הר-הבית המואר

על הגג בשביל העולם - ספטמבר שנת 2125

על גג העולם הם עומדים כך. כן, לגמרי כך מרגישים יעל ותומר ברגעים אלה, בכל מובן אפשרי - מטפורי ופיזי כאחד. לא רק משום שהם עומדים על גגו של בניין המכון לחקר המוח הצופה אל העיר ירושלים, אלא משום שהם יודעים בוודאות כי האירועים העתידים להתרחש בקרוב צפויים להשפיע על כל בני האדם ועל אורח חייהם, ובעוד רגע קט יינתן אות הפתיחה לכל האירועים האלה, והם דוממים. שותקים. נרגשים.

"יעל, את זוכרת איך נפגשנו בבניין הזה ממש בפעם הראשונה?" שבר תומר את השתיקה.

"בוודאי, אפשר לשכוח?" הביטה בו יעל במבט מלטף.

"לאור מה שעברנו, אני מרגיש שאנחנו ביחד כל ימי חיינו. מי היה מאמין שרק לפני זמן קצר נפגשנו בעצם", לחש לעברה.

הירח האיר על חליפתו הלבנה העשויה בד מיוחד המשנה את צבעו לפי רצון הלובש ומתאים את עצמו לקווי המתאר של גופו. הבגד הבליט את גופו החסון של הגבר הצעיר. עיניו הירוקות בלטו על-רקע פניו הבהירים והקורנים. הוא הביט אל האופק ואז צלל לתוך עיניה התכולות, "מוזר, אבל אני מרגיש עכשיו בדיוק כפי שהרגשתי ברגע שראיתי אותך בפעם הראשונה", אמר וחייך בביישנות, "ואני מודה באמת כי ליבי החסיר פעימה כבר אז..." החזיק את ידה.

"ליבך החסיר פעימה?" חייכה יעל, "הלב שלי התחיל לפעום במהירות שיא, במקום הלב שלך", היא ליטפה את שער ראשו כפי שאהבה לעשות, "כבר אז השלמנו זה את זה מבלי לדעת עד כמה הייעוד שלנו משותף."

"אני שמח לומר שלעיתים אני מסכים עם הייעוד שלי", חייך, "אפשר לומר שההיכרות איתך היא בראש סולם ההסכמה שלי."

"גם שלי", קירבה יעל את ראשה אליו ונשקה קלות על שפתיו.

"חחח", נשמע כחכוך גרון. בפתח הדלת המובילה אל הגג עמדו הוריו של תומר, "אני מקווה שאנחנו לא מפריעים", אמרה אמו שרה.

"בכלל לא", הפנו בני הזוג הצעיר את מבטם לעברם וחייכו.

הלילה הזה האיר באור נגוהות - הלבנה הזורחת ממעל - את הבגדים הלבנים שעטו כולם על גופם. למרות גילם המבוגר נראו הוריו של תומר כזוג צעיר. השניים פסעו בקלילות לעבר תומר ויעל.

שרה חיבקה את יעל, וערן חיבק את תומר. לאחר מכן הסתובבו והביטו לעבר העיר ירושלים. המראה הקסום של העיר המוארת באור הירח המלא ריתק אותם. הם הביטו לעבר הר-הבית ומסגד אל-אקצה שבראשו. הירח האיר את כיפתו המוזהבת כמגדלור המכוון את כולם להתנתק לרגע מחיי היום-יום ולהתפעם מיופייה של הבריאה, להרהר בכוח שברא את

המציאות המופלאה הזו ולהתכונן ולקראת הרגע שישנה את פני העולם, זה העומד להתרחש בעוד שעות מספר.

"היום המכריע הגיע. כל מה שהוכן מתחילת הבריאה ועד עכשיו עומד לעלות שלב", אמרה שרה.

רעש קל נשמע מאחוריהם. הם פנו לאחור והביטו בדמויות הנכנסות מהדלת המובילה אל הגג. הם חייכו לעברם, חיכו להם הרי.

הירח המלא האיר את שלושת האנשים שפסעו לעברם. היה זה מחזה לגמרי לא שכיח לראות כומר נוצרי, איש דת מוסלמי ורב יהודי פוסעים יחדיו. כל אחד מהם היה לבוש בבגדים המסורתיים של דתו. הכומר לבש גלימה לבנה מעוטרת בפסי זהב. על צווארו הייתה שרשרת גדולה, ובקצה השרשרת על חזהו היה צלב מוזהב גדול שנצץ באור הלבנה. איש הדת המוסלמי לבש גלבייה לבנה. סביב מותניו היה אבנט שחור, על ראשו עטה כפייה לבנה וסביבה עקל שחור. בין שניהם פסע הרב לבוש חליפת בגדים שחורה, ומעליה היה מעיל שחור ארוך. על ראשו היה כובע שחור עגול וגדול, ופניו כוסו בזקן לבן ארוך. צבע בגדיו השחורים בלט בניגוד בולט לצבע בגדי שני האנשים שפסעו משני צדדיו.

"רבותיי", קרא הרב משה חגיגית, "זהו ערב מיוחד לנו ולעולם כולו", הצהיר בפני כל הנוכחים, "כמה מרגש להיות בירושלים, העיר שמייצגת על-פי כל הדתות את הקשר בין בני האדם לבורא. הערב נתחיל בתהליך מימוש של הקשר הזה", אמר והשתתק.

כולם הביטו לעבר הר-הבית המואר, ואחר כך הביטו זה בזה כשחיוך על פניהם.

"איפה גבריאל?" שאל ערן.

"מישהו קרא לי?" נשמע קולו של גבריאל.

הוא הביט על הנוף המרהיב של ירושלים ופלט אנחה מגרונו, "מרהיב, ממש מרהיב! אני תמיד נפעם מהמראה הזה."

"אז מה", פלט תומר, "רק רונית ודן חסרים, הם בטח תכף יגיעו", העיר והעיף מבט מבעד למעקה הגג אל העולם הנשקף מטה, "שמתם לב שהתנועה בעיר כמעט חדלה. האנשים חזרו לבתיהם להתכונן לאירוע החשוב הערב."

עשרה על גג בניין המכון לחקר המוח, והעולם כבר לא יהיה כשהיה.

לרכישת הספר כתבו אל: [email protected]