השאננות לציון בסיפורת הישראלית

העשור הראשון של המאה החדשה לא ייזכר, כנראה, כמוצלח במיוחד בתולדות התקופה הישראלית בספרות העברית. אף שסופרי חמש המשמרות השתדלו בעשור הזה להתמודד עם נושאים חדשים וגם התאמצו להפתיע בדרכי-סיפר נועזות יותר - רובם לא הרגישו שציבור הקוראים מקדם בשמחה ובהתרגשות את הופעת ספריהם כבעבר. ולהוציא ספרי מקור בודדים, זכו בעיקר ספריהם המתורגמים של סופרי העולם לתשומת-לב הקוראים וגם תפוצתם עלתה על תפוצת ספרי המקור. ומרגע שבתי-ההוצאה החלו לכלול את ספריהם של הסופרים הישראלים במבצעים, שהוזילו את מחירם, כמעט בגובה העלות של הפקתם, התווסף יחס של זלזול לאדישות שקידמה את פניהם עד אז.

ככל שזכור לי, מעולם לא הייתה אווירה כל-כך בלתי-נעימה בחיי הספרות בארץ. בעשור שהסתיים הפסיקה הופעת ספר מקור חדש להיות אירוע תרבותי-חדשותי משמח כבעבר, ולכן לא רק שרוב ספרי המקור שהופיעו בעשור הזה הודחו מוקדם מדי ממדפי החנויות, אלא הם גם נשכחו לחלוטין.

מכל הסופרים ניזוקו ביותר ממצב עגום זה הסופרים החדשים, שהם עתודת הכותבים של הספרות העברית. היקלטות יצירה של כותב חדש קשה תמיד לאין ערוך מזו של סופר ותיק וידוע, אך באווירה שתוארה קודם סיכוייה לזכות בתשומת-לב פוחתים עוד יותר. לכן, חובתם של מבקרי-הספרות להיאבק למען סופרים אלה, כי אם לא יזכו לעידוד בתחילת הדרך ייתכן שיפנו את כישרונם לאפיקים אחרים, שהם מסבירי-פנים יותר. אין כוונת הדברים שצריך לטפח כותבים חסרי-כישרון רק משום שהם בתחילת דרכם, אך אסור לדלג על סופרים שכבר בספר הביכורים שלהם ניכר, שאם יטופח כישרונם, יינתן להם העידוד הראוי וגם הליווי הצמוד של עורך טוב מבית-הוצאה רציני ומבוסס, יתמסרו לעיסוק הכתיבה גם להבא ויוסיפו בעתיד כרכים בעלי ערך לספרות העברית.

יצירת הביכורים של יריב דומני - "בנים חוזרים" (הוצאת זמורה ביתן, 2009, 271 עמ') - היא עוד דוגמה בעשור שהסתיים, אחרי "ברוריה הפקות" ספרה של שרי שביט, לספר ראשון של כותב המצדיק התייחסות הביקורת אליו.

שם הרומן רומז על הנושא החריג שלו. "בן חוזר" הוא מונח שכיח בשיח התנועה הקיבוצית. הקיבוץ אינו טורק את הדלת בפני בן-קיבוץ שעזב, אלא מכיר במעמד של "בן חוזר" (93) ומאפשר לו להיקלט מחדש בתוכו. מהטבה זו, שבצידה לפעמים תוספת נטל כלכלי לא מבוטל לקיבוץ, נהנה גם אחד מגיבורי הרומן, ארז, שקיבוצו חזר וקלט אותו כעשרים שנה אחרי שעזב לעבוד בניו-יורק. משנודע בקיבוץ שלאחרונה שב לארץ, עבר משבר נפשי והתאשפז במחלקה הפסיכיאטרית של בית-החולים, הזעיקה דורה, מקבוצת הגיל של ארז - קבוצת "צבר" - את חבריו לעזרתו ופעלה גם בתחומי הקיבוץ להוציא אותו מבית-החולים ולקלוט אותו מחדש כ"בן חוזר" בקיבוץ.

בין היתר היא גייסה לעזרתו של ארז את חברו הטוב ביותר - דביר, אף הוא מעוזבי הקיבוץ. דורה הפתיעה את דביר כאשר הזעיקה אותו לבקר את ארז במחלקה הפסיכיאטרית ולבדוק מה מצבו. את בקשתה תמכה בנימוק הצפוי: "שכחת אולי אבל זה מה שחברים עושים אחד בשביל השני - עוזרים במצבים קשים" (17). באי-רצון ובהיסוס מְפַנה דביר זמן לביקור קצר אצל ארז, אך עד מהרה מוצא עצמו מעורב בגורלו בשם החבֵרות שהייתה ביניהם מילדות ועד שנפרדו דרכיהם לפני חמש-עשרה שנה.

כאן המקום להזכיר שערך החברות היה תמיד נושא מרכזי בספרות הישראלית. לרוב התברר הנושא בעלילות שהגיבו על המלחמות שפקדו את המדינה בכל שנותיה, החל מהרֵעוּת המפורסמת מימי הפלמ"ח, המחתרות ומלחמת השיחרור (ס. יזהר: "ימי צקלג", 1958) וכלה בתיאורי החברות שהתפתחה ביחידות השונות של צה"ל מאז ואילך.

החשוב מבין הרומנים המאוחרים, שהתעמקו בנושא החברות על-רקע השירות בצבא, הוא הרומן המאז'ורי של יהושע קנז "התגנבות יחידים" (1986). קנז לא בחר כאחרים להלל את החברות, אלא הפגיש ייצוג ממוזער מכל הניגודים האפשריים בחברה הישראלית במחלקה אחת של טירונים בעלי כושר קרבי לקוי בבה"ד 4 בצריפין. בדרך זו ביטא את יחסו האמביוולנטי לעוצמתה של החברות הנרקמת בין טירונים, שאולצו לשהות יחד וגם להתחכך זה בזה במהלך אימוני הטירונות שלהם (ראה מאמר-ביקורת על הרומן בספרי "הצדעה לספרות הישראלית", 1991).

הטיפול בנושא החברות בשלב הבא היה כבר צפוי. ברוח השאננות לציון הוסב מאוחר יותר הטיפול בנושא מהרקע המשותף בצבא, המקל על החברות להתרקם, לרקע האזרחי, שבו "כל איש לנפשו". בעשור האחרון התבלטו שני כותבים במיוחד בכתיבה על הנושא ברוח זו: אשכול נבו ברומנים "ארבעה בתים וגעגוע" (2004) ו"משאלה אחת ימינה" (2007) ואמיר גוטפרוינד ברומן "בשבילה גיבורים עפים" (ראה מאמרי-ביקורת על ספריהם בספרי "צו קריאה לספרות הישראלית", 2009).