האהבה הלבנה - שירי אהבה שאכזבה בצידם

הקובץ בא להטעימנו במנות קטנות ואינטימיות המדברות על 'השפע' (שבגאות) ועל 'הדלות' (שבשפל) אשר מתקיימים לחילופין פעם 'בחומר' ופעם 'ברוח' ונאחזים בישותנו, תזכורת תמידית להיותנו בני אנוש הנתונים בין היתר גם למצבי רוח מתחלפים כמו גם עונות השנה.

מלותיו של ספטי הן תזכורת ל"אני המאמין", אשר צמח מתוך התנסות (ע' 99): "חוֹשֵב אִם לֹא אָבִי לִי מִי לִי / כּוֹבֵשׁ יְלָדִים בְּסִפּוּרִים עַל עָשְׁרוֹ שֶׁהָיָה / אִישׁ מִן הָעֲנָקִים / שֶׁגַּמָּדִים קְשָׁרוּהוּ כָּאן בְּאֶרֶץ / צִיוֹן שֶׁאָהַב / שֶׁלֹּא הִכִּירוּ כֹּחוֹ / שֶׁאָמְרוּ: אָנוּ /ו ּמִי הָעוֹלִים הָאֵלֶּה"...

'ההתנסות' היא מילת המפתח בקובץ שלפנינו. המשורר מציין כי 'האדם הפשוט' בניגוד לאברהם אבינו אשר היה איש חזון ומעש (ע' 70) קרי: "שֶׁהָלַכְתָּ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר הֶרְאָה לְךָ חֲזוֹנְךָ"... מובא לעיני הקורא, כדמות מחיקה, הטרודה בגבולות 'האגו' החצוי בין העולם הפנימי, לזה החיצוני.

וממשיך וכותב המשורר בהמשך אותו השיר: "גּוּפִי לָאֲדָמָה / וּפָנַי לָאֲדָמָה / וְלִבִּי לָאֲדָמָה / וְטַבּוּרִי לָאֲדָמָה / מַצְמִיחַ גַּפַּיִם וְאֵינִי קָם / מַצְמִחַ כְּנָפַיִם וְאֵינִי מַמְרִיא". 'האדם הפשוט' מנסה לאחות את השברים הנקרים בדרכו: בין התנסויות שיש בהן בעיקר הרבה מאוד אי-רציה. כך שלמעשה הוא מפספס את עיקר העיקרים דהיינו: לחיות בלב ונפש את היומיום. התמרמרויות, חוסר סיפוק, ואכזבה בולטים לאין שיעור ביצירות שכאן.

בדיאלוגים המובאים בקובץ ניכרים אותות עייפות הגוף והנפש (ע' 57): "קְלוֹנִי עַל הִתְיַשְּׁרוּתִי עִם הַשּׁוּרָה,/הָעֲיֵפוּת, הַכְּמִיהָה אֶל מְחוֹזוֹת שַׂגִּיבִים". ולבסוף נמצא הכנעות ווידוי פשוט: "מִלְחָמוֹת אֲבוּדוֹת שֶׁלִּי". ואכן בחיים האמיתיים ביומיום - 'המלחמה' היא תמידית ומתמשכת. וגם אם השאיפה לעשות דבר מה אשר יגרום לשינוי מהפכני כלשהו, הדבר עלול לגבות מחיר. משום כך נאמר במשפט (שבע' 67): "אַל יִשּׂא הָעֵץ צַמֶּרֶת / וְאַל יִתְחַדֵּשׁ / אַל יוֹרִיק,/ יְהֵא כָּמוֹךָ: / נוֹשֵׂא בְּצַעַר הַבֵּינוֹנִיּוּת / אֵינוֹ מֵפֵר עֲצַת הַשִּׁגְרָה, / מַשְׁלִים עִם קוֹמַת הָאָדָם".

גם בשיר מאוחר יותר בקובץ (ע' 69), מזכיר המשורר: "הָיִיתִי יֶלֶד גִּבּוֹר בָּאַגָּדוֹת / אַך כָּבַשְׁתִּי רוּחִי רַבּוֹת בְּחַיַּי, / הֲקִיצוֹתִי - וְאֵינֶנִי גִּיבּוֹר". התובנות מאותתות מראש, כי מוטב לעצור את ההליך של 'דון קיחוטה איש למנשה', אשר נלחם בתחנות הרוח.

הפקת לקחים מהעבר, מכתיבות את הקיום בהווה. לפיכך, מוטב להימנע מעימותים מיותרים ולבלוע את הגלולה המרה בשגרת היומיום (ע' 63): "הָפַכְתִּי לְאִישׁ יַבָּשָׁה / מַכִּיר בִּגְבוּלוֹתֶיהָ / מִתְגַּדֵּר בַּוַּדַּאִי וּבַמּוּצָק וּבַקָּבוּעַ / וּמַרְחִיק רוּחִי מִן הַיָּם הַנָּע בִּכְחוֹל סְפֵקוֹתָיו וְתַעֲלוּמוֹתָיו". כי גם באם ינסה ללא הרף להתקומם, הרי בסופו יגיע אל אותה נקודת התחלה. אלא שהפעם יהיה חבול, ומוכה, וללא ספק גם מוחלש יותר.

ואף על פי כן, 'ההתנסויות' גוררות לתובנות פילוסופיות הבונות את 'האדם הפשוט' להבין את מהות קיומו. ללא ספק בסופו של דבר יתעשת, יחבוש פצעיו ויתחיל מבראשית. שכן חובה עליו לאתגר עצמו שתי וערב (ע' 60): "אָדָם כַּפַּרְפַר הַזֶּה אֵינוֹ מוֹצֵא מְבֻקָּשׁוֹ./ שׁוֹבֵר מַסְלוּלָיו, שׁוֹבֵר גְּבָהָיו, / מַבִּיט בְּחַיָּיו לְגַלּוֹתָם,/מַכֶּה בְּחַיָּיו לְעוֹרְרָם". הנה כך בנוי הקובץ שלפנינו, טלאים טלאים של מצוקות ומאבק להשרדות.

בניגוד ליצירות שהביא ספטי בספריו המוקדמים יותר, בקובץ זה יש סדרת שירי אהבה שאכזבה בצידן, המוכיחות עד כמה הנפש החבולה והמוכה לא יכולה לספוג יותר (ע' 18): "כְּלִיל חֹזֶק הָיִיתִי לְמַרְאִית עַיִן וְתוֹכִי זְכוּכִית הַנִּשְׁבֶּרֶת". משפט זה, אך ממחיש תחילתן של יסורי האהבה, המטלטלות את היחיד בסבך רגשות שתחילתן אסופת מכמנים וסופן צורי וכחש. אותיותיו של ספטי, חורשות חריש עמוק ומובנה (ע' 32): "אֹשֶׁר שֶׁבְּהֶשֵּׂג-יָד הָיָה / נִשְׂרַף עָלִים עָלִים".

בסבך יער הזיכרונות שאינו מתכלה, ניקלע הקורא לא אחת, בהיכרות עם דמויות אפופות מזימה (ע' 49): "דּוֹרוֹת הָיוּ לִי פָּנִים אֵלַיִךְ בְּמִטָּתֵנוּ / וּפָנִים אֲחֵרוֹת מִן הַבַּיִת וְלַחוּץ". והדואט הנלעג שב וחוזרות גם בשיר אחר (ע' 50-51): "אוֹהֶבֶת לִכְאוֹרָה וְשׁוֹכַחַת בַּעֲלִיל,/ פָּנַיִךְ כִּבְיָכוֹל אֵלַי וְעֵינַיִךְ מִמֶּנִּי וְהָלְאָה".

יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם ממעשה האהבה שהמשורר מביא אל שורותיו המתפרצות (ע' 42): "דּוֹלֶקֶת תְּשׁוּקָתֵנוּ בְּעוֹרְקֵינוּ / וְגָבִישׁ שָׁנִי אוֹצֵר מַאֲוַיֵּינוּ / לְהָרִיקָם בְּאַחַת בֵּין הַבְּשָׂרִים". ומכאן צומחת ועולה העוררות הבלתי נתפסת להמשך הקיום.

ובאם נתפס הקורא לאופטימיות רגעית זו שלפנינו, מבהיר המשורר בהמשך תמונה שונה בתכלית (ע' 27): "וְעֵץ לִימוֹן מֵנִיב פִּרְיוֹ הֶחָתוּךְ בְּלִבִּי / בֵּיתִי מֵאֲחוֹרֵי גַּבִי וּבֵיתֵךְ עַל דַּרְכִּי". והמתפרש מהפסוק אינו מותיר כל ספקות.

בדרך חתחתים מפנה אותנו המשורר אל 'השירה' שהיא משאת הנפש ורוממות הרוח. שם, ורק שם, הוא מוצא נחמה. 'הכתיבה' למעשה תבנית חייו (ע' 104) כל השיר: "בְּעַרְבּוֹת הַשִּׁירָה הָרְחָבוֹת כְּנֶצַח/הָיוּ אַדְמוֹתַי בְּתוֹכִי חֲרֵבוֹת, / וְרוּחַ יַעַר יְרֻקָּה / מִתּוֹכִי הֵחֵלָּה נוֹשֶׁבֶת / וְזָרְתָה זַרְעֵי עֵצִים בִּי / וְשָׁרְשֵׁיהֶם הֶעֱמִיקוּ/וְנַפְשִׁי אֶל הַשִׁירָה צָמְחָה".

ומשירתו הארס-פואטית, ממשיך חיים ספטי להביע את המהויות אשר מצמיחות ומעלות על נס את יפיה של השירה מעלותיה ואצילותה (ע' 72): "הַשִּׁירָה מַבִּיעָה אֶת אֲשֶׁר אֵין לוֹ שִׁעוּר" / "עָנָן הַמֵּכִיל אֶת הַשָּׁמַיִם" /"עֵץ הַמְדַבֵּר בִּשְׂפַת הָאֲדָמָה" /"הַמֹּחַ הַמְעַבֵּד אֶת הַמְּצִיאוּת" / "הַדִּמְיוֹן הַמֵּפֵר עֲצַת הַחֻקִּים".

מאוחר יותר מביא המשורר לעימות את 'הרוחניות' החולמנית (שהובא לעיל), מול 'הגשמיות' שבפיכחון (ע' 76): "עֲלוּבֵי מַעַשׂ, מְצֻמְצָמִים בְּדָלֶת אַמּוֹתֵינוּ, / מֻפְקָרִים אִישׁ לְגוֹרָלוֹ בְּאֵין יָד תוֹמֶכֶת, / נֵאֱבָקִים לְהִישָּׂרְדוּתֵנוּ / יְרֵאִים מִן הַתּוֹהוּ / נוֹפְלִים אֶל הָרִיק".
וכל כך למה? ראה (ע' 151): "הָאֲדִישׁוּת עוֹצֶמֶת עַיִן וְלֵב מִלִּרְאוֹת/כָּל דַּל וְאֻמְלָל" / "אִישׁ לְבֵיתוֹ עוֹשֶׂה, אִישׁ לְעַצְמוֹ/אִישׁ לְחַיָּיו"...
מההבחנה הקולקטיבית, צומח היחיד, ובלבד שיבחין להבדיל בין הטוב והצודק, לבין הרע והמזיק. ורק אז יוכל לדאות אל המרחבים - כרצייתו של חיים ספטי, ולרשום את השירה המזוככת והצלולה (ע' 75): "הָאוֹר עוֹלֶה / מִתּוֹכוֹ הַנְּשָׁרִים עוֹלִים" /"וּלְעֵת הִסְתַּלְּקוּת הָאוֹר/נוֹפְלִים הַנְּשָׁרִים / וְהַשִּׁירָה נִכְנַעַת".

ולבסוף, מגיע משפט המסכם את המאמר שכאן (ע' 94): "לְלַקֵּט הַשְּׁבָרִים יוֹצְאִים לַדֶּרֶךְ הַגְּדוֹלָה/לְאַחוֹת פְּנֵי הַשִּׁירָה הַפְּצוּעוֹת". ולא נמצא אמירה יפה מזאת היכולה להכיל בכה מעט מילים - את מלוא המשמעויות שנפרמו לעינינו מרקמת עטו של המשורר, אשר תר ללא לאות אחר מזור לאהבה הפצועה, וניסיון לאחות שברי הקיום האנושי בהזדקקותו לעוררות מתמדת.