News1 גאים להציג
מבקרים ייחודיים (Unique Visitors):
אתר - 467,185  סלולר - 910,434
   |   15:07:40
דלג
בלוגרים / בעלי טורים
דעות  |  כתבות  |  תחקירים  |  לרשימת הכותבים
איתמר לוין
איתמר לוין
ניתן לשער, שהעלות של עשרה שרים נוספים ומשרדיהם המיותרים תהיה חצי מיליארד שקל בקדנציה הקרובה. וזה - כאשר מדי יום מתים חולים ומצב המשק מורע מדי שעה. מיליוני ישראלים לא יודעים כיצד יג...
יוסי ברנע
יוסי ברנע
במאמרו "אנחנו" וה"הם" הוא מבחין בין ה"אנחנו", כלומר האומה "העברית", לבין ה"הם", כלומר "אלה הם היהודים, הפזורה היהודית העולמית, היהדות", או "הגולה", תוך שהוא מסביר ש"היהדות היא חטיב...
[צילום: עדינה ולמן/דוברות הכנסת]
ד"ר גד פניני
אני צופה שבני גנץ יספוג קיתונות שופכין מכל מי שמתנגד לצעדו - כמו גם דברי שבח וקילוסין ממי שתומך בצעדו    מנהיג אמיתי עושה מה שנכון ולא מה שהעם רוצה - ובני גנץ גילה היום מנהיגות אמית...
שומרים על כושר [צילום אילוסטרציה: פלאש 90]
מזל שריקי
בזמן ימי הקורונה בו שוהים בבית, להלן סדרת טיפים לגיל השלישי איך להעביר את הזמן ולהניע את המפרקים ולחזק את השרירים
לרשימות נוספות  |  לבימה חופשית  |  לרשימת הכותבים
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
טוויטר / יואב יצחק YoavNews1
ברחבי הרשת / פרסומת
מועדון+ / תגיות
אישים | פירמות | מגשרים
מוסדות | אתרים | מושגים
גרסטל. בוררת [צילום: פלאש 90]
בוררת ומגשרת
הילה גרסטל. ילידת 13.6.1955, ישראל. נשואה לראובן ולהם שני ילדים.

ב-1973 סיימה את לימודיה התיכוניים בתיכון עירוני בהרצליה. בשנים 1975-1973 שירתה בצה
איתן ששינסקי [צילום: פלאש 90]
כלכלן
איתן ששינסקי (נולד: 29 ביוני 1937), כלכלן ואיש אקדמיה ישראלי.
תום שגב [צילום: AP]
סופר, עיתונאי
תום שגב (נולד: 1 במרץ 1945), עיתונאי, פובליציסט והיסטוריון ישראלי.
לכל הערכים במועדון+
לא אמות כי אחיה ואספר
מסמך מרגש


מסמך מרגש ורב-ערך המתעד את גבורת ההישרדות ואת השמירה על צלם אנוש בתנאים בלתי אפשריים

>
>
▪  ▪  ▪
ליהודי פולני אחד [...] יש טענות חמורות כלפי. בגללי חשבו אותו כאן שקרן, הוזה [...]. הוא היה בלנדסברג (כ-60 קילומטרים ממינכן) ופגש שם כמה ליטאים מקובנה. באחת השיחות הוא סיפר להם שפגש לא מזמן קובנאי אחד, מורה, סופר, ישראל קפלן. נו, הם התנפלו עליו: מה אתה מבלבל את המוח, הקפלן הזה כבר מזמן שוכב לו על הגב באדמה! ולא עלה בידו בשום אופן לשכנע אותם שעודני חי [...] אני כבר אינני [...] גם לפי השכל הישר עצמו [...] לא ייתכן שישראל קפלן עדיין יהיה היום בחיים במקום כלשהו... ואילו הסיסמה שלי הייתה דווקא: לא אמות, כי אחיה ואספר!

יומיים לאחר השחרור מעול הנאצים, בשעה שעדיין שהה במחנה אלאך שבקרבת מינכן, השיג ישראל קפלן נייר ועיפרון זעיר בתמורה למנת המזון הדלה שלו, ומיד החל לכתוב את יומנו.

קפלן, היסטוריון ואיש חינוך יליד קובנה, העלה על הכתב את קורותיו בצעדת המוות בשלהי המלחמה, את שמחת השחרור ואת תלאות השיקום הארוך והמייגע במחנות העקורים בגרמניה. תיאוריו, מקצתם ביידיש עסיסית וקולחת ומקצתם בעברית מליצית על שלל מכמניה, שופעים הומור נפלא היונק מתוך מקורות יהודיים ומתכתב עימם. על דפי היומן גם שפך את מר ליבו כשנודע לו על גורלן המר של אשתו לאה ושל בתו יהודית. עד מהרה התמסר קפלן לאיסוף עדויות בקרב הניצולים והיה לאחד מראשי הוועדה ההיסטורית המרכזית שהקימו הניצולים היהודים במינכן. לצד הכתיבה האישית תיאר קפלן גם את המתרחש במרחב הציבורי במחנות, ציין שמות של פעילים בקרב שארית הפליטה ואף מתח ביקורת נוקבת על התנהלות הציבור היהודי במחנות העקורים.

לא אמות, כי אחיה ואספר! הוא מסמך מרגש ורב-ערך המתעד את גבורת ההישרדות ואת השמירה על צלם אנוש בתנאים בלתי אפשריים.

ישראל קפלן, ההיסטוריון והסופר בעל השם, החל לכתוב את רשימותיו ביידיש ובעברית מיד לאחר שחרורו סמוך לדכאו. התיעוד הראשון הוא מיום 2 במאי 1945, יומיים בלבד לאחר שחרורו, והאחרון מיום 1 בדצמבר 1946. החלק הראשון של כתב היד, שנכתב במאי 1945, משחזר את החודש האחרון של המלחמה ומתאר את צעדת המוות, הציפייה לשחרור ואת חוסר הוודאות והכאוס ששררו בשלבי המלחמה האחרונים. בהמשך עוסק קפלן ברשימותיו בתיאור תהליך שיקומו האיטי וקשיי החלמתו, בקושי להשיג מזון, בחזרה לפעילות ספרותית ולכתיבה ובמפגשים רבים עם ניצולים שונים המתרכזים בגרמניה לאחר השחרור. במהלך מפגשים אלה הוא דולה כל העת מידע על נספים ומתעד שמות רבים ברשימותיו, ובמקביל מתאר את ניסיונותיו להשיג מידע על גורל בני משפחתו הקרובה ומספר על הגילוי כי אשתו ובתו נספו ובנו שרד. דרך רשימותיו של קפלן אנו למדים במידה מסוימת גם על פעילות הוועד היהודי המרכזי במינכן ועל ראשית פעילות תרבותית וספרותית בקרב העקורים.

שלום קפלן-אילתי, נולד ב-1933 בקובנה, ליטא, להוריו ישראל קפלן, מורה, סופר והיסטוריון, ולאה גרינשטיין, אחות ומשוררת. ב-1937 נולדה אחותו יהודית וב-1941 נכלאו בגטו. בפברואר 1942 הוגלה אביו לגטו ריגה ולמחנות הריכוז בלטביה. ביוזמת אמו הועברה אחותו בסוף 1943 למסתור אצל ליטאים בעיר, ובאפריל 1944, לאחר הישרדותו מאקציית הילדים, הוברח גם הוא למסתור, ובסוף יולי שוחרר על-ידי הצבא האדום. אמו נספתה בעת פינוי גטו קובנה ואחותו נמסרה לגסטאפו על-ידי נותני החסות. בשנה הראשונה לאחר השחרור אומץ בקובנה ע"י משפחת דינר, ולאחר מכן עבר לבית הילדים ובית הספר היהודי בעיר. עם סיום מלחמת העולם נודע לו שאביו שרד את מחנות הריכוז, והוא פעיל במחנות הפליטים של מערב גרמניה באיסוף עדויות הניצולים ותיעודם. קרן שיזם הצ'פליין קלויזנר מצבא ארה"ב בגרמניה סייעה להבריח אותו בתחילת 1946 מבריה"מ, ולאחר מכן דרך נתיבי בריחה נוספים הועבר למינכן, שם פגש את אביו.

בסוף אפריל 1946 עלה שלום אילתי ארצה במסגרת עליית הנוער באונייה שמפוליון. עד אחרי מלחמת העצמאות התגורר אצל דודיו בת"א ומשם עבר לקיבוץ תל-יוסף, סיים את לימודיו והפך לחבר הקיבוץ. ב-1961 סיים לימודי חקלאות באוניברסיטה העברית וב-1962 לאחר נישואיו הצטרף לקיבוץ יטבתה, סיים את הדוקטורט בפקולטה לחקלאות ברחובות ומונה למרצה. ב-1974 עבר לירושלים בה הוא מתגורר עד היום. היה חבר הצוות הבכיר בשירות לשמירה על איכות הסביבה במדינה. מ-1981, במשך 13 שנה, עבד ביד בן-צבי כמרכז מערכת הרבעון "קתדרה". ב-1995 פרש לגמלאות ומאז הקדיש את מירב זמנו לכתיבה ואיסוף חומר היסטורי הקשור להוריו.

ב-1999 ראתה אור האוטוביוגרפיה הספרותית לחצות את הנהר (כרמל ויד ושם) - זיכרונותיו מתקופת השואה - שכתיבתה ארכה 20 שנה. הספר יצא בארבע מהדורות. בעקבות יציאת הספר התארגנה קבוצת ילדים ניצולי מסתור יוצאי ליטא שערכה שורה של מפגשים ויזמה מפקד של "ילדים" כמוהם ברחבי העולם. את הרשימה המפורטת, בת 165 שמות של ילדי מסתור שניצלו בליטא, מסרו כאות הוקרה סמלי למוזאון היהודי בווילנה, ליד ושם ולמוסד המקביל בארה"ב. במקביל הוציא בהוצאת כרמל שירים, מכתבים ורשימות על חייה ויצירתה של אמו (2010). שלום אילתי נשוי

למרים לבית כוכבי, אב לשלושה ילדים וסב לחמישה נכדים, הוא מתגורר בירושלים מ-1974.

ד"ר אלה פלורסהיים, עורכת ראשית בהוצאת יד ושם, שימשה בעבר עורכת משנה של כתב העת תכלת, וכן הייתה רכזת הפרסומים של מרכז צ'ריק לתולדות הציונות, היישוב ומדינת ישראל באוניברסיטה העברית. במחקרה עוסקת בניצולי השואה במחנות העקורים בגרמניה ובגילויים של עיסוק בלשון יידיש בקרבם. את עבודת הדוקטור כתבה במסגרת האוניברסיטה העברית.

אבי, ישראל קפלן הקדמה
יומיים בלבד אחר השחרור הוא כבר מתחיל לכתוב, בעודו נשען על פינת שולחן באולם צפוף שנדחסו בו 150 איש
▪  ▪  ▪

30 באפריל 1945. במחנות הריכוז והפרך של מכלול קאופרינג שליד מינכן משתחרר אדם משליטת הנאצים. עוד חודש ימים הוא יימצא בתנאים בלתי נסבלים ומסוכנים לא פחות. אדם בן 43, תחילה משקלו היה 28 קילוגרם ולאחר מכן 32 קילוגרם. הוא תשוש, נפוח מרעב; פגוע ברכיים, אינו יכול לקום ממקומו בלא עזרה, לא כל שכן לנוע, לצעוד. חוּלץ בנס ממרתף גופות המיועדות לקבורה. הוא עדיין אינו יודע כי איבד את ראייתו בעין אחת. פניו ופדחתו מכוסים פריחה ודלקות מוגלתיות.

בעת פינוי מחנות הריכוז מערבה, ההצעדה האחרונה לעבר האלפים הטירוליים מביאה אותו למחנה אלאך (Allach) שליד דכאו. הוא מגיע לשם אחרי שישים קילומטרים ויומיים של צעידה טראומטית, ונשאר שם עם שאריות התשושים והכושלים שנמצאו לא מתאימים להמשיך בצעדת המוות. כנראה נועד להם סוף אחר. ובכל זאת הוא עוד מוצא בו את היכולת החיונית לעקוב אחר האירועים סביב, לימים שיבואו.

יומיים בלבד אחר השחרור הוא כבר מתחיל לכתוב, בעודו נשען על פינת שולחן באולם צפוף שנדחסו בו 150 איש, בלי פיסת רצפה לשבת או לשכב עליה. פניו נפוחים, רגליו צבות, הוא כמעט שאינו יכול לנוע ממקומו — חודשים אחדים לפני כן מעד בלילה על חוט תיל, נפצע קשה בברכו, ואושפז לתשעה שבועות בחדר החולים.

אבל כעת כבר השיג — תמורת מנת אוכל — פנקס ועיפרון, והוא רושם. בראש הדף הראשון הוא כבר מכריז: "לא אמות כי אחיה ואספר". וכך גם בראש המחברת השנייה. בימים ראשונים אלה הוא כותב בשפת אמו, יידיש. רק כעבור חודשים אחדים, כחלק משיקומו הנפשי, ישוב אל העברית, שפתו השנייה, שבה לימד ויצר שנים רבות.

באופן בלתי נתפס הוא מוצא את הכוחות להעלות על הכתב פרטים מתלאותיו ומחיי הציבור סביבו בחודש האחרון לכליאה. את רוב הדברים הוא רושם בעין של עיתונאי והיסטוריון, בלי סופרלטיבים מוגזמים, בלי אנחות של שוד ושבר, אלא בסקרנות בלתי נדלית ובערנות לַכֹּל. שרידים ממחנות אחרים מגיעים אליהם — והוא כבר מתעד מִקורותיהם. מונה נפטרים ונקטלים,

בעיקר ממכריו, אנשי ציבור ומורים יוצאי ליטא. רק בין השיטין מצטיירים גם קורותיו שלו. כתב ידו, אף שהוא קשה לפענוח, סדיר ויציב למדי. הוא מנקד כהלכה בקמץ ובחולם, מצטט פסוקים מהתנ"ך ואמרות בלטינית.

הזיכרון שלו מדהים. בימים הבאים הוא כבר רושם תיאורים מקיפים של ההתרחשויות במחנות השונים סביב; המציאות היום־יומית בקָצֶטים;1 התחלואה ושיעורי התמותה בכל יום; סדרי היציאה לעבודה; היחסים בין האסירים וההיררכיה הפנימית; מעשי הרשעות — גם של בני עמו — ומעשי ייאוש וגבורה של יחידים; מעשים של עזרה הדדית ומעשי מופת של אנושיות. וגם את הכמות היומית של הלחם והמרגרינה ואת מספר הגרמים של ריבה או דבש שהיו מקבלים מפעם לפעם הוא יודע למסור.

הוא כותב בסגנון הספרותי האופייני לו, ביידיש העשירה שלו, מנקודת התבוננות אוהבת אדם. גם כשהוא מתאר מעשי אלימות וכוחניות בקרב היהודים, הם מתוארים במעין קריצת עין של צופה אוהד מן הצד.

כתיבתו מאופקת גם כשהוא מתאר התקפה של מטוסים אמריקניים סביב הטור המוצעד. המטוסים חגו מעליהם, זיהו שהם אסירים ולא עשו דבר. ואין כאן ולו אנחה או קריאה נרגשת אחת לטייסים — הצילו אותנו, הושיעו!

וכך גם הלאה. הוא מספר על ההפצצות סביבם כשהיו כלואים בבלוק 26 באלאך, ומתאר בקור רוח שבשעות הערב נפלה פצצה אפילו במחלקת החולים שאליה ביקש להתקבל באותו בוקר, אבל דחפו אותו החוצה והפילוהו (רופאים הונגרים קשוחים).

כיצד היה לו בחודשים הראשונים אחר השחרור כוח נפשי ופיזי להתמיד ולהעלות בקדחתנות את קורותיו המפורטים על גבי מאות דפים? ידידי ר', פסיכולוג במקצועו, מנסה להשיב על תמיהותי: זו הייתה דרכו של קפלן להתגבר על ההלם והשבר שניחתו עליו עם השחרור.

בענייניות מאופקת הוא חולף על פני אירוע אישי חשוב ביותר. בחודש יוני 1944, שנתיים וחצי אחר הגלייתו, הוא מועבר לעבודות הקמת שדה תעופה בפוניבז', הסמוכה לקובנה. בזכות השתדלות של ראשי גטו קובנה היה לו סיכוי לחזור משם ולהתאחד עם משפחתו. ואכן, משאית ראשונה יצאה לדרך, וכעבור שבוע הייתה אמורה להתבצע ההעברה השנייה. הוא מחליף מכתבים עם רעייתו, מקבל ממנה מאכלי בית ובגדים וידיעות על הילדים, שכבר נמצאים במסתור. ואז מתחולל לפתע שינוי דרמטי. פריצת הצבא האדום בוויטבסק מביאה אותו לשערי ליטא, והגרמנים מתחילים בבהלה להסיג את כוחותיהם, וגם את אסיריהם, בואכה גרמניה. וכך, על סיפּו של שינוי דרמטי, הכל משתנה ומתהפך. במקום לגטו קובנה הוא מובל לעמק הבכא של דכאו. שם נועדו לו תשעה חודשים נוספים של גיהינום, מן הימים הקשים ביותר שעבר. לו ולאשתו לא תיקָרה עוד הזדמנות להימלט יחד. הוא לעולם לא יראה אותה שוב. רעייתו נספית בעודה מחכה עד הרגע האחרון לאפשרות שובו שלו.

כיצד עמד בכל אלה, כיצד נשא גם זאת?

מזיכרונותי הראשונים: אנו מלווים את אבא לשערי האוניברסיטה הליטאית שבה השלים בהדרגה תואר בהיסטוריה — אמא, אחותי הצעירה יהודית על זרועה, ואנוכי. אנו מגיעים עד לדלת של מגדל גבוה שבשולי הבניין, נפרדים ממנו, והוא אומר לנו: המתינו וּרְאו לאן אני מגיע. אנו מביטים כלפי מעלה, ואכן, כעבור דקות אחדות ניבט אלינו אבא ממרומי חלון המגדל (קומה שלישית בוודאי), מנופף אלינו בידו.

הנתיב הזה של למדנות, כתיבה, ספרים והוצאה לאור אפיין את אבי כל חייו.

ראשית המשפחה של אבי בעיירת הולדתו וולוז'ין. אמו פרנסה את המשפחה בזכות חנות קטנה שהורישה לה דודה ערירית. אביו, יהושע גלפר, יליד בוברויסק, מהפכן בדרכו, עזב את עדתו החסידית למען לימוד מעמיק בנוסח המתנגדים בישיבת וולוז'ין המהוללת שבמערב ביילורוסיה והיה שם לעילוי ולמורה הוראה. שם צמח ישראל הצעיר, שמילדותו הסתובב בתוך קהל הלומדים. בספר שלפנינו מצוי מכתבו של קפלן, שכתב ממיטת החלמתו בבית חולים גרמני, אל הסופר יצחק ריבקינד בארצות־הברית. בכושר זיכרון מרשים הוא שב ומשתף אותו בחוויות שחוו כשלושים שנה קודם לכן בישיבה שבה כנער צעיר היה בעצם עד ראייה ושמיעה בלבד. כמנהג אותם ימים, בן עשר שלחוהו לישיבה במקום מרוחק, והוא היה שב לביתו רק בחופשות.2

נגזר על אבי לחוות שתי מלחמות עולם. הראשונה גרמה לפיצול משפחתו כשקרבה אליהם החזית. ישראל בן החמש־עשרה וכמה מבני המשפחה נתקעו בצד הגרמני בווילנה, מנותקים מן האם ומבני המשפחה האחרים שנותרו בוולוז'ין, בצד הרוסי, כשהנהר ברזינה (Berezyna) הסמוך מפריד בין שתי המעצמות.

עשרים שנות החיים שבין שתי מלחמות העולם היו אינטנסיביות מאוד. קפלן הכשיר את עצמו להוראה ומצא את מקומו בבתי ספר עבריים בקובנה. בתוך כך החל לבוא לידי ביטוי כישרונו הספרותי. כבר כשהיה בן עשרים ושתיים החלו להתפרסם רשימותיו הראשונות, בעברית וביידיש. קלמן זינגמן (זימרני), מייסדו ועורכו של כתב העת וויספּע, השכיל לרכז סביבו חבורת משכילים צעירים, שוחרי אמנות וספרות, ובהם גם אבי. שם הוא פגש בראשונה את אמי, לאה גרינשטיין, שכבר בנעוריה ניכרה בה נטייה להבעה ספרותית, בעיקר בשירה.

אחר שנות חיזור אחדות, שבהם התקשו שני האינדיווידואליסטים ליצור קשר בר־קיימא, ביום חול שגרתי, היום האחרון של שנת 1931, הם ניצלו את הפסקת הצהריים בעבודתם והתייצבו במשרד הרבנות לקיים מצוות חופה וקידושין, כשרק שני חברים, עדים, מלווים אותם באירוע הזה. כעבור שנה וחצי נולדתי. בעוד הם מקימים משפחה אבי השלים בהדרגה לימודים גבוהים באוניברסיטה הליטאית של קובנה. נושא עבודת הגמר שלו בהיסטוריה היה — אירוניה של הגורל — האינקוויזיציה בספרד. הוא גם עמד בבחינות ההסמכה להוראה, בחינות מחמירות שנערכו בשפה הליטאית. הוא היה פעיל בוועד לטיפוח ההוראה העברית, ובשיתוף עם מורה נוסף הוציא שתי סדרות של ספרי הוראת העברית לכיתות הראשונות של בית הספר.

בילדותי — שהסתכמה בשמונה שנות חיים בלבד — התלוויתי אליו לבתי דפוס ולמערכות עיתונים. "הבחור הזעצער" (סַדָר) היה מזהיר אותי מפני האותיות הלוהטות יצוקות העופרת; ריחן עדיין עולה בנחירַי. במערכת ספרי הלימוד ביקש ממני הצייר יעקב ליפשיץ חוות דעת על ציורים תמימים שעמד להכליל ב"אלפון עברי" שהכין אבי (ונכלל בו גם סיפור שאחותי ואני היינו גיבוריו).

בחוג הסופרים הצעירים "מיר אַליין", שהורי היו הנשואים היחידים שנמנו עימו, הייתי מושא השעשוע, המתיחות וההפחדות של רווקים משולחים. בקייטנות הייתי מזדנב אחר אבי המהלך בשדות ומנהל ויכוחים סוערים עם הסופר הצעיר אליעזר היימן שהיה בא לבקרנו. בבית הייתי עד לוויכוחים ספרותיים בין הורי. פעם הדגים לפנינו אבא בתנועות זרועותיו וגופו את התמונה המשעשעת בסיפור שעתה זה סיים לכתוב על קרענצל הנגר, המנסה להפיס את דעתו של בעל הבית שמתמרמר על מקומו ועל מידותיו של הארון שהתקינו הנגר ועוזריו.3

שליחותו הספרותית לא נעצרה גם בגטו. הוטל עליו לתעד בחשאי את קורות הגטו. ואולם כעבור כחצי שנה בלבד הוא נותק מאיתנו והוגלה לגטו ריגה, ומשם הועבר לשורה של מחנות ריכוז קשים ביותר בלטוויה.

גם בתנאים הקשים של גטו ריגה לימד אבי את קבוצת הילדים, ככל שהיה אפשר ללמד בתנאים האלה. הדי פרשה זו מצאו מקומם ברשימה קורעת לב, "האָנאָראַר" (שכר טירחה) כותרתה, שבה הוא מספר על השי האחרון שנתנו לו תלמידיו — כיכר לחם וחמישה

תפוחי אדמה צלויים — קודם שהועבר לקייזרוולד. בתוך חודשים אחדים לא נשאר בחיים איש מהילדים האלה...4

התלאות הקשות ביותר לא עקרו את יצר התיעוד שלו. בקייזרוולד הנורא גילו בכיסו עיפרון זעיר ופיסת נייר וגזרו עליו תלייה פומבית לנוכח מִפקד של הכלואים כולם. כשכבר עמד על הגרדום, נצטווה לסבן בעצמו את עניבת התלייה, למען יראו וייראו. בסופו של דבר, מעשה נִסים, הוחזר לשורות המִפקד. ביטויי ההומור השחור של הכלואים שאסף במחנות המוות מצאו בסופו של דבר מקום בפרסומיו אחר השחרור.5

ידידו העיתונאי ק' שבתאי (קלוגמן) פרסם מפיו של המהנדס פמיליאר את הסיפור הזה: בהיותו מודד מוסמך נתנו לו הגרמנים בדכאו עבודה מקצועית בתחומו ותנאי כליאה משופרים. כשפגש במכרו משכבר קפלן, שאלוֹ כיצד יוכל לעזור לו. תשובתו של קפלן מזה הרעב לא הייתה פרוסת לחם או בדל גבינה, אלא "השג לי פיסת נייר ועיפרון".6

לכאורה הוא השתחרר. אבל גם בתקופת האשפוז הארוכה שלו בבית חולים במינכן לא פסק לחקור ולתעד את סיפורי הניצולים שהיו סביבו. כהמשך הטבעי יזם, עם מאיר פייגנבוים, להקים את הוועדה ההיסטורית בחסות ועד שארית הפליטה ולמסד ככל האפשר את תהליך איסוף העדויות הטריות מפי הניצולים.

שלוש שנים וחצי עשה קפלן במינכן אחר השחרור, ובמהלכן ליווה בעיניו הבוחנות את התהליכים שהתחוללו בקרב הישות המשונה המכונה שארית הפליטה. לא נעלמו מעיניו מעשי העוול והפרוטקציה של בעלי השררה, מעשי קיפוח וכוחנות, אשר לא פעם גם הוא עצמו נפל להם קורבן. הדים של אלה נוכל למצוא באחדים מהמכתבים ששלח לידידיו.

אחר ניתוק של כחמש שנים נפגשנו מחדש. ושוב, כפעם, הייתה גיחתנו הראשונה מדירת מגוריו אל מערכת העיתון אונדזער וועג שבה עבד. שוב פגשתי סדרים ועורכים. כאן לא יצקו אותיות מרובעות — הסדרים פשטו על מזבלה שהגרמנים השליכו בה לוחות עופרת. כך נולדו מחדש אחר המלחמה, בחיקה של מינכן החומה, ערש הנאציזם, הפרסומים הראשונים באותיות עבריות.

היינו יחד שלושה שבועות בלבד. באביב 1946 הזדמנה לי אפשרות העלייה לארץ במסגרת עליית הנוער, ונקלטתי בבית אחותו של אבי בתל אביב.

בדיעבד אני יכול להבין את החלטת אבי לשגר אותי לארץ. שבור ורצוץ נפשית וגופנית, הוא לא חש באותה העת מסוגל לקיים תא משפחתי מסודר.

אף שזמן רב התעלם ממצבו החומרי של אבי, ייחס ועד שארית הפליטה לעבודתו חשיבות רבה כל כך עד שריתק אותו אליה ומנע את אפשרות עלייתו ארצה בטרם הקמת המדינה. כך גם לא התאפשרה הצטרפותו אלי. אבי עלה לארץ שנתיים לאחר מכן, התיישב בתל אביב ובנה קן משפחה חדש עם דיצה פרנקל־מורשצ'יק מן העיר שוולי, ניצולת שטוטהוף ששכלה את שני ילדיה. למחייתו עבד תחילה כפקיד אזרחי בצה"ל, בתל השומר. רק לאחר מכן, כשצבר יותר ביטחון ועבודת השגרה הכבידה על רוחו, חזר והתמודד עם ההוראה בבית הספר העממי כבימים עברו. כמה כוחות נפש נדרשו ממנו כדי להתמודד עם הצברים התוססים של בית הספר ביאליק בתל אביב! ואולם הוא הצליח בכך, והניח אחריו תלמידים אוהבי נפשו. באותם ימים הוא גם נרתם לעבודת העריכה של הכרכים הראשונים של האסופה ההיסטורית החשובה "יהדות ליטא".

כאשר הגיע לגיל שישים קם ועזב את עבודת ההוראה וחזר לשולחן הכתיבה. כתיבתו הספרותית היא ברובה ביידיש. רוב הנובלות המרוכזות בתשעת ספריו עוסקות בנושאים הקשורים בהווי של ארץ־ישראל, ובעיקר הפליא לתאר תמונות מהעולם החרדי של ימינו, מעין חזרה לעולם ילדותו. נוסף על כתביו החדשים פרסם מחדש נובלות שכתב לפני המלחמה והצליח לאתר בספרייה הלאומית בירושלים. כמה מסיפוריו החדשים נוגעים בהתנסויותיו האישיות בשנות המלחמה. סיפורים אלה אינם רבים, וקורותיו שלו עטויים בהם שם עט אנונימי, מעולם לא בקול אוטוביוגרפי ברור.

חיי נמשכו בקיבוץ תל יוסף, שבו חייתה אחותה החלוצה של אמי. שוב לא חזרתי לחיות עם אבי, אבל היחסים בינינו היו תקינים וחמים. הוא ליווה באהדה ובתמיכה את לימודי הגבוהים וביקר בכל תחנות חיי. כששהיתי בהיאחזות עין גדי עם קבוצת מתנדבים כדי להכין את המקום להתיישבות חקלאית באו הוא ודיצה לבקרני, לטייל בכל שבילי האזור, ואפילו לעלות בשביל הנחש למצדה.

כך גם בשנים הבאות, אחר נישואי. בתחנות חיֵינו ביטבתה, בכפר סילבר, ברחובות ובירושלים — אבא היה מבקר דרך קבע ומשחק עם שלושת הנכדים. הם זוכרים אותו כסבא חם ומשעשע. לקראת ביקוריו היה מכין מראש מטעמים למיניהם ופתקי הגרלה לצידם. בברכת אריכות ימיו זכה גם להכיר ארבעה מניניו.

ישראל קפלן היה איש טוב מזג, נוח לבריות, צנוע, קורן, מלא הומור וגדוש סיפורים ("מעשה'לעך"), שופע ידע בכל תחום ובעיקר כמובן ביהדות, בקי בפרטי פרטים של חיי יהדות ליטא שנגוזה מהעולם. הוא היה חובב הליכה, גמע מרחקים ברגל,

בסקרנותו היה מוכן תמיד שאקחהו לראות ערים חדשות, כבישים חדשים, אזורי פיתוח חדשים. המתבונן מהצד לא היה מעלה בדעתו אילו צלקות עמוקות נשא בקרבו.

התמונה השגורה בבית אבי — מעל השולחן שבאמצע חדר העבודה מנורה רבת עוצמה משתלשלת מן התקרה והוא רכון על ניירותיו. שעות על גבי שעות, בעט נובע, באותיות זעירות, הוא מעצב על דף לבן את הנוסח החדש של טקסט ספרותי אשר הוא עובד עליו. בהדרגה הולכות ונמחקות המילים הרשומות ואת מקומן תופסים ניסוחים חדשים, מושחזים וחדים יותר, מדייקים יותר לקלוע ללב הביטוי שחוֹמֵר בקרבו של המחבר. מילה תחת מילה, משפט אחר משפט. וכאשר נגדש הדף בתיקונים עד ללא נשוא, יעתיקוֹ אל עמוד חלק חדש וחוזר חלילה, עד שהנוסח האחרון — אולי העשירי או התריסר — יניח את דעתו.

אבני היסוד בעולם של קפלן היו "די ווערטלעך" — האמרות. הוא סגד להן, חיזר אחריהן, עָבַד אותן ללא לאות. אופייני לטקסטים של קפלן שארוגים בהם מימרות והיגדים מפי העם, מרגליות שאסף וליקט כל ימי חייו. מעין מערכת יחסי גומלין שוררת כאן — הוא אוסף, מעבד ומחזיר אותם מגובשים, משובצים בתוך טקסטים ספרותיים. וכשתמה המלאכה והקטע הספרותי אשר ארג מניח את דעתו, שוב אין להבחין אם האבנים הטובות המשוקעות בו הן אבנים מקוריות אשר קלט מפי העם — הפֿאָלקסמויל7 האהוד עליו — או אבנים שליטש בכישרון ידו והעניק להן את הברק המכושף.

התוצאה הסופית — עלילות חיים מרתקות ביידיש יפהפייה, צבעונית ומושחזת, טקסטים הנלמדים באולפנות האקדמיות. ספריו זיכו אותו במיטב הפרסים המיועדים לסופרי יידיש ולעשרות מאמרי שבח וביקורת.

ואולם קפלן שבעל פה נותר כעושר השמור למאזינים מעטים בלבד. כאן השתלבה יוזמתו הברוכה של המורה הוותיק אברהם זימרני ז"ל. שלשלת הדורות! אברהם היה בנו של קלמן זימרני שהוזכר לעיל. בסבלנות אין קץ, באורך רוח לא מועט, החל אברהם לבוא באופן סדיר לביתו של קפלן שנה אחר שנה ולרשום מפיו את אמרותיו. אוצר פולקלורי עשיר, מאגר של מאה שלמה. וכך הלך הסל ונתמלא באבנים טובות, והפרי הבשל — פֿון פֿאָלקסמויל און מײַנס8 (מן הביטוי העממי ומשלי) — ראה אור עוד בטרם עצם אבי את עיניו.

פעילותו הספרותית האריכה ימים. שלושה ספריו האחרונים ראו אור כשכבר היה אבי בן יותר מתשעים שנה. שמותיהם גם הם רומזים על הרוח האופטימית שבצד ההומור ליוותה אותו כל חייו. באחד מהם, "ראנדן" (שוליים), טבע את האמרה שאפשר

לראות בה מוטו של פעילותו הספרותית: "אם אניח את הנוצה מידי, תונח נוצה מעל אפי".9

גם אחר שאיבד את רעייתו, שעִימה היו לו חיים יציבים וטובים, זכה ונשאר צלול עד ימיו האחרונים, משקיע את שארית מעייניו הרוחניים בקריאת פרקי תנ"ך, עד פטירתו בגיל המופלג של מאה ואחת וחצי — פיצוי מה של הגורל אשר המר לו כל כך. כשהיו שואלים אותו לסוד אריכות ימיו, היה עונה בהומור קפלני אופייני: "מה השאלה? — צריך לעבור את דכאו".

מה ידעתי על שעבר עליו? מעט עובדות שהיה מפטיר לפעמים באוזני. יומיים אחר שנפגשנו מחדש גילה לי כי עין אחת שלו נפגעה בצעדת המוות. היא שבה לראות בליל פגישתו איתי...

על סיטואציות אחדות מהתנסויותיו יכולתי ללמוד משורה של סיפורים שכתב. תמונות חיות המתארות בריגדה בעבודתה, את המעמד על הגרדום או את האווירה ב"קראַנקן־בודע", מחפורת החולים, ואת השיחות שהתנהלו בה בין אלה שעדיין הייתה להם תקווה לשוב לחיים.10

אבא חסך ממני הרבה פרטים מִקורותיו בארבע שנות הכליאה שלו. נראה שקשה מדי היה לו לספר לי עליהם, ואילו אני, כנער צעיר, ודאי גם לא הפצרתי בו יותר מדי. המצב המשונה הזה הותיר בליבי שנים רבות תחושת החמצה לא מובנת, מתסכלת. רק כעבור חמישים שנה נפרשׂה לנגד עיני התמונה המלאה יותר. התגלית הגדולה והמרעישה התרחשה אחר פטירתו. מטבע הדברים היה עלי, בנו יחידו, לפנות את תכולת דירתו, משימה טראומטית המוכרת לכל אובד הוריו. בין התיקים הרבים וקובצי המסמכים הבחנתי בקופסת קרטון ישנה, עטופה בעיתון ישן וקשורה בחבל מרופט. היו בקופסה שבע מחברות בגדלים שונים ולצידן כמה מפות ישנות של בווריה. די היה במבט אחד להבין כי מדובר ברשימות אישיות של אבי. בדחילו ורחימו נטלתי אותן לביתי, ושנים אחדות לא ההנתי לדפדף בהן.

עד שהגיע היום ובהדרגה החילותי לסרוק אותן ולהיכנס לתוכן. ארבע מחברות של יומן אשר תחילתו ביום השני שלאחר השחרור, ושלוש מחברות שרשם בשהותו בבית החולים שוובינג במינכן. באלה האחרונות שִׁחזר אבי מזיכרונו בפרטי פרטים את קורותיו בשנות הכליאה מאז גטו ריגה ועד דכאו, קרוב לשחרור.

חלף זמן עד שקיבלתי עלי את הטיפול בארבעת יומניו — אלה המובאים כאן. מאחר שכתב היד של אבי מוכר לי, לא התקשיתי לפענחו. הקלדתי את הטקסט קמעה־קמעה ובתוך כך צלחתי בהדרגה את הבנת החומר. התגלו לי קורותיו המפורטים בזוועת דכאו ובימי שיקומו.

הפתעתי מן החומר הייתה גדולה. בגטו קובנה זכינו, ובאמצעות מערכת קשרים חשאית התאפשר לאבי לשגר לנו מדי פעם בפעם מכתב ולנו התאפשר להשיב לו. מתוך דיווחיו הקצרים בלשון סגי נהור הצטייר לנו כי הוא חי, אומנם במנותק מאיתנו, אך בתנאים דומים לתנאי הגטו על שגרתו, תלאותיו וסכנותיו. לא היה לי מושג — ואני מניח כי גם לאמי לא היה — שכעבור כמה חודשים של מחסור חמור במזון בגטו ריגה הוא הועבר למחנות ריכוז (קייזרוולד, שפילווה) שלא ידענו עליהם דבר. המשטר והתנאים במקומות האלה היו כמו במחנות האימים בגרמניה שאליהם הועבר לאחר מכן.

מעניין שברשימותיו אין הוא מזכיר שניים מהאירועים הטראומטיים שחווה — הכנת חבל התלייה לפני הוצאתו להורג שלא יצאה לפועל והשלכתו למרתף של גוויות מיועדות לקבורה. אילולא שמעתי עליהם מפיו, לא הייתי יודע עליהם, אף שבסיפור "נײַע אײראָפּע" הוא מתאר מצב דומה לאירוע האחד, ובמכתבו מיום 2 בספטמבר 1945 אל ידידו מנדל סודרסקי בארצות־הברית11 נזכר האירוע האחר. יש בכך אולי משום עדות על הנטייה החזקה להדחקה שהתמודד עִימה בתקופת כתיבת זיכרונותיו.

רשימותיו על דאגתו לגורל ילדיו ורעייתו בהיעדר ידיעות עליהם ולאחר מכן על ההלם שבעקבות קבלת הידיעות הנוראות, הן מעבר לכוח התייחסותי.

מדוע לא סיפר לי מעולם על המחברות האלה? אני חושב שגם בכך הייתה משום הדחקה. החבל והעיתון הנושנים שעטפו את קופסת הקרטון מעידים ששנים רבות לא נגע בהן. עם זה, תיקונים פה ושם במחברות אחדות, המודגשים בדיו, עשויים להעיד כי בשלב מאוחר יותר עבר שנית על מקצת החומר, כנראה כשהכין שני מאמרים מקצועיים לפֿון לעצטן חורבן.12

ואולי בכוונה הניח לי אחריו את החומר הבלתי מפוענח הזה, כדרך עקיפה לספר לי את כל אשר לא עמד לו כוחו לספר במו פיו? זכיתי על שהעניק לי את המסר הזה, שבפרסומו כעת אני מנסה להעבירו הלאה, לא רק לבני משפחתי אלא לדורות הבאים, ולהגשים את המוטו שכתב בראש המחברות: "לא אמות, כי אחיה ואספר!"13

תודתי האישית לוויקי שיפריס על שהשכילה בכישרון רב לתרגם את לשונו העשירה והמגוונת של אבי מיידיש לעברית. הערכתי הרבה לד"ר עדה שיין על בדיקת היומן מהזווית המדעית ועל העשרתו במידע רב, הן באמצעות המבוא והן בהוספת הערות השוליים לאורך כל הטקסט. אני מודה מקרב לב לאילנה דנון, עורכת הלשון הקפדנית, על עבודתה היסודית. שלמי תודה לאנשי מערכת ההוצאה לאור של יד ושם, אשר השקיעו עמל רב בהבאת היומן לדפוס, ובמיוחד לאינה גוזמן שרגורודסקי, שפעלה בדקדקנות זהירה ובקור רוח רב בעבודה על חיבור מורכב זה. בכבדו את אחד ממניחי היסוד למעשה האיסוף של עדויות שארית הפליטה — תרומה חלוצית לשליחותו — סוגר יד ושם מעגל היסטורי.

שלום קפלן־אילתי

ירושלים, דצמבר 2018

הערות

1. מחנות הריכוז; בגרמנית Konzentrationslager, KZ.

2. ראו להלן את מכתבו של קפלן לריבקינד מ–20 במאי 1946.

3. ישראל קפלן, "מײַסטער און געזעל", בתוך צײַטנשניט: דערציילונגען, המנורה, תל אביב 1976. נדפס לראשונה בתוך רינגען, זאַמלבוך פֿאַר ליטעראַטור, קובנה 1940, עמ' 79-46.

4. ישראל קפלן, "האָנאָראַר", בתוך געשלײַדער, אילת, תל אביב 1970.

5. על פעילותו הספרותית ראו במבוא להלן.

6. ק' שבתאי, "היסטוריה של כתב־יד", אמות יז [שנה ג, חוברת ה] (1965), עמ' 107-102.

7. הביטוי העממי (יידיש).

8. ישראל קפלן, פֿון פֿאָלקסמויל און מײַנס, ה' לייוויק, תל אביב 2003.

9. ישראל קפלן, ראַנדן [שוליים]: דערציילונגען, סקיצעס, מיניאַטורן, ה' לייוויק, תל אביב 1992 (בשנתו התשעים); אָנהאַלט [משען]: דערציילונגען, פֿראַגמענטען, מיניאַטורן, ה' לייוויק, תל אביב 1995 (בשנתו התשעים ושלוש); מוט [אומץ]: דערציילונגען און מיניאַטורן, י"ל פרץ, תל אביב 1999 (בשנתו התשעים וחמש). למנדלי מוכר ספרים מיוחסת האמרה הקושרת בין נוצה — פֿעדער ביידיש — לעט — גם פֿעדער: "אַז איינער איז גוסס, לייגט מען אים צו אַ פֿעדער צו דער נאָז, אַז דער פֿעדער רירט זיך איז אַ סימן, אַז ס'איז גוט, אַז נישט, איז ברוך דיין אמת! [...] דער פֿעדער רירט זיך נאָך בײַ מיר! איך שרײַב, איז אַ סימן, אַז איך לעב!" ובעברית: "כשאדם גוסס, מקרבים נוצה לאפו. אם הנוצה מתנועעת — הכל טוב, ואם לא — 'ברוך דיין אמת'. [...] העט שבידי עדיין מתנועע, סימן הוא שאני עודני חי". ירמיהו דרוקער, דער זיידע מענדעלע, ייִדיש בוך, וארשע 1964, עמ' 133.

10. ישראל קפלן, שליאך און אומוועג: דערציילונגען, י"ל פרץ, תל אביב. 1964.

11. ראו להלן עמ' 231.

12. י. קאַפּלאַן, "געווער אין ריגער געטאָ", פֿון לעצטן חורבן 1 (אוגוסט 1946), עמ' 6-4; "דער קאַצעטלער־מאַרש קיין טיראָל", פֿון לעצטן חורבן 5 (מאי 1947), עמ' 6-3.

13. תמצית תוכנן של כל שבע המחברות התפרסמה במהדורת משפחה: ישראל קפלן: קובנה-ריגה-דכאו 1945-1941, הוכן על־ידי שלום קפלן־אילתי, כרמל, ירושלים 2016.


לא אמות כי אחיה ואספר!, שלהי המלחמה והחזרה לחיים ביומנו של איש רוח מקובנה, מאת: ישראל קפלן, עורכת מדעית: ד"ר עדה שיין, פענח את מחברות אביו: שלום קפלן-אילתי, הוצאת יד ושם, 301 עמודים, 91 שקל.
תאריך:  15/04/2019   |   עודכן:  15/04/2019
ציפי לוין
מועדון הבלוגרים עוקבים: 15 לקבלת רשימות ציפי לוין לדוא"ל
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
רשימות קודמות
היום אני מתחיל לכתוב יומן. קשה לי לענות על השאלה מדוע דווקא היום ולא קודם לכן. ראשי כבד עלי כ"כ, שאינני מסוגל לחקור ולהתעמק בסיבות ובעילות הדברים, ובטבע האדם כשהוא חי חיים בלתי נורמליים וכל צמצום המוח [הריכוז] משולל ממנו. די לך לדעת בקיצור קורות חיי משני החודשים האחרונים ובעצמך תבין מצב רוחי. אומנם בדעתי לתאר כאן הטרגדיה שלנו במשך ג' שנות המלחמה וסופה המר אבל אי-אפשר לי בפעם אחת, וקשה לי הסידור של המקרים ורק קטעים קטעים אסדר איה"ש [אם ירצה השם].
11/04/2019  |  ציפי לוין  |   ספרים
עיון בשני ספריו החדשים של עמנואל בן סבו - "סוכריות החיים", צייר סשה וייסמן, הוצאת מיטב ארגמן, 2019. וספר נוסף: "אחי", צייר מיכאל וייסמן, הוצאת מיטב ארגמן, 2019.
26/03/2019  |  הרצל חקק  |   ספרים
אלי עמיר ברומן האישי שלו "נער האופניים" חושף תחושות קיפוח וזעם שליוו אותו ואת משפחתו, אך הקורא לאורך 623 עמודים בספר "נער האופניים" חש את אהבת הסופר למקום ולקולטים את מאה ועשרים אלף העולים שבאו מעירק, הגם שהוא מצליף בהם ומייסרם בשוט לשונו הספרותית, שאפילו חלום אחד של אמו לא אפשרו שיתגשם, וכדבריה, "נגמרו לי החיים כאן".
26/03/2019  |  איתן קלינסקי  |   ספרים
יש התעללויות במשפחות מרעילות שקשה מאוד לשים עליהן אצבע, לבטאן במילים, להסביר את נזקיהן, לחשוף את הצלקות הבלתי נראות לעין שהן משאירות בקורבנותיהן לכל החיים.
19/03/2019  |  אורנה ליברמן  |   ספרים
כשניגשים לקרוא ספר חדש של משורר, במיוחד כאשר מדובר בספרו ה-14 במספר, קיים חשש להיתקלות בשגרה. מה כבר יכול להתחדש לאחר שימוש תכוף ומתמיד בארסנל האישי של יצירתו ? החשש הזה אינו תקף כאשר מדובר במשורר מקורי ומפתיע כדוגמת יעקב ברזילי. ניגשתי לקריאת ספרו החדש "מעלות" מתוך ידיעה שכמו בכל ספר שלו גם הפעם מזומנת לי הפתעה.
17/03/2019  |  שרה אהרוני  |   ספרים
סיפורים חמים(72 שעות)
איציק וולף
שלח: בשבוע הבא חקיקה נגד נתניהו
יואב יצחק
גנץ ונתניהו תלויים זה בזה
היום לפני
[צילום: ארכיון אלתרמן]
ניגון עתיק [1970]
כתבות מקודמות
כתיבת המומחים
ד"ר אליהו לביא מסביר על זיהוי וטיפול בבעיות במערכת העיכול
כתיבת המומחים
עורך-דין אביב טסה על תמ"א 38
יום הולדת
גורן אורי 30/3
אלברט ארז 30/3
זייף אריה 30/3
לוי כוכבה 31/3
שפיצר מיכאל מרדכי 31/3
בשן ירון יצחק 31/3
גדות גדעון 1/4
חברי מערכת News1 (דוא''ל)
   ארד מירבעיתונאית
   גדות יפעתעיתונאית
   דנון יצחקעיתונאי
   וולף איציקעיתונאי
   יוסף עידןעורך חדשות
   יצחק יואבמו"ל ועורך ראשי
   יצחק-אוגנוב גליתעיתונאית
   לוין איתמרעורך משפטי
   מגנזי שרוןעיתונאית
   פישביין איילתעיתונאית
   רויכמן ינוןעיתונאי
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1 |   |  עריסת תינוק ניידת |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר |  NEWS1 |  חדשות |  אקטואליה |  תחקירים |  משפט |  כלכלה |  בריאות |  פנאי |  ספורט |  הייטק |  תיירות |  אנשים |  נדל"ן |  ביטוח |  פרסום |  רכב |  דת  |  מסורת |  תרבות |  צרכנות |  אוכל |  אינטרנט |  מחשבים |  חינוך |  מגזין |  הודעות לעיתונות |  חדשות ברשת |  בלוגרים ברשת |  הודעות ברשת |  מועדון + |  אישים |  פירמות |  מגשרים |  מוסדות |  אתרים |  עורכי דין |  רואי חשבון |  כסף |  יועצים |  אדריכלים |  שמאים |  רופאים |  שופטים |  זירת המומחים | 
מו"ל ועורך: יואב יצחק © כל הזכויות שמורות     |    שיווק ופרסום ב News1     |     RSS
כתובת: רח' חיים זכאי 3 פתח תקוה 4977682 טל: 03-9345666 פקס מערכת: 03-9345660 דואל: New@News1.co.il