צלילות הערפל

פרק ראשון מתוך הספר "צלילות הערפל",

וכשהמלחמה התדפקה עלי דלת, חושפת שיניים שוקקות-דם וטעונות איבה, היו הכל עסוקים בפריחה. אביב 2056 - כלכלה משגשגת ופריחת האביב.

חמישה סבלים טרחו ועמלו על העברת חפציה של מיה שוורץ אל המקלט האטומי, שהותקן עבורה שנים אחדות קודם.

האם חזתה היא את המלחמה, זו שההיסטוריונים הכתירוה כ'מלחמת העולם השלישית'? אין לדעת. אך ללא ספק כי אמונתה הבסיסית של מיה שוורץ – שחקנית תיאטרון מן המפורסמות בעולם - בדבר הרוע הנטוע עמוק בכל אחד, הייתה הגורם לכך שתחזיותיה מעולם לא ניחנו באופטימיות יתרה. כך גם במקרה הזה.

מיה הייתה מן הבודדות (בסביבתה לפחות) שהכינה את ביתה לקראת מלחמה ממושכת. היה זה ביום בו פרוצקיסטאן הכריזה על רצונה להינתקות מחבר העמים ותביעה לקבלת עצמאות. היא הבינה כי זהו איתות ברור שהמלחמה קרבה ובאה.

מיה שוורץ החלה למלא את ביתה במצרכים לשעת חירום, הזמינה מומחים לבדוק יסודית את המקלט האטומי שברשותה, וסבלים כדי להעביר אליו את חפציה האהובים ביותר.

המקלט נבנה כבר בעת שבנתה את הווילה המפוארת בה היא מתגוררת, תוך התעלמות גמורה מתגובות הלגלוג של ידידיה, של בתה נטלי וחתנה הפוליטיקאי דן.

"מקלט אטומי אינו בגדר מותרות ואין לזה כל קשר לראייתי הפסימית," אמרה להם, "זהו א-ב בבניית כל בית."
והם חייכו בסלחנות.

כאשר הזמינה את חמשת הסבלים להעביר את חפציה האהובים למקלט, המשיכו הכל לנהל את חייהם בשאננות יתרה.
אך מיה, איתנה בדעתה, טענה בתוקף שיש להתכונן לישיבה ממושכת במקלט.

וכך עשתה.

היא צירפה אליה את המשרתת האישית שלה טינה, ומאוחר יותר הצטרפו גם שרון, בתה של טינה, אדם חתנה ודורין בתם הקטנה.
לצערה, את בתה וחתנה לא הצליחה להדביק בנגע הפסימיות (או שמא הריאליות, יש לומר בדיעבד). השניים סרבו להצטרף.
כל ניסיונותיה לשכנעם עלו בתוהו.

"מה כבר אפשר להפסיד?" אמרה להם, "נניח שמלחמה כלל לא תפרוץ, מה זה משנה. מכסימום קיבלנו את עונשנו על ראייתנו הפסימית, בעצם הישיבה שלנו זמן מה בהסגר. זה הכול ותו לא. בואו! הצטרפו אלי," ניסתה לשכנעם, "יחד נחכה עד יעבור זעם. בזמנים שכאלה עדיפה זהירות יתר על אומץ לב מותרס. דומה הדבר לאדם השוקע בביצה, שעדיף יעשה כמה שפחות תנועות".
נטלי ודן חייכו בלגלוג, ממשיכים לעשות כמה שיותר תנועות בתוך הביצה המדינית-פוליטית.

"מיה, אמרי לי," פנה אליה דן באחת משיחותיהם, "כיצד יכולה את להאמין ששאיפה לעצמאות זו של הפרוצקים תגרום למלחמת-עולם? איך זה יכול להיות," צחקק, "דווקא עכשיו, כשהעולם מצוי בשיא פריחתו?"

מיה הרהרה בכובד ראש והשיבה: "אין לי מושג. מעולם לא התיימרתי להבין בתהליכים פוליטיים. ואכן, אינני מסוגלת להצביע על הסיבות לאותו ניצוץ של איבה, אך אני מרגישה היטב כי האיום שהגיע מצד הפרוצקים הינו אות מבשר רעות. אני חשה זאת".

"כלומר, את מתבססת על תחושות בלבד ומצפה שכולם יפעלו על-פי תחזיותייך?"

"כן ולא. אומנם אני מתבססת על תחושותיי הפנימיות, אך ענה לי בכנות, דן, האם תמיד היו להיסטוריונים תשובות חד-משמעיות לסיבות האמוציונאליות התובעות קורבנות-אדם? ואענה במקומך: לא ממש! לא תמיד! והם תמיד עשו זאת רק בדיעבד. וכשכבר נתנו הסבר קלוש כלשהו על זיק האיבה הראשון שגרם להתלקחות זו או אחרת, הם דיברו על סיבות שונות ומשונות כמעט כמו תחושותיי כעת. על הדת כגורם למלחמה. על שורשי העבר. על האמונה שיש לעם זה או אחר, זכות היסטורית על מקום כלשהו, תחושת קיפוח עזה, רעב, קנאה. אולי על רוע אנושי בסיסי. אולי על טירוף, ואולי על כל אותם גורמים גם יחד." מיה הבחינה כי דבריה מגיעים לאוזניים אטומות אך המשיכה: "וכשאני מתבוננת היטב בעם נדכא זה, יכולה אני למצוא לפחות שלושה גורמים המתקיימים בהם. ולצערנו, די במטורף אחד לגרור אחריו עדת לוחמים צמאי דם ונקמה, המאמינים בצדקת מעשיהם."

בזה הסתיימו חילופי-הדברים בין השניים, בדיוק כמו "החלפות" במשחק-ילדים - בלי כל הקשבה או דיאלוג מפרה. למעשה, כך בדיוק התנהלה מערכת היחסים בין מיה לבתה ולחתנה - ללא כל קרבה. קורקטית וקרה בלבד.

מיה בחרה לא להמשיך בניסיונות לשכנעם בצדקת דבריה. מה גם שפוליטיקה הייתה רחוקה ממנה כמזרח ממערב, והיא לא ציפתה שאנשים יאמינו בצדקת דבריה.
ככלל חשבה מיה תמיד שלושה צעדים קדימה, וזו אולי הסיבה שתמיד הייתה בצד המנצח. לגבי דידה לא הייתה כל חשיבות לסיבת הניצחון. עבורה חשובה הייתה רק התוצאה הסופית – ניצחון! ולאחריו הנפת האצבעות לסימן "וי", חיקוי למנהיג הנערץ עליה ביותר – צ'רצ'יל.

פילוסופיית חיים איתנה בנתה לה, כשבין היתר טענה כי הרע סופו תמיד לנצח. ולא היה איכפת לה כלל שהכינוי "רעה" או "מטורפת" יתלווה לכינוי "מנצחת". שכן, כל נושא הערכיות המציב שאלות כגון: מה טוב ומה רע, מה צודק ומה לא, לא נכנס כלל ללקסיקון הפרטי שלה. ערך עליון יחיד היה, לתפיסתה, כזה המצדיק להילחם עבורו: הניצחון!

ומיה שוורץ – אכן הצליחה.

הצלחתה הייתה מן הגדולות בתולדות התיאטרון!
היא הוכרה כשחקנית תיאטרון איכותית ומקורית. להכרה נוספו כמובן תהילה כלל-עולמית, ומצב פיננסי מזהיר שאפשר לה לרכוש כל מה שרק העלתה על דעתה. לא בכדי,נחשבה לאחת מן הנשים העצמאיות והעשירות בעולם. רכושה נאמד בכמיליארד דולר! ולכל מה שהגיעה הגיעה בזכות עצמה בלבד.

אל המקלט האטומי העבירה מיה רק חלק מזערי מרכושה העצום, בעוד מרבית יצירות האומנות שברשותה ותכשיטיה היקרים נותרו מוסתרים היטב בווילה, בה נותרו גם מרבית הרהיטים העתיקים ויקרי הערך שרכשה בקפדנות יתרה במהלך השנים.

לה היה ברור כמעט לגמרי, באופן כמעט ודאי, שדבר לא יישאר אחרי המלחמה הארורה המתרגשת. ובכל זאת, למקרה ו... ציוותה לכסות את הרהיטים בסדינים לבנים. למקלט העבירה רק מספר חפצים, את אלה שיקרים לה במיוחד, ביניהם שידה עתיקה שקנתה באחת המכירות הפומביות בלונדון ושהייתה שייכת, כך טוענים, למלכה אליזבת השניה. ספה יפיפייה שאין שניה לה בעולם, שיצר במיוחד עבורה פסל מודרני, מן המפורסמים בארצות הברית, כאות להערצתו אליה. את שולחן הכתיבה האהוב עליה מכל. שולחן עתיק בסגנון לואי ה-15 ועליו כיסוי עור חום. פריט מדהים ביופיו לכל הדעות. את הספרייה העתיקה שלה, רק עם חמישים אחוז מאוסף ספריה האיכותי. אוסף שכלל ספרים בהוצאה ראשונה, מחזות בהוצאה מיוחדת ואפילו כתבי-יד מקוריים של מחזות שנמכרו בסכומי עתק. רק אחת כמו מיה הייתה יכולה לאגור כאלה אוצרות, ולהבין בערכם באופן מעמיק ומעורר הערצה.

מיה העבירה גם מספר יצירות אמנות דגולות מיצירותיהם של ואן גוך, פיקאסו, ועוד.

יחד עם שכיות חמדה שוות ערך אלה בחרה מיה להעביר למקלט האטומי שלוש תיבות ענק עתיקות, שהיא עצמה העידה עליהן שהן הן האוצר האמיתי שילווה אותה כל חייה. לא על שום התיבות עצמן אלא על מה שהכילו בתוכן: תיבה אחת הכילה אלפי מכתבי מעריצים שנהגה מיה שוורץ לקבל מיד יום ביומו. במכתבים אלה, חלקם מיילים שהדפיסה כדי לשמרם, תיארו מעריציה את הישגיה הנפלאים כשחקנית תיאטרון דגולה, שהתמחותה בטרגדיות היווניות קבעה יתדות בלתי מוכרים עד כה בעולם המשחק. זאת יחד עם השתתפותה במספר שוברי קופות בקולנוע העידו על רב-גוניות ייחודית, יכולת להחליף דמויות באופן מפתיע ונוכחות בימתית יוצאת מן הכלל. את כל אלה תיארו המעריצים במכתביהם. שיבחו את עוצמתה האדירה של מיה שוורץ, ושטחו בפניה את התחושות המופלאות שעוררה בהם בעת הצפייה בכישרונה יוצא הדופן.

אנטיגונה הייתה אחת מן הדמויות המפוארות שהייתה קרובה ללבה במיוחד. איכשהו, יצירה בת אלפי שנים השפיעה עליה כל-כך, ועוררה בה את הרצון לשחק אותה עוד ועוד. לא פלא שביצעה את הדמות הזו במצוינות מופלאה שכזו. אחד מביצועיה בוורסיה מודרנית ועכשווית זיכה אותה בפרס שחקנית התיאטרון הטובה ביותר של אותה תקופה. יחד עם פסלון הפרס הזה הורידה למרתף את כל הפסלונים שניתנו לה אי-פעם כפרס. הם עשו דרכם לשם בטבעיות מוחלטת, כחלק בלתי נפרד מהווייתה. ברור - מיה מעולם לא בעטה באותו דלי חלב שגרם לה להגיע לאן שהגיעה.

בתיבה השניה שמרה את מאות הכתבות שנכתבו אודותיה בעיתונים השונים ובשפות שונות, כשהן מקוטלגות בסדר מופתי בסדרנים עבי כרך. פה המקום לציין שלא כולן היו כתבות חיוביות, כיוון שמיה הייתה, ועודנה, האישה בה"א הידיעה – שכולם אהבו לשנוא! וברור – אנשים חשים מבוכה כלפי אחרים הזוכים להצלחה מסחררת כשלה. ומיה שוורץ לא היססה להפגין זאת ברבים, תכונה אשר הפכה אותה לאישה נוקשה ובעלת ביטחון עצמי רב מדי. אך אולי ללא אותו ביטחון עצמי – לעולם לא הייתה מגיעה למקום אליו הגיעה.
ולבסוף... בתיבה השלישית שמרה מיה חפצים סנטימנטאליים שונים שאגרה במשך השנים: המכתב היחיד שכתבה לה אמה טרם מותה יחד עם טבעת הנישואין של אמה. חפצים שונים ששמרה מתקופת נעוריה, בעיקר פרחים מיובשים, אוסף מפיות, מכתבי אהבה מעוטרים שקיבלה מאינספור מאהביה, יומן נעורים, ועוד פרטים אישיים ורבי חשיבות מבחינתה.

את המפתח לתיבה זו שמרה על שרשרת שהייתה תלויה דרך-קבע על צווארה. אולי העדות היחידה לרגישותה של האישה המחוספסת הזו. שכן, מעבר לרגעים קטנים של הבעת רגש, הפכה מיה לאישה חסרת מעצורים, השועטת לעבר המטרות שהציבה לעצמה כמעט מבלי להתבונן סביבה.

וכך, ביד בוטחת נהגה במושכות חייה, פורצת בדהרה אדירה קדימה ללא התחשבות במכשולים שבדרך.
"איני מאמינה בפאתום, אל הגורל," אמרה באחת הכתבות המפורסמות שנכתבו אודותיה. "ניסיון חיי הוכיח שהאדם הוא זה המכתיב את גורלו בדרך זו או אחרת. אני אישית מעולם לא נכנעתי למסמרות שתקע עבורי הגורל, ואפשר שלכן הגעתי לאן שהגעתי. במהלך השנים נוכחתי לדעת כי רק החזקים שורדים."

עיתונאים רבים ניסו להעלות השערות מהשערות שונות ומשונות למה מרמזת השחקנית בדבריה, אך ללא הועיל.
מיה שוורץ נותרה תעלומה מהלכת על שתיים.

שמועות רבות התרוצצו באשר לילדות קשה אותה חוותה מיה, אך איש לא קם ואישר אותן. איש גם לא ידע לומר אל-נכון מאין הגיעה מיה והיכן נתגלגלה בילדותה.
כן ידעו העיתונאים לספר על עשרות אנשים שנתמכו על-ידה, אולם כמי ששמרה בקנאות על חייה הפרטיים לא ניתן אישוש לדבר.
בכל ריאיון עיתונאי ידעה מיה לומר רק את שרצתה, ואף לא מילה אחת יותר מזה.

בכתבה אחרת נשאלה מיה שוורץ בזו הלשון: "מיה שוורץ, מהו סוד הצלחתך?"

מיה חייכה בחיוכה המסתורי הידוע וענתה: "אנשים מצליחים נולדים מן הצורך העז להוכיח את יכולתם. אני ראיתי את ההצלחה לנגד עיניי ופסעתי לעברה אט-אט, שלב אחר שלב, מבלי להתייחס לאותן מעידות שבדרך."

- "כוונתך שמותר לדרוך על גוויות בדרך אל ההצלחה?" המשיכה העיתונאית.

- "אין גוויות בדרך אל ההצלחה, יקירתי," ענתה בזלזול מה למראיינת. "בדרך ישנן אבני נגף, אך מי שמביט קדימה לא מסתכל על הרצפה."

אז קמה מיה בתיאטרליות האופיינית לה מן הכורסה בה ישבה, ובזה הסתיים הריאיון.

עכשיו, בזמן שעלעלה בכתבות האלה, נזכרה מיה שוורץ באנקדוטות מהראיונות הרבים שהעניק, מעלה על שפתיה חיוך לא מוסתר של שביעות רצון.