איפה את חיה

שושנה ויג רושמת בעמוד אמצעי של ספרה (ע' 60): ..."אַת לֹא מַסְפִּיק/מְשֻׁגַּעַת/אַתְּ לֹא מַסְפִּיק/מְשׁוֹרֶרֶת"... מאין שואבת היא רעיון זה? מסתבר שהאג'נדה מכתיבה את הכללים. ואם אין עומדים בה, אז מה קורה? אזי, 'החברה' פולטת אותם החוצה מבין שורותיה. אין מקשים בשאלה מי שמךָ?! האח הגדול קבע. על-כן בשורה אחרונה של השיר מסכמת ויג: ..."אַתְּ פּוֹחֶדֶת/לֹא לִהְיוֹת/מְ-שׁוֹ-רֶ-רֶת". המבין, יבין. מי שנפלט החוצה, לא יהיה 'מקובל'.

בשיר אחר (ע' 62) כתבה: ..."מְאַפֶּרֶת אֶת דְּמוּתִי לִהְיוֹת/מְשׁוֹרֶרֶת"... ואני שואלת למה לה לאפר או לצבוע דמותה 'בצבעים' אחרים מהצבע הטבעי אותו העניק לה הטבע???". ולכך, יש לשושנה ויג מענה חריף בשיר (ע' 64) ..."אֵיזֶה בֶּן זוֹנָה הַמְּשׁוֹרֵר/יֵשׁ לוֹ טוּר בָּעִתּוֹן/פַּעַם בְּשָׁבוּעַ הוּא/מְעַכֵּב מְשׁוֹרֵר אֶחָד/לַחֲקִירָה/מְבָאֵר מְפָרֵשׁ/וְהָעִיקָּר/ מְצַפְצֵף עַל כָּל הַשְּׁאָר"... הנה "כאן טמון הכלב".

שלושת השירים שצוטטו (לעיל), מסכמים בפשטות ובאמינות רבה את כל הספרים כולם הדנים במשורר ובשירתו. ואני נעצרת כאן, ותוהה מדוע היה נחוץ לה לשושנה ויג להוסיפם דווקא לספרה זה? הלא הם פועל יוצא מיתר שיריה ואין בינם לאחרים כל הקשר הנוגע לסוגייה שהעלתה לפנינו. ולמרות זאת, מסתבר כי אין הדברים פשוטים כלל ועיקר, הדבר נעוץ בנפשה. על כן, חלילה היה לה לאבד את החוט המקשר בין הנאמר על-ידה בשירים הללו, לבין הקישורים הבאים לביטוי במכלול שירתה שבקובץ.

הקריאה בשירתה של ויג סוחפת ומרגשת כאחד. בשורות קצרות וקולעות היא מחדדת את 'החוויה' לשלמות טבעית ומוחשית כאשר האותנטי שבכתיבתה מעלה על נס את 'הדון קישוטי' (שכה נרתעים מפניו רבים מאתנו), בעוד הוא גם מהווה נושא להערצה.

בתשובותיה לפונים: "איפה את חיה" (שם ספרה) היא מפרטת בשפה חצויה: (מחציתה 'נחבאת אל הכלים', ומחציתה 'שוחרת לקרב') ואין בדעתה להסתיר את עמדותיה הנחושות (ע' 52-53): ..."אֲנָשִׁים כְּמוֹ בַּדִּים/חוֹלְפִים עַל פָּנַי/וּמִתְחַנְּנִים/וַאֲנִי בַּד בֵּין בַּדִּים/לְבַדִּי"... ויג מודדת את התרחיש, ומציבה גבולות בין מכלול הדרישות של 'הכלל', לבין היכולות של 'הפרט' לספק.

העימותים נוצרים 'כשהמורד' (במקרה שלה, 'מורדת') מביע דעתו מתוך בחירה חופשית. אנשים לא נוטים לסלוח לדברים הנאמרים 'בגלוי', לכן היא נותרת 'לבד'. (כמובן, מתוך בחירתה את 'הדרך' הקשה ולא את החמקמקה).

ובהקשר לפן זה, נראה שורה מהשיר (ע' 51): ..."אֲנִי מוֹדֶדֶת אֵשׁ הַלֶּהָבָה/וּמַנְמִיכָה אוֹתָהּ"... יחד עם זאת, תשובתה יכולה גם להשתמע אחרת. הנה למשל בהמשך שיר זה נאמר: ..."כְּכָל שֶׁאֲנִי מַנְמִיכָה קוֹמָתִי/הַנֵּרוֹת מְטַפְּסִים מֵעָלַי/וּמְחַבְּקִים אוֹתִי בְּאוֹר וּמַיִם/לְרֶגַע אֲנִי מוּאֶרֶת"...

הענווה היא דרכה. בכך היא מצליחה להיות שלמה עם עצמה. וגם אם רק לרגע קט היא "מוארת"... די לה בכך.

לעיתים בשל חשיבה מוטעית מיסודה, בשאיפה 'לשלמות מוסרית', האדם הופך באופן אובססיבי שבוי לשאיפותיו. ומכאן גם אינו מבחין בין טפל לעיקר בעוד כל מגמותיו להגיע ליצירת המופת של: אותה שלמות מוסרית (שאינה קיימת במציאות). כשבסופו, הוא למד להכיר ולדעת שאינו שונה מרבבות בני אדם אחרים, הוא מסיק את המסקנות המתבקשות ועושה לעצמו 'רמונד' כללי. כך חייו עשויים להשתפר מן הקצה אל הקצה. זאת הסיקה גם ויג, וכאן לשון פסיקתה (ע' 54): ..."יֵשׁ הַרְבֶּה שֶׁקֶט/בַּשִּׁידּוּרִים אֵלַי/בַּחֲלָקִים הָרֵיקִים/אֲנִי/מַחְבִּיאָה סוּפָה"... וממשיכה (על דרך 'מוסר ההשכל') ומשלימה את בית השיר: ..."אֲנִי חַיֶּבֶת לְהִתְפָּרֵק מִקְּלִפּוֹתַי/דֹּק דַּק/שֶׁל אָסוּר וּמֻתָּר"...

בין היתר מצאתי בקובץ שירים אשר נעים: בין עבר (מצולק ורעוע), השואה שנחרטה לדיראון עולם (ע' 30): ..."הַּבָּתִּים הַשְׁקוּעִים/בִיְסוֹדוֹת רְעִידַת עוֹלָם/מַזְכִּירִים לִי עָבָר /חָרוּךְ שָׁבוּר/כְּקָרְבַּן נַפְשִׁי/הַטּוֹבֵעַ לְאַט"... לבין הווה (סדוק ומפוחם), מלחמות ישראל הקמים עליה לכלותה (ע' 84): ..."בירושלַיִם/קִירוֹת הָאָרֶץ דוֹמְמִים/עַל עָוֶל שֶׁפּוֹרֵם חִיבּוּר/בֵין אֲבָנִים לָאֲנָשִׁים"...

ויחד עם החזון העגום, אני גם מוצאת את התקווה מבצבצת ועולה בשירי הגעגועים של המשוררת אשר זורמים ומחלחלים בעוכריה (ע' 40): ..."בְּמַאֲבַק הִתְגּוֹשְׁשׁות עַל מִטַּת הַיַּלְדוּת שֶׁלָנוּ/בְּמִסְפָּרִים שֶׁל רַגְלַיִם אֲנִי מַחְזִיקָה אוֹתְךָ/שֶׁלֹּא תִיפֹּל לִי מִן הַמִיטָּה./אוּלַי הַזִּכָּרוֹן הָפוּךְ/אַתָּה מַחְזִיק אוֹתִי"...

'הזכרונות' אם כן, כמה שהם ספוגים בכאב מעמיק יותר כך הם מעצימים את הכוח להמשיך הלאה. אם יש עבר, מן ההכרח כי יש תקווה להווה ולעתיד. כך בא גם השיר (ע' 48): ..."מִבְּנִי הַקָּטָן/ אֶלְמַד תוֹרָה./הַשָּׁנָה שֶׁלִּי/מַתְחִילָה הַיּוֹם"...//..."כְּמוֹ כָּל שָׁנָה/בָּאָבִיב אֲנִי מִתְפַּלֶּלֶת שֶׁתַּצְלִיחַ לִי הָעֻגָּה/שֶׁתַּעֲלֶה וְלֹא תְּפֹּל"...

וככל שיש זכרונות כך גם גדלים הגעגועים אשר מביאים אותנו לשאוף ולנסות להמשיך ולדאות (ע' 15): ..."אֲנִי מִתְגַּעְגַּעַת לִתְעוּפָה"...//..."לַסֶּדֶק הַזֶּה, שֶׁלְעוֹלָם אֵינוֹ מִתְמַלֵּא"...

ומעניין לעניין באותו עניין אסכם את המאמר במשפט נפלא מכל שרשמה שושנה ויג בנושא 'געגועים' בו היא מחבקת את תכלית כתיבתה (ע' 22): ..."אֲנִי מִתְגַּעְגַּעַת/לְכָל מַה שֶׁחָמַק מִמֶּנִּי"...