סערה מדברית

רוח מדברית חמימה חודרת דרך חלון מכוניתי, והנופים הצהובים שחולפים על פניי נראים כמו רוטינת חיי, היצוקה בשיממון נצחי, ללא נווה מדבר לרוויה, מוקפת בחולות. ברדיו, שדרנית גלגל"צ משמיעה את "המיסטיקנים הסינים" ששרה נורית גלרון; "קצת שמח, קצת עצוב", היא שרה, ואני מהדקת את אחיזתי בגלגל ההגה עד שציפורניי ננעצות בבשרי.

"קצת שמח, קצת עצוב" הוא התיאור המדויק של תחושותיי ברגעים אלה, שבהם אני נוהגת לביתו של אבי. הנסיעה נראית לי ארוכה מהרגיל. אני יודעת שהדברים שאני עומדת לספר לו יעוררו את תגובותיו הביקורתיות כלפיי, כמו תמיד, ולכן החלטתי לנסוע לבד. הבוקר, כשסגרתי את דלת הבית מאחוריי, הרגשתי די בטוחה בעצמי. בכל זאת, לא בכל יום אני מקבלת החלטות משמעותיות כל כך, כאלה שיוכלו להכניס בחיי את הצבע שכל כך חסר בהם. אבל ככל שאני מתקרבת לביתו של אבי, תחושת המחנק גוברת. זה קורה לי בכל פעם שאני צריכה להתמודד איתו ועם הביקורת חסרת הרחמים שלו. זו שנועדה לחנך, אך משיגה את התוצאה ההפוכה, מדכאת ומביכה. זו שהותירה אותי מצולקת מילדות תובענית ובלתי מתפשרת.

עוד מאז שהייתי תלמידת בית ספר יסודי, אני זוכרת אותו מניף את ידו כדי להפליק לי בגלל מחברות לא מסודרות, ציונים בינוניים או חדר לא נקי. כבת בכורה רציתי כל כך להעניק לו את הילדה המושלמת שהוא רצה שאהיה, אך דרישותיו היו גבוהות ובדרך כלל לא הצלחתי לעמוד בהן. פערים לימודיים שסחבתי לאורך השנים לא הביאו אותי להצטיינות, והאכזבה שלו ממני הלכה וגדלה והייתה לתהום שהפרידה בינינו.

"תמרה! איך זה ייתכן שאחותך מצטיינת ואת לא? תראי אותה - משקיעה, לומדת כל היום, ואת, מה את עושה?" ובכל פעם מצא דמות אחרת להשוואה - אחותי, בת השכנה, בן הדוד. ומכיוון שאני אף פעם לא הצטיינתי, הפכתי לילדה שקופה מבחינתו. אחרי המילים המגמדות האלה העביר את כאבו אליי, בדרך כלל בידו החשופה או בחגורה. כאילו אם יכה אותי, משהו במבנה הגנטי שלי ישתנה ואהפוך לגאונה. אלא שכלום לא עזר. בכיתה נהגתי לבהות בכל הבנות שהצליחו בלימודים והשתתפו בחוגים והיו מקובלות, ואילו אני, אני הייתי ממוצעת מכל הבחינות. לא הצלחתי בלימודים, רקדתי מעט ג'אז אך הפסקתי, ניגנתי קצת בגיטרה אבל לא התמדתי.

רציתי לשחק בקלאס ובגומי אחר-הצהריים, לרוץ ולהתגלגל על הדשא, להתאהב אהבות ראשונות תמימות ומרגשות, להיות חופשייה.
נקשתי על הדלת הלבנה ונכנסתי בצעדים מהוססים. הוא ישב על הכורסה הלבנה שלו, רגליו מונחות על השולחן, על קצה אפו מונחים משקפיים עם מסגרת בצבע טורקיז שהלמו להפליא את עיניו הכחולות. הוא היה מפנק יותר מכל אב אחר שהכרתי, ולאחר פטירתה של אמי הוא נעשה רגיש יותר אלינו, הבנות, אך זיכרונות הילדוּת גרמו לי להרגיש שלמרות השנים שחלפו, אני עדיין אותה ילדה מאכזבת, והוא האב הלא מרוצה.

"היי, תכיני לך קפה ובואי שבי", הוא קיבל אותי בחביבות.
הכנתי לעצמי קפה בתנועות אוטומטיות. כפית אבקה, כפית סוכר, חצי כוס מים, חצי כוס חלב. גוש ענק התגבש לאטו וחנק את גרוני בעוד אני מתלבטת איך לנסח את הדברים.

"יש לי בשורה משמחת", המילים בקעו מגרוני בצרידות מביכה. כי הבשורה הייתה אומנם משמחת עבורי, אבל אין לדעת כיצד אבי עלול לצלוב אותה. המילים נזרקו לאוויר, ואין עוד דרך חזרה. הוא הביט בי בציפייה דרוכה.

חייכתי אליו ואמרתי, "לא תאמין, אבל הבת שלך עומדת סוף-סוף להיות סטודנטית. אני מתחילה ללמוד לתואר ראשון בפסיכולוגיה וחינוך באוניברסיטה הפתוחה". הבטתי בו מעכל את הבשורה, והוספתי, "וגם... התחלתי לכתוב ספר... גדול, נכון?"

"אוי, תמרה, בגיל שלך? עם שלושה ילדים? את לוקחת על עצמך יותר מדי פרויקטים, ובמקום להתרכז בדברים חשובים באמת, את מתעסקת בשטויות", הוא הטיח בפניי בהבעת חוסר אמון מוחלטת. בדיוק כפי שציפיתי. "לא עדיף שתתרכזי במציאת עבודה טובה? גם ככה קשה לך להתמיד. לא חבל על הכסף שלכם?"

ידעתי שזה מה שיגיד ולמרות גילי הבוגר, הגוש בגרון הקשה עליי לסיים את כוס הקפה. המחשבות שלי נדדו לאותה ילדה בת אחת עשרה שלא מצליחה לרצות את אביה, ולא חשוב כמה היא משתדלת.

"אבא, מתי תבין שאני כבר לא ילדה ושהשתניתי", פלטתי בקול חלש, נאבקת בדמעות המאיימות לפרוץ. לא ציפיתי שיבין אותי, כי הקשר בינינו לא היה הדוק אף פעם. מעולם לא הייתי הילדה המועדפת עליו, ובוודאי לא בעשרים השנים האחרונות שבהן חייתי על-פי הסטיגמה של "הילדה הלא-מתמידה והלא-מצליחנית" שדבקה בי. להבדיל מאחותי שעובדת ברשת מרפאות שיניים מצליחה מאז שהשתחררה מהצבא, והתקדמה עד לעמדה בכירה כסגנית מנכ"ל, אני החלפתי מקומות עבודה מדי כמה שנים. וכשהיה מביט בי, תמיד ראיתי בעיניו את חוסר שביעות הרצון ואת המבט המזלזל. זה שליווה אותי לאורך חיי: בחתונתי, בלֵידות, בדרך שבה בחרתי לגדל את ילדיי, בבחירת מקומות העבודה שעשיתי.

"אני רק אומר את דעתי, ואת תעשי מה שאת רוצה", פטר את עצמו.
כעבור שעה קצרה סגרתי את הדלת מאחוריי, נחושה עוד יותר להוכיח שגם אם לא ממש הצלחתי כילדה וכנערה, כאישה בוגרת אני אותיר את חותמי על העולם. אני אלמד, ואעסוק במקצוע מכובד, ואמשיך לכתוב, כי אני אוהבת לעשות את זה. אני אוהבת לגעת באנשים במילותיי ולהכניס לעולמם מעט ממני, מעט מתמרה גולד.