משאביה הנסתרים של התרבות הישראלית

משאביה הנסתרים של התרבות הישראלית העכשווית, שכבותיה הכמוסות מן העין והתודעה הציבורית, נחשפות בספרו החדש 'קוזק ובדווי', של פרופ' ישראל ברטל - דיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית ומבכירי ההיסטוריונים בישראל. טענת היסוד בספר היא, כי תחילתה של החברה הישראלית, החדשה לכאורה, על פלגיה, אירגוניה ומוסדותיה, נעוצה בתמורות בקהילות היהודים לפני שלוש מאות ומאתיים שנה ביושבם בארצות הגויים. השואה והחורבן שבאו על עם ישראל בשנות מלחמת העולם השנייה, והקמת מדינת ישראל בתש"ח 1948, רק העצימו והגבירו תהליכים ומגמות בשיעור רב; אך יסודם במה שהלך והבשיל בהגיונו ובקצבו העצמי הרבה קודם לכן.

"עד למאה השמונה-עשרה", פותח פרופ' ברטל את ספרו, "היו אמונה דתית וארגון חברתי כרוכים זה בזה. יהודי, כמו בני קבוצות אחרות בראשית העת החדשה, היה מי שדתו נשמרה בתוך קהילה. ...תהליכי המודרניזציה שהחלו מתרחשים בארצות שנמצאו בהן קהילות היהודים ערערו את התשתית הדתית והחברתית שקיימה את הארגון העצמי היהודי" (עמ' 9). עליית המדינה הריכוזית במקום הסדר הפיאודלי הישן, התפתחות המדע, ריבוי האוכלוסין, התיעוש והקפיטליזם, העיור המהיר, ובצוותא חדא עמהם: הגות חדשה שעירערה על הסדר הישן ומצאה במה לדבריה בכלי התקשורת ההמוניים - חדשים גם הם; כל אלה, פירקו למעשה את אורחותיה הישנים של החברה האירופאית בכללה, אם בהדרגה ואם בחיפזון, לקראת סדר מודרני וחדש, שממנו לא נמלט גם המיעוט היהודי הזר והשונה שישב בתוכה.

תהליכי השינוי והפירוק של העת החדשה, הכפויים בדרך כלל וההרסניים למדי מנקודת מבטה של רוב היהדות המסורתית, תרמו לחלופות חדשות שנתבררו כחיוניות במציאות החדשה שנתהוותה. דוגמא בולטת למכלול תהליכים של פירוק היא ממלכת פולין, שבה ישב קיבוץ יהודי גדול. שנים ארוכות ניתנה לו אוטונומיה רבה בניהול עניניו החברתיים, המשפטיים והכלכליים משליטי האומה הנוכרייה, קרי: האצולה הפולנית. כל זאת הסתיים, כאשר שליטי המעצמות השכנות: רוסיה הצארית ופרוסיה ממזרח, והקיסרות האוסטרית ממערב אשר חמדו את רוב שטחיה של הממלכה הפולנית, כפו את ביתורם והוספתם המתואמת אל מדינותיהם. חלוקתה בהדרגה של ממלכת פולין, הראשונה ב-1772, פגעה באותה אוטונומיה רבה של הקהילה היהודית וגדעה את כוחה מימים ימימה של ההנהגה המסורתית. תחת זאת, נאלצו יהודי פולין לשעבר להתוודע לסדרי המדינה הריכוזיים של המעצמות, שמשמעותם בין השאר, חשיפתו של כל אזרח ואזרח לחוקיה וסדריה, ללא חציצתה של הנהגה מוסכמת של כלל או 'קהל' יהודי, בבחינת 'מדינה בתוך מדינה'.

במציאות החדשה שנוצרה, התמודדו עם הזעזוע והפגיעה בשלטונה העצמי של הקהילה היהודית בהצלחה בלתי מבוטלת שלוש מערכות יהודיות על-מדינתיות: תנועת החסידות על רביה וחצרותיה, מוסד הישיבות העל-קהילתיות, ומוסד 'החברה' ההתנדבותי במהותו (הידוע שהשתמר במדינת ישראל הוא 'חברה קדישא'), לכידותן של המערכות החברתיות הללו, נבעה במידה רבה מחמת היותן 'התאגדות שיסודה בקדושה' - האמונה בכוחו של הצדיק או בסמכותם התורנית של גדולי תורה. וכך, הן סיפקו תרופה ומשקל כנגד ההתבוללות והטמיעה בסביבה הנוכרית, שהיו 'המגמה השלטת ברפורמות ששאפו השלטונות לערוך בחברה היהודית המסורתית במזרח-אירופה' (עמ' 19).

בה בעת, תרמה החשיפה לסדרי המעצמה הנוכרית החדשים והאחרים, להופעתם של ניצני צבא וצבאיות בתודעה ובמעשה אצל יהודי מזרח-אירופה. שנים רבות נתפסו בעיני עצמם ובעיני זולתם, כרכרוכיים ופחדנים, נעדרי מורשת צבאית או יכולת לנהל מאבק לאומי מזוין; קהילותיהם היו חשופות תדיר לפגיעה ולביזה; כמו למשל, מידיהן של כנופיות הקוזקים - "אנשי הספר שבגבול הארץ הנושבת בדרום האימפריה הרוסית" (עמ' 70) (האמן ואסילי קנדינסקי אשר 'צייר מוזיקה', תיאר את שירתם וריקודיהם הקצביים בציור 'הקוזקים' שהובא בעטיפת הספר) - קלות תנועה ונודדות מאתר לאתר, עטות באכזריות וביעילות, מהרסות ומחריבות.

בשנת 1788, שנים אחדות לאחר סיפוחו של השטח הפולני, שנקרא גליציה, אל הקיסרות האוסטרית, חויבו היהודים לראשונה במכסת חיילים לצבא אוסטריה. רבים מהם גוייסו, אומנו וחומשו במסגרת צבא הקיסרות הגדול; כחלק מן "הפעולות שעשה הקיסר יוזף השני לשילובם של היהודים במדינה. קרוב לארבעים שנה לאחר מכן (1827) החל הצבא הרוסי לגייס יהודים לשורותיו" (עמ' 54). בימי הצאר ניקולאי הראשון החל גיוס יהודים אל הצבא, חלקו בדרך קשה על-ידי תפיסת נערים ברחוב, וחלקו בשיתוף פעולה עם ראשי הקהילות היהודיות, אשר 'נדבו' צעירים מן המעמדות הנמוכים למכסה מוסכמת עם השלטונות. הגיוס לצבא נועד לא רק לעבות את שורותיו, אלא בכדי לאחד את נתיני הצאר תחת הסיסמא: "צאר אחד, עם אחד ודת אחת"; "הצבא שימש מכשיר לחינוך מחדש של הצעיר היהודי המזרח-אירופי, תקופת השירות הממושכת, הרחקתם של המגויסים מסביבתם התרבותית ונוקשות שיטת האימונים ניתקו את החיל ממורשתו התרבותית" (עמ' 54).

יחד עם זאת, משלהי המאה ה-19, גרמה השתתפותם הפעילה של יהודים בצבאות הסדירים הגדולים, האוסטרי או הרוסי, להופעתם של תוכניות ממשיות לגיוס צבא שיצעד (או ישוט) מן הגולה לארץ-ישראל לשם הקמת ריבונות יהודית בה; תוכניות שהיו דילוג וקפיצה מעל ומעבר למשוכת מצבם הריאלי של המוני היהודים ללא ארץ וללא מדינה משלהם. במקביל, התחולל גם מהפך מהותי ביחסם של יהודים לאומיים וציונים אל כנופיות הקוזקים. אורח חייהם הפראי והחופשי של הקוזקים או של הבדווים שפגשו בארץ, הצטייר, למשל לאנשי ארגון 'השומר' בטרם מלחמת העולם הראשונה, כדגם ראוי לחבורות חלוצים אשר יקימו ישובים בספר ובגבולין של ארץ-ישראל. הגם ששתי קבוצות נוודים אלו: הקוזקים או הבדווים, הסבו נזק וכאב ליהודים וסימלו את 'האחר' ו'האויב' - ואולי דוקא בגלל זאת, כחלק מן השאיפה ליהודי חדש ושונה, חזק וגיבור.

שנים ספורות לאחר מכן, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, יזמו יוסף טרומפלדור איש צבא (ובנו של איש צבא) הצאר הרוסי, והסופר והעיתונאי זאב ז'בוטינסקי יוצא רוסיה גם הוא, את הקמת 'הגדודים העבריים' כחלק מצבא בריטניה הגדולה, ושירתו בהם כמפקדים בשדה הקרב באירופה ובארץ-ישראל. תלמידו של טרומפלדור, יצחק שדה שירת בדרגת קצין בצבא הרוסי בשנות מלחמת העולם הראשונה הגדולה והמהפכה הקומוניסטית ברוסיה, בא לארץ-ישראל ב-1920, והשתתף בהקמת 'גדוד העבודה על שם יוסף טרומפלדור' וארגון 'ההגנה'. שדה היה מפקדו הנערץ של הפלמ"ח, שהוקם מול איום הפלישה הגרמני הנאצי לארץ במלחמת העולם השנייה; והתמנה לאלוף בצה"ל במלחמת הקוממיות בתש"ח 1948.

ואילו, בפולין הקטנה תוך כדי חלוקתה, הצטרפו יהודים מרצונם וביוזמתם ליחידות צבאיות של מתנדבים כבר בימי מלחמת קרים (1853 -1856). יהודים ביקשו להשתתף באורח פעיל בגלי המרידות הפולניות בשנים 1863-1794, כנגד השלטון הרוסי הזר והשנוא. והשתתפו כלוחמים בצבא הפולני במרידה הגדולה והמאורגנת בשנת 1794, לאחר פנייתו הרשמית אליהם של המנהיג הפולני טדיאוש קושצ'ושקו. אף הוקמה אז יחידה צבאית יהודית בסדר גודל של גדוד בפיקודו של בֶּרֶק יוסלביץ'. "למרות התנגדות הנהגת הקהילה היהודית בעיר ורשה זכה יוסלביץ' בתמיכת הממשלה (הפולנית). הוא קיבל הקצבה כספית לרכישת נשק וציוד לחימה והחל בגיוס מתנדבים ובכפיית השירות הצבאי על יהודים חסרי תעסוקה שנמצאו בעיר" (עמ' 59). יוסילביץ', אשר נפל בקרב ליד קוצק ב-1809, זכה לתהילה רבה בעיקר אצל העלית הפולנית המורדת. אך לא אצל המנהיגות היהודית הממוסדת והמסורתית; ביודעה כנראה, לכתחילה ובדיעבד, על המחיר הכבד בנפש, בגוף ובממון אשר נגבתה מן הקהילות היהודיות, כאשר נכנסו לפולין גייסות הצבא הרוסי להשיב מלחמה שערה.

כשנות דור לאחר יוסילביץ', ממחצית המאה ה-19, נתפסה השתתפותם של יהודים במרידות הפולניות כמעורבות חסרת תוחלת בתודעתם של משכילים וציונים. למרות זאת, נתנה התודעה הציונית מקום וערך לגבורה היהודית תחת דגל פולני כמשאב למרד ולריבונות עברית בארץ-ישראל. קו של זיכרונות ומורשת עובר בין אותם יהודים פולנים עזי-נפש ונושאי נשק בשלהי המאה ה-18, לבין דמותם למשל של שני חיילים בצבא הפולני במחצית הראשונה של המאה ה-20: יעקב חזן מנהיגה הנערץ של תנועת הנוער 'השומר הצעיר', אשר בא לארץ כחלוץ ב-1923; ושימש מורה דרך בתנועת הנוער, בהתיישבות ובמפלגה מבחרות ועד שיבה, ותלמידו של ז'בוטינסקי מנחם בגין נציב תנועת הנוער בית"ר בפולין, שבא לארץ כחייל בשנת 1942 בעיצומה של מלחמת העולם השנייה; הוא הועמד בראש האצ"ל בשנות השואה, המרד והקמת מדינת ישראל, והיה ראש ממשלתה ברבות הימים.