יפה לורנצי
1 משוררת מאוד פורה. לו יכולתי להיות הקהל שלה כל יום הייתי בוודאי זוכה לשמוע בכל בוקר שיר חדש. יפה לורנצי אינה לאה מכתיבה. היא מתעוררת כמעט כל בוקר בגלישה אל שפת ימה של העיר בה היא מתגוררת, ולארוחת הצהריים היא מכינה גם מרק משובח, אופה עוגות התופחות לממדים ענקיים, אשת חיל מי ימצא ניתן לומר על יפה לורנצי.
יפה היא דוגמה לאישה שבנתה לה עולם מופלא של יצירה בזכות עצמה, העולם היצירתי שלה נשען על חוויותיה כאישה שאינה שוקטת על שמריה. היא פעילה ומזמינה ליצירותיה את חוויותיה היומיומיות. יש ביצירה התבוננות על החיים מנקודת מבטה של אלמנה שיחד עם מלוא הגעגועים שלה לבעלה הצליחה לבנות לעצמה עולם של עצמאות.
נאמנותה לעולם הערכים מאוד בולט בכתיבתה, היא מבטאת את קשריה עם האמונה ברבים משיריה. יפה לורנצי היא משוררת צעירה במובן שהיא מוציאה לאור את שיריה ועדיין מביטה מעבר לאופק ומחכה ליצירות הבאות שלה שתצאנה לאור.
יפה, ברזומה שלך את בת חלוצים, המתגוררת בנתניה כל שנותייך. ספרי בקצרה מאורעות מהביוגרפיה שלך כבת לחלוצים. האם אי-שם בילדות שלך את זוכרת עצמך כותבת למגירה? "הוריי הגיעו ארצה בשנת 1935 באמצעות סרטיפיקט שהביא מהארץ מידי הבריטים, אדם בשם צידקוב. הוא אכן היה צדיק כי כך ניצלו מההשמדה. משפחותיהם לא שרדו והן היו משפחות ענפות. זכורה לי במיוחד ההסתפקות במועט, אך לא היה מחסור עד כדי רעב, תמיד היה אוכל. כל יום בושל אוכל טרי כי לא היה מקרר. כל דבר מיחזרו. מהבגדים של המבוגרים תפרו לילדים בגדים חדשים והם אכן נראו כך, אמי הייתה תופרת במקצועה, היינו לבושים בטוב טעם. משקים של סוכר, אמא תפרה מגבות וסדינים, החלק הפנימי של שקי המלט היה לנייר טואלט. מכנסי החאקי של אבא שנקרעו בברכיים, הפכו מחלקם העליון לילקוטים לבית הספר. לא התביישנו, לא היינו עניים בנפש ולא הרגשנו עניים. כשהנעליים לחצו באצבעות, פתחו פתח ליציאתן החוצה מעבר לסוליה. נעליים קנו רק לקראת החגים לפסח או לראש השנה. אך היו נעליים לשבת ונעליים לחול.
"כל השנים אהבתי לכתוב, כתבתי רשמים בפנקסים, ובלוחות כיס קטנים. אהבתי לכתוב מכתבים שבהם התפייטתי. כתבתי באלבומים של התינוקות את מעלליהם בחרוז ובהומור, אך לא הגעתי לכדי כתיבת שירה".
את בוגרת סדנאות לכתיבה של 'הקתדרה העממית' בנתניה, היו לך כפי שסיפרת לי בהיותי העורכת של ספרך מדריכות לכתיבה יוצרת. ספרי לי אלו מתנות קיבלת מכל אחת מן היוצרות שלך לכתיבה. האם לטעמך, יכולת להוציא את הספר לולא הסדנאות? "אני חושבת שהסדנאות שבהן השתתפתי בשנים האחרונות תרמו רבות להתפתחותי ככותבת שירה ופרוזה, קיים בי הרצון לפתח יותר את כתיבת הפרוזה, כמובן לא על חשבון כתיבת השירה שנובעת מתוכי כמעיין כשאני תקווה שלא ייבש. אני כותבת באינטנסיביות כבר שלוש-עשרה שנה. השפה היא אותה שפה שבה אני משתמשת לרוב בכתיבה שלי. הסדנה מאפשרת אינטראקציה בין כותבים בסגנונות שונים. כל אחד וההשראה המיוחדת לו, המטאפורות שהוא משתמש בהן, ההסתכלות, הראייה והשקפת העולם השונה שמהן נובעת הכתיבה. האחד כותב בסרקזם, האחר כותב באופטימיות, יש מי שכותב בהומור, יש מי שאמונה ופילוסופיה ניכרים בכתיבתו. על אותו משפט יכתוב כל אחד שיר או סיפור שונה, זה הדבר המהותי שמתרחש בסדנה. אני יודעת שהשתבחתי עם השנים ולסדנאות יש חלק חשוב בכך".
בעקבות העריכה של ספרך, שזהו הספר הראשון שאני מוציאה לאור בהוצאה שלי, הוצאה 'פיוטית' ליוצרת אחרת מלבדי, אני יודעת שיש לך שירים אקספרסיוניסטיים רבים, את מתפעמת מן הטבע. וכשאני מבררת מסתבר שהטבע שאת כותבת עליו הרבה פעמים הוא טבע מצויר. את מבקרת בתערוכות של יוצרים אחרים ושואבת מוזה בעקבות מפגש עם יצירות של אחרים. באופן ברור את יוצרת השואבת את חומרי התשתית שלך מיצירות אחרות, גם ציור וגם שירה. כמו יונקת ומתבשמת כתינוק שרוצה להכיר את העולם. ספרי בקצרה על שיר אחד שנולד בעקבות ביקור בתערוכה מתוך הספר? "הטבע מהלך עלי קסמים, אני מתפעמת ממנו כל יום מחדש. בכל פעם רואה בו רגעים שונים ומרגשים, כמו שירי הים הרבים שכל אחד שונה ממשנהו והים הוא אותו ים והוא בכל יום משתנה, בצבעיו בזרמיו וכיד הדמיון השורה עלי. מובן שמצבי הנפשי, רגשותיי, מחשבותיי, זיכרונותיי וגעגועיי הם שמשפיעים אלו פנים יקבל הים. התערוכות שבהן אני מבקרת מרגשות אותי והדמיון מיד מתחיל לעבוד וליצור במוח שירים שמתחילים ללכת, הם אצורים בי לפעמים ימים ויותר, עד שאותם על הכתב אני מעלה, ולאחר מכן למחשב מקלידה. מובן שלא על הכל אני כותבת, אלא רק על מה שנגע בי ונחרט בזכרוני בשל כך. הסקרנות המפעמת בי וכנראה רגישות יתרה מאפשרים לי התבוננות מעמיקה. משפט שנאמר על-ידי נכד/נכדה, אמירה כואבת שלעברי נשלחה, כותרת בעיתון או בחדשות גם בעניין פוליטי וחדשותי. מראה מקרי של אישה בורחת מסטירה של בעלה על ספסל בגינה, ואני מתערבת ומפרידה בשקט ושלווה. דוכיפת על כר הדשא בגינה, עורב מאיים על חתולה, כשאני מהבית לא יוצאת, אני יודעת שאפסיד מראה או תופעה חד-פעמית שאולי לא תחזור על עצמה. ועוד כהנה וכהנה תופעות ומקרים. בסדנה למדנו להתכתב עם משוררים, כששיר או פזמון נוגעים בי אני עם השיר מתכתבת".
אחת השאלות שבוודאי יתעוררו כשיפגשו את יצירתך, מדוע המתנת כל כך הרבה לפרסם ספר שירים ראשון, גם זלדה שפרסמה בגיל מבוגר הקדימה אותך בשני עשורים? יפה, מדוע עכשיו? "ההמתנה להוצאת הספר לדפוס הייתה מחושבת מלכתחילה, כי כתבתי כדי לפרוק את מצוקותיי. התחלתי ממקום של כאב על אובדן פתאומי עם מותו של בעלי מרשלנות רפואית. כשאני עצמי חולה במלנומה. מחלתי לא מופיעה בשירים, לא היא הבעיה, האלמנות, הבדידות - היא הכאב הנורא ויותר מכל האובדן של בן הזוג האהוב.
"לא תכננתי ולא התכוונתי להוציא ספר. הקראתי שירים וסיפורים העברתי במייל לאחרים, כי קשה לכתוב מבלי לשתף ולקבל תגובה, התגובות היו טובות ולעיתים נלהבות. לא פעם נשאלתי האם כבר פרסמתי, וכשעניתי שלא, נאמר לי "בזבוז", את חייבת לפרסם לזכות את הרבים.
"כל המעודדים התומכים והמקשיבים שותפים להחלטתי להוציא את הספר לאור. כמו גם הקלסרים שהלכו תפחו והתרבו. הכמות והאיכות איפשרו לברור ולקבץ לכלל ספר, קשה היה לעצור במאה ארבעים ואחד עמודים, כי ישנם עוד ועוד שירים, ואני ממשיכה לכתוב ומה יהא על הסיפורים? על כך אצטרך לתת את הדעת להתייעץ ולהחליט".
שירי הנכדים מאוד ייחודיים לך, את מוצאת לנכון לכתוב על הנכדים, ובוודאי יוצרת התרגשות וציפייה. ספרי על חווית הכתיבה כשהרעיונות צצים ממפגש עם נכדים. מה מוליד שיר בסיטואציה כזאת? "אני מאוד קשובה לנכדים ולילדים, אוהבת את הדו-שיח איתם, ויש פעמים שאפילו בנוכחותם אני כותבת את מה שנאמר בינינו, כי יש להם אמירות יוצאות דופן. תמונות וצילומים יוצרים בי השראה לכתיבה. את הכלי הזה קיבלתי בסדנה עם לילך. למדנו להשתמש בחמשת החושים כדי ליצר השראה לכתיבה".
"הים לי מרפא" הוא אחד משירי הקובץ הבולטים, ספרי על שירי הים. מדוע יש לים מרכזיות כה רבה בשירתך? מאז ילדותי המוקדמת אני אוהבת את הים. גרנו ליד הים ברחוב אוסישקין ולא פעם נעלמתי לכיוון הים. זאת סיפרו לי הוריי, האוכלוסיה של אותם ימים הייתה קטנה, כולם הכירו את כולם וכך אותי לביתי השיבו. הים ומרחביו הפתוחים פותחים אצלי פתח לתהומות הנפש, מרחיבים את הדעת, מאפשרים להפליג בים הזכרונות. לכן 'הים לי מרפא'".
מה הן התחושות שאופפות אותך עם פרסום הספר הראשון? הספר שלך כעת תינוק שנולד, מה את מאחלת לו? "התחושות מרגשות אך מאופקות, אני רוצה לראות איך הספר יתקבל בחוצות. ישנם אנשים שמגיבים, ישנם כאלה שכנראה צריכים לקרוא את כולו ואולי יותר מפעם אחת. התגובות עד עתה מעודדות וחמות. אני מלאת דאגה לרך הנולד אך מאמינה שיפרוש כנף. כל משפחתי וידידיי שמחים על הוצאת הספר לאור.
"אני לא אישה צעירה כרונולוגית, אך ברוחי, בנשמתי אני מרגישה צעירה יחסית. אני שמחה על היוזמה שלקחתי על עצמי, לצאת עם ספר הביכורים לאור. יש לי תקווה בלב שבעזרת השם, הוא לא יישאר הספר היחיד. אני מאוד מרוצה עם הבחירה בשושנה ויג כעורכת ספרי, נתתי בה אמון מלא וצדקתי בבחירתי. זהו הספר הראשון שהיא מוציאה כעורכת ליוצרת מלבדה. ואני שמחה לשמש כרטיס הביקור שלה לעריכה".
והשאלה הכי חשובה, יפה, מה תרצי להיות כשתהיי גדולה? "אני כבר מספיק גדולה ושמחה עם מה שיש. אמשיך לכתוב שירים, אני רוצה להרחיב את היריעה בסיפורים. אם יתמזל מזלי בעזרת השם והספר יצליח אשמח להוציא גם ספרי ילדים".
ספר שיריה הראשון של המשוררת יפה לורנצי הוא ספר אהבה לאהבותיה של יפה. השירים של יפה הם חופים עליהם מתרפקת המשוררת, ומנציחה את טיוליה לאורך החוף, את ביקוריה במוזיאונים, את תחושותיה כאישה בודדה.
יפה, כן ירבו!
- נולדה בירושלים. מתגוררת בנתניה כל שנותיה, בת להורים חלוצים - ראובן ויונה שפיז, שהגיעו לנתניה בשנת 1935 מפולין. אם לשלושה, סבתא וסבתא רבתה. בעלה מנשה לורנצי ז"ל, היה מתאומי אושוויץ - בירקנאו. מורה גימלאית, לימדה ביסודי הוראה כוללת, ובתיכון טכנולוגי את מקצועות המינהל הארגוני. השירה היא כמעיין הנובע מתוכה, זהו ספר הביכורים שלה. כותבת מתוך החיים עצמם, והשירים הם הד צעדיה.
הפטפטת המדינית הבלתי אחראית שמהדהדת בתקש...
