הדברים.

מקריצת עינה של יעלה יכול היה מרציאנו, שכבר ישב על ספסל הנאשמים, להבין שהיא שולטת במצב.

הוא שמח. הוא לא ייגע-לשווא את מוחו בניסיון להבין כיצד הושג שיתוף הפעולה עם מי שאמור לחרוץ את גורלו.

על הדרמה שהתרחשה זה-עתה בלשכת השופט רבינוביץ הוא עוד לא ידע.

יעלה כבר הספיקה לקרוא באתרי-האינטרנט על מציאת גופתו של עורך-דין ידוע. השם לא פורסם. גם סיבת-המוות לא פורסמה.

בסתר-לבו ידע מרציאנו שאשתו המטריפה את עיני כל רואיה לא תדחה על הסף כל אמצעי שייראה לה יעיל, כדי להועיל לבעלה, אבל בהישמע קולו של הכרוז, שקרא לכל הנוכחים לקום על רגליהם עם כניסת השופט רבינוביץ לאולם-המשפטים, זנח מרציאנו את המחשבה הטורדנית הזאת.

בעתיד, אולי, הוא יחזור ויגלגל בינו לבין עצמו גם עניין זה.

השופט רבינוביץ התיישב על כיסאו - ומיד לאחר מכן הוא הודיע לנוכחים שעל-פי בקשת נציג הפרקליטות כתב-האישום נגד הרצל מרציאנו מבוטל

"הנאשם חופשי ללכת לביתו", הכריז השופט רבינוביץ בקול עגמומי.