'עיניו של אבא שלי עוד היו מצליפות בגבי. צולפות כל ניע של איבריי. עוקבות אחר תנועות אצבעותיי הקפוצות המאוגרפות ככדור לחיץ ממאנות להיפתח עד תעלם טיפת הדם האחרונה מהן. מוחי התערפל. ישובה הייתי כמו נדונה למוות. מוות של עצמי שגסיסתו נמשכה חמש שנים. חמש שנים שאין לי "אני". חמש שנים שה"עצמי" שלי לא קיים. אני ריקה מבפנים. עיניי כבויות כמו נתלשו מפניי. לא שואלת את עצמי , איך זה שבמשך עשר שנים אני לא מתבוננת במראה, המראה שלי סדוקה, כי אין לה עיניים לראות. כסומא אני מתהלכת במחוזות ילדותי, מיום שהסרטן לקח את אמא, אבא מצא לו תחליף. הייתי בת חמש.ילדה פחדנית מהחושך ואבא היה מספר לי סיפורים לפני השינה, יושב לידי עד שעיניי היו נעצמות. כך לילה, לילה. את בכיו וגעגועיו לאמא הייתי שומעת בלילות...
בת יחידה הייתי לזוג עולים חדשים שבאו מצ'רנוביל. אמא עבדה כפועלת נקיון בבנק המזרחי , הדיפלומה שלה לא יכלה לשרת איש ואף לא מוסד ציבורי. אמא שלי היתה מדענית ופיתחה חומרים רדיו-אקטיביים. אבא שלי היה מהנדס אווירונאוטיקה. גם למקצועו בארץ לא היה דורש. עבד היכן שקיבלו אותו.פעם כמטאטא רחובות ופעם כאוסף אשפה בחברה פרטית. אבא היה הבחור המלומד מבין כל העובדים ומנהל החברה עזר לו למצוא עבודה אחרת. כל עבודה מכבדת את בעליה, היה אומר לי. העיקר שאני מביא פרנסה הביתה. מאז מותה של אמא עבד כסניטר בבית החולים "אסף הרופא."
שבע שנים אחרי. אבא לא התחתן בשנית. שמר את צעדיי. היה ממתין לשעות יציאתי מבית-הספר וּמְלַוֵּנִי הביתה. כך במשך שבע שנים. אף פעם לא חזרתי עם חברות הביתה. אף פעם לא התארחתי בבית חברותיי , שגם הן עלו מרוסיה בגיל צעיר. ילדותי ובגרותי קשורות לאבא. בגיל שתים עשרה קיבלתי את הווסת, כמו שהאחות הסבירה בבית-הספר והחזה שלי צימח שדיים מזדקרות הרוצות לבלוע את העולם.
"יהיה לנו סוד, שאת חייבת לשמור עליו. אסור שאף אחד יידע. זה הסוד שלנו." הבטחתי לו בהנהון ראשי עוד לפני ששמעתי את הסוד שרצה לספר לי, וכשהפצרתי בו לספר לי, היה אומר: "כשיגיע הזמן, את תדעי." אבא היה מביט בשינויי גופי ומזיל ריר. לא הבנתי איך עיניו האוהבות, הרכות, המפנקות יכולות פתאום להיהפך למפלצתיות,
"ביום שתקבלי את הווסת,את תהיי האישה שלי". לא הבנתי את המשפט הזה, כשהייתי קטנה. דמיתי כשתי טיפות מים לאמי המנוחה. מי שראה את תמונותינו באותו גיל היה בטוח שמדובר בשתי אחיות תאומות. אבא היה קונה לי את הבגדים. לא היה נותן לי כסף לקנות לבד עם חברותיי העצמאיות. אפילו פלאפון סלולארי אין לי. גם לא היה מי שיתקשר אלי. בבית-הספר הייתי תלמידה בינונית שעיניה היו כבושות כלפי מטה. רק דיאלוג אילם היה לי עם המרצפות האפורות של הכיתה. לא יכולתי להישיר מבט אל המורה, אל חברותיי. נאלמתי דום בתוך חומות שתיקתי. בתוך הגדר של עצמי. בבית-הספר שתקתי כמו כבשה שחתכו את לשונה ובבית בכיתי בדמעות אילמות...
אבא היה נכנס למיטתי באמצע הלילה כשהוא בגילופין של וודקה ביום השני לקבלתי את הווסת .' יש משפחות שעושות חגיגה כשבת מקבלת את הווסת היה אומר לי, גם אני אעשה לך חגיגה, הרי את הבת של אבא.' היה מלבישני בבגד תחרה חושני בצבע אפרסק ומלטף את ראשי בנשיקותיו הרטובות. היה קורא לי מארינקה כשם אמי, והלא שמי האמיתי מריאנה.
'מארינקה שלי', היה מגפף בידיו הדוביות את שדי הצעירים ומלקק אותם...מתוך שינה הייתי מתעוררת בהולה אל זוועה בהתגלמותה. שומעת את קולו הרך והמלטף של אבא שלי , המסיר מעלי את הפיג'מה שקנה לי ומלקק בלשונו את גופי הנזעק אלי.
'מה, מה אתה עושה לי' קולי לא יצא החוצה. נאלם בתוכי ואבי המשיך כאחוז אמוק פשק את רגליי , פשט את תחתוניי ורק מראה הדם גירה בו את תאוותו החייתית. הוא חדר אלי במלוא אונו והדם ניגר על הסדינים הצחורים. מאז לילה, לילה אבי היה פולש לחלומותיי, בידו היה מוחה את דמעותיי ואת לשונו דוחף בגסות אל פי, פוצע את גופי, משאיר על עורי הצחור סימנים כחולים ואדומים של נשיכות התאווה שלו. לא אהבתי את גופי. אבא תלש אותו מנשמתי. חשתי גועל כל פעם שהיה עוגב עלי מתוך שינה.
אני לא בוכה בקול. לא צורחת. רק נושכת את שפתיי חזק, חזק, עד ששיניי משאירות סימן לבן בשפה התחתונה, והדם הנוזל החמים שאבא כל כך אוהב מטפטף על סנטרי. כל-כך פוחדת. כל-כך מבועתת מהחגורה של אבא. אני לא הולכת לבית-הספר ואיש אינו מרגיש בחסרוני. המורה לא מטלפנת, סתם לדעת, אם אני חולה, אם שלומי טוב? אף אחד לא מתעניין. שבועיים לא הייתי בבית-הספר, לא חסרתי לאיש. אני יושבת שבועיים מכווצת בתנוחה עוברית מכונסת בתוך עצמי ונחרדת מפסיעותיו של אבא בבית. הלב מחסיר פעימה והצבע אוזל מפניי. מה הטעם לצעוק לעזרה, כשאף אחד לא ישמע אותי? מה הטעם לחיות ללא הגנה? מה הטעם לגלות שהאיש שבטחתי בו כל השנים, אבא שלי הפך אותי למאהבת שלו? אבא שלי שהיה צריך לשמור עלי, להגן עלי הפך למפלצת המתעוררת לריחו של הדם?
הטלוויזיה היתה מקולקלת. כבר שנים אבא לא מתקן אותה. והטלפון של בזק נעול במנעול קטן. איש לא מטלפן אלינו. אין לנו מכרים וידידים. אנחנו משפחה חד-הורית. אבא ובת. לאבא יש מפתח למנעול של הטלפון. רק הוא מורשה לשוחח שעות ארוכות עם חברים שלו. וכשהוא משוחח עמם בטלפון, הוא אדם אחר, איש חשוב.
הדממה, העצבות והבדידות הן חברותיי. בנות לוויה שמעולם לא היו לי. הן עוטפות אותי , כשאני מתעוררת בלילה ונושמת בכבדות, מנסות לעזור לי לגרש את האצבעות של אבא האוחזות בברכיי ובירכיי. אני מרגישה איך בטני מתקפלת בכאב, את השריר הנמתח בפיסוק לא רצוני והאחיזה הזו הלוחצת בפשיקת רגליי. איך אתה יכול להכאיב לי ככה? מה אין לך רחמים? אבא, אני הבת שלך, למה אתה עושה לי את זה? וקולי שהומה ברקותיי לא יוצא החוצה. אין לו אומץ. קיבל שיתוק. אף מילה לא מתפרצת מפי. עיניי קרועות לרווחה משוועות לעזרה, אך מאין תבוא? איבריי משותקים, מנותקים, כאילו תלושים מגופי. רק עיניי מנסות להדוף את הזוועה וידו המגושמת של אבא בולעת לי את האוויר. תמיד הוא מניח אותה על שפתיי. ככה הוא משתיק אותי. ככה הוא מגיע אל סיפוקו. ואיזה סיפוק חייתי יש לו, לאיש הזה, שהוא אבא שלי? הוא יכול לנוח שעה שעתיים כשהוא עוגב עלי ולא מאפשר לי לקום מהמיטה לשטוף את עצמי מהזוהמה שלו. ידיו הם כבלי שרשרת הברזל הכבדות המונחות על גופי הפצוע. ורק אחרי שהוא מגיר אל תוכו מחצית מבקבוק הוודקה שלו, הוא נופל שדוד על המיטה הצרה שלי, לעתים אף נופל לרצפה בחבטה גדולה ואז אני אורזת את תוכי ורצה אל המקלחת, שרק וילון ניילון מסתיר אותי מפניו ובוכה עם פרץ המים שמנקה אותי מבחוץ, אף פעם לא מבפנים...
השאלות שלי מנקרות במוחי כמו אותה ציפור קטנה המנקרת לה פירורי לחם מכפות ידיי. נגיעות מקורה התמימות בכפות ידיי הן הקשר שלי אל העולם. ועולמי הפנימי אייהו? אין לי עולם כזה. יש לי מפלצת בבית שבהנף ידיה אני מתכווצת. מעדיפה להיות כתם על הקיר. כתם דהוי שלא רואים אותו. סתם כתם. שאיש לא יחרוץ בו עם כלי חד. ויש לי מפלצת בתוכי. בתוך גופי הזה, שאבא שלי מעריץ אותו כל יום. בתחילה המפלצת היתה קטנה לא מזיקה. אחר כך תאבונה גדל ופיה נפער לבלוע אותי כל פעם קצת. בתוך גופי גודלת מרגע לרגע מפלצת שתמיד רעבה, פוערת את פיה לבלוע את כל הרטיבות שלי. מרוקנת את ריריות רוקי ומותירה את שפתיי יבשות , מלוחות ופצועות. מרוקנת את הדם הנשפך מגופי עם הזוהמה של אבא. מרוקנת את לועי ואת תחושות הקבס העולות מתוכי. כל החיים שלי הצעירים הם ריטואל קבוע של מלאות והתרוקנות. המפלצת שלי אוהבת להתמקם בין הלב, שם היא שולטת על רגשותיי שהתעלפו, שנאטמו, שנאלמו ונעלמו. שם היא יודעת, זה מרכז העצבים השוקק של הנפש, הכרך הסואן. שם אפילו שאונם של רגשותיי דועך וגווע...
אין מי שיקח ממני את המפלצת החבויה כדיירת קבע בתוך נשמתי. היא לא צריכה לשלם מים, מיסי ועד, ארנונה לעירייה. היא מקבלת בנגיסות קטנות את מזונה. בתחילה בביסים קטנים. אחר כך היא מתחילה לתפוח. התיאבון גודל, והיא נוגסת מרגש האהבה ביס גדול ולא משאירה לי דבר. מרגש הידידות היא נוגסת בתאוותנות, מרגש האיכפתיות וההבנה היא נוגסת בהתלהבות. מרוקנת את חדרי לבבי מרגשות. שם הכי נוח לה להתערטל. אין איש שיפריע לה לישון את שנת הצהריים. זו שעת הסייסטה שלה. היא נחה עכשיו.
בשעות הלילה היא הופכת לציידת רגשות. היא משתפת פעולה עם המפלצת שמחכה לה בבית. כמו באות מוסכם שתיהן אורבות לי. שתיהן משתפות פעולה, פולשות בזעם מוטרף אל חלומותיי אונסות את שפיותי האחת והיחידה ומכאיבות לי נורא. הן נהנות לקחת ממני את שמחת החיים. הן נהנות לפלוש בחוצפה, בתוקפנות רצחנית. באקסטזה של מחול הן מחוללות סביב עיניי וראשי חג בסיבובים. עיניי הפקוחות רואות בבואה אחת של מפלצת. שתי המפלצות הופכות לאחת. ויש לה כוח אדיר והיא פוערת את פיה ולועה הוא החלל הכי חשוך ,אפל ומאיים שעיניי ראו אי פעם.שיניים שחורות מוכות עששת, לשון תאוותנית אדמדמה ופתלתלה מתפתלת כנחש רוקדת ומשתלחת בצחוק מהפנט ממגנט אל שפתיי והלב שלי מפרפר בין ערות לשינה, בין חלום ליקיצה,...
עיניי מתעלפות אל צעיף חיוור הצובע את פניי. אך אוזניי קשובות. רחש של בגדים מופשלים, מגיע אליהן במעומעם. עכשיו הן דרוכות. ניצבות על המשמר. לבי נושם בכבדות בעוד המפלצת משתרעת לה על מיטתי והיא שואגת בצחוק. צחוקה מטלטל את המיטה, מרעיד את תומכי העץ שלה. בלי בקבוק וודקה אין היא בכושר. הבקבוק והיא חברים טובים. הוא המניע אותה כמו דלק זול, מניע אותה לפעול והיא פועלת כמו רובוט שלא זוכר דבר. והיא גוהרת מעליי , מפשיטה את בגדיי ולובן עורי מדגדג את נחיריה. היא מנשקת אותי בתאווה רטובה, מענגת את צווארי, מהפנטת את גופי המשתף עמה פעולה. קולות חנוקים תחילה משמיע גרוני, הדמעות הן הגשם של פניי והן באות לשמור עליי. המפלצת עסוקה בענייניה ואיבריי גופי משתפים פעולה. בתחילה נעשות הפעולות בעדינות רבה כשדמעותיי זולגות..."די, די מארינקה...יהיה לך טוב...את תהני מזה..." מה הטעם להתנגד, להדוף בידיים של ילדה גוף כבד כזה שלא שומע, שלא יודע איזה פצע הוא עושה לי בנשמה?
וידיה של המפלצת מפשפשות בתוכי. אצבעותיה חופרות וחופרות וגופי שהיה דרוך מטלטל כמו ספינה בים. רגליי מתחילות לרקוד בריקוד משונה
וקולה של המפלצת מגיע עד אליי:"את שומעת מארינקה, זה קולך המתענג
המגיע אלי כמו שירה. אבא יעשה לך טוב, כי רק אבא יודע." לא שמעתי אותו יותר. שינה ברוכה עטפה אותי , ערסלה אותי כמו תינוקת. נמנמתי לכמה דקות, אך אוזניי הדרוכות שמעו את גרגור גמיעותיו של אבא. הוא גמע אל קרבו שלושת רבעי בקבוק וודקה. לועו בער בתוכו והוא נעשה אדום כסלק. עיניו הבהירות הפכו לאדמומיות וכמו שהיה עדין קודם הפך להיות המפלצת הנוראית שהכרתי. פרע את שנתי ובפראות פישק רגליי. נכנס ויצא, נכנס ויצא בברוטליות תוקפנית.
ידיו של אבא רעדו, הוא כבר לא עבד בבית החולים. היה מחכה לי שעות על גבי שעות ליד שער בית הספר. חיי הפכו לסיוט. לא היה חסר לי דבר.פרט לחירותי. זו נלקחה ממני בהיותי בת שתים עשרה. הפכתי לכלואה שלו. אבא היה הסוהר שלי. לא רציתי להתבגר, רציתי להישאר הילדה הקטנה, זו שלא צומחת לעולם. ילדה נצחית. הייתי מסתתרת מאבא. ננעלת בחדר ולא פותחת את הדלת. אבא בהתחלה היה מבקש שאפתח, אחר כך הולם באגרופיו עד שפרץ אותה. בביתי אין דלתות. אחרי שפרץ בפעם הראשונה, שלף את חגורתו הזהיר אותי לא להוציא הגה מפי והצליף ברגליי ובידיי עד זוב דם.
דמעותיי לא אחרו לבוא. צעקתי ובכיתי מבפנים. 'אני רוצה למות. אמא אני רוצה למות. לא רוצה להיות האישה של אבא, אני רוצה למות !'. עיניו של אבא היו אדומות ורושפות זעם וחימה. אחרי שהצליף בי, הרים את גופי הצעיר על המיטה הזוגית שלו ושכב עלי קורע את צלעותיי. גופו הכבד חנק אותי לא היה לי אוויר לנשום ושמחתי כי הנה משאלתי מתגשמת והמוות יבוא ויגאלני. אך לא כך. אבא הרגיש כנראה, שאני נרדמת וסטר לי על הלחי, אחר הסתובב על המיטה ומשך את גופי נטול החיים אליו. עכשיו הייתי מעליו כבובה על חוט. יכול היה לעשות לי מה שרצה. ריר קצפי הגיח מזוויות שפתי. אבא נבהל.
בכה כמו ילד קטן, 'אל תלכי מארינקה שלי, אל תלכי'. ואני לא שמעתי אותו. בועית עננה לבנה לקחה אותי אל ערפיליה. וראיתי צוקים ושוניות ואת צבעם הטורקיז של המים ואת השמים נפערים . וערבוב של מים ושמים מכסים אותי. והייתי מאושרת. הולכת בבטחה על המים ואין מי שיעצור אותי. לא החגורה של אבא, לא לשונו החלקלקה כצלופח דוחה, לא אברו המתעצם כצינור חלול בתוכי, לא ליטופי עיניו הקורעים את בגדיי מעליי. שום דבר לא יעצור אותי מללכת מכאן. והלכתי .
נשאבת אל המייתן הבוערת של סירנות. עיניי היו רדומות וסוף סוף יבשות. למעלה בשמים לא צריך לבכות יותר. צריך לפקוח אותן ולקלוט מראות כמו שוניות המבצבצות מתוך מעמקי המצולות ועיניי הפקוחות בוהות כבועיות מרחב רכות ואווריריות נלחמות זו בזו להישאר ערות אך ללא הצלחה. בתוך עריסה לבנבנה מקיפות אותן עיניים צוחקות, מחייכות מלטפות במבטן . אני בדרך להגשים את חלום חיי. ואור בוהק מושכני אליו ואני מושיטה ידיים וגופי הקטן עובר טלטלה כסערה בים. וקול לא מוכר מגיע בעמעום אל אוזניי, 'סע מהר, אסור לנו לאבד אותה, סע מהר'. והיה לי טוב שם באותה בועית מרחפת בין כאן לשם. מרחפת ונהדפת בידי אותן עיניים כחולות לוהבות כפגיון חד שקרעו את בתוליי , הפכוני לאישה בטרם עת .אך עדיין לא הגעתי לשם. גופי רוקד את מחול חייו האחרון ועיניו של אבא צולפות את פניי, שדיי, בטני ורגליי. עיניו מהפנטות אותי. עיני נפקחות לכדי חריץ קטן ואבא גונח עלי בעיניו המאיימות. אני מדממת. והדם משלהב אותו יותר ולשונו הארוכה מתפתלת ולופתת אותי כטבעת חנק. 'לא תברחי ממני. הן שלי את לעד, מארינקה שלי',פקחתי עיניי לאות פרידה. כבר לא היה איכפת לי לדמם עד מוות. שיתרוקן גופי מדם ואבא לא יחפוץ בי. עכשיו אני בדרך. בדרך להגשים את משאלת חיי.
ידיי היו רפויות. שכבתי על מיטה לבנה. מכוסה בסדין לבן. רק ראשי הסתובב וחג בסיבובים חדים ומתעגלים לא נח לרגע. פני לא היו מכוסים, חוללתי בתוך בועיות אוויר ,מתוך אקסטזה של טירוף. עד אבדן חושים. לא רקדתי מעולם ורציתי את הריקוד הזה להיות בתוכו, להרגיש אותו בפעם האחרונה. ואני לא רציתי לנשום. רציתי לישון ולרחף בו זמנית. .רק לישון ולא להתעורר לעולם. אושפזתי בבית חולים אחד. הצילו את חיי. אך גזרתי על עצמי שתיקה והעבירו אותי לבית חולים פסיכיאטרי. ראיתי את העולם מבעד לעיניי החודרות ולא אהבתי לראות את המראות. יש לי מטפלת אישית בהבעה ויצירה. שתמיד דיברה אלי,סרקה את מחלפות ראשי והייתה קולעת משערי הבהיר צמות ואף מקשטת אותן בסרטים צבעוניים. היא הכניסה לי לראש שאני ילדה יפה שצריכה לחיות.ואני לא אשמה במה שקורה איתי. שאני משתפת פעולה עם איש חולה שזקוק לעזרה. אפילו הזמינה אותי לערב שבת בביתה. לקחה אותי תחת חסותה. ואף פעם לא השאירה אותי לבד. כתפיה היו המשענת הבטוחה לדמעותיי. היציבות היתה בדבריה. בטחתי בה, במלאך הזה שהחיים הביאו לי.
אבא בא לבקרני הלום וודקה. זיפי לחייו מזדקרים צורחים מהן. בגדיו מרושלים. אך תאוותו רותחת כלבה מבין מבושיו.על כסא ישבתי. לא נעה ולא זעה. הוא ליטף את פניי ואני לא הראיתי סימן חיים. עיניו התחננו אלי:"שובי אלי , את האישה של אבא" ואני הייתי ילדה -אישה- לוליטה של אבא שלה, שהפך את חייה לגיהינום. כשהחליק ידיו על חזי. זעקה נפשי הפצועה והמכווצת מפחד. 'אל תתני לו , את לא אשמה. את הקרבן של המחלה שלו . הוא חולה. עזרי לעצמך'. כאשר הניח את ראשי בין רגליו ופשק אותן. נמלטה מפי הצעקה הגדולה ביותר שהחרידה את כותלי המחלקה." די! "אבא לא ידע, שבחדרי היתה טלוויזיה במעגל סגור. הרופאים חשדו בו ולא היתה להם הוכחה. זו פעם ראשונה שעיניי הביטו ישירות באבא שלי. היה להן אומץ, לא מצמצו. לא דמעו. היו כחולות כים בורקות כתער. גופו של אבא רעד. עיניו לא החזירו לי מלחמה. הוא כבש אותן אל הרצפה, רק לא להביט אל עיניי. אבא משלם על מעשיו ואף אחד לא יכול לקחת ממני את התחושה המלווה, בכל מקום שאני יושבת עיניו של אבא צולפות ללא רחם בגופי. חודרות מפשיטות את עורי...
לַהַט הַדָּם מזרה בִּי אֵימָה.
הַנֶּפֶשׁ שֶׁלִּי מַרְאָה סְדוּקָה
מְנֻפֶּצֶת
אַךְ שְׁבָרֶיהָ לֹא מְאַבְּדִים עַצְמָם לַדַּעַת.
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
