מוות. אבחה חדה שקוטעת את כל אשר היה והופכת את ההווה והעתיד על פיהם. כל מי שחווה אובדן מכיר את חווית שבריר השנייה הזה, שברגע שהוא מופיע הוא חותך את החיים ומנחית עמו את הידיעה הכבדה שמה שהיה לא ישוב, נגוז לנצח, והחיים השתנו לתמיד. מזכיר לנו עד כמה אנו חסרי אונים, בני חלוף, ועד כמה זמנית ושברירית היא נוכחותנו על במת העולם הזה.
וכשאנו בתוך האבל והחידלון, שורה עלינו הטומאה המקראית, גוזרת עלינו הרחקה, קפיאה על השמרים, חוסר יצירה, מאיימת לשאוב את האדם האבל לתוך שאול החידלון וההעדר. וכל האחרים שסביבותינו מהלכים על בהונות, נבוכים, מתרחקים, לעתים נעלמים ולעתים מעיקים, ואז אנו עלולים לאבד גם את הקשר הפשוט האנושי של הנחמה והחמלה והחיבור האנושי. כמה רוח א-לוהים, כמה כוחות, כמה חיים, כמה אומץ וכמה אמונה ותקווה דרושים היו לה לכותבת הספר, אם שכולה, כדי שתוכל להביט על אחרי מות הקדושים שלה ולהתחיל בפרשת אמור.
יאיר בן-לוי היה ילד מלא קסם, שובבות ושמחת חיים, נער מלא אהבה שהשפיע אור לכל הבאים במחיצתו, עלם חמודות אוהב אדם וטבע. חייל שאת שירותו הצבאי החל בקורס טיס, את רובו עשה במסלול הלוחמים של סיירת מטכ"ל ובחודשיו האחרונים שירת כלוחם בסיירת מובחרת של חיל המודיעין. יאיר נהרג בה' במרחשוון תש"ס (15/10/99) בתאונת דרכים במהלך שירותו הצבאי. בן עשרים ואחת היה בנופלו.
יותר משמונה שנים חלפו מאז האובדן ועד שנכתב הספר – תקופה ארוכה שבה עברה האם השכולה דרך מפרכת של התמודדות, ושבה לחיים של יצירה ושל חיבור לאנשים, ומשם הורתו והולדתו של הספר 'אור חדש יאיר'. אין מדובר בספר זיכרון פרטי, שאוסף תמונות וזיכרונות של מכרים וחברים ומקיף את סיפור חייו של הבן. זהו ספרה של האם השכולה המתמודדת, וככזה הוא מתעלה מעל ההקשר האישי המצומצם.
בספר משתפת רחל בן-לוי את הקורא בחוויות ובתובנות שצברה תוך כדי מסע השכול הפרטי שלה. ייחודו של הספר בכך שהוא נע באופן קולח בין האישי והאינטימי לבין הכללי ונוגע בכל יחיד בחברה הישראלית, וכיוון שכך הוא נקרא בשטף ובנשימה עצורה. המחברת פותחת צוהר לעולם השכול. ביד בוטחת אם כי גם רועדת, בלב רוגש אך מתבונן וחודר לנבכי הנפש, ובעיקר באומץ לב ובכנות נועזת היא מספרת את הכרוניקה של האירועים, ומתייחסת לשלל נושאים רלוונטיים מחיי היומיום, כמו גם לדילמות רגשיות ואמוניות. אילו מילים מתאימות ולא מתאימות לומר כתנחומים ב'שבעה', מהי שיטת דודה איטה כדי לשרוד כשאתה שוקע, מה עונים על שאלה כמו 'כמה ילדים יש לכם?' (עמ' 73), או 'מה נשמע? הכול טוב?' (עמ' 57). היא מספרת איך שורדים בחגים, איך מתמודדים עם הכעס ועם האשמה (עמ' 108), ומספרת על המצוקה הקשה של אהבה יוקדת כאשר "מושא אהבתנו איננו מגיב. הערוץ הוא חד סטרי. לבנו עולה על גדותיו באהבה העזה ממוות והוא עומד לקרוס מן העומס" ("ועתה יוקדת אהבתי/ עולה השמימה במרכבות אש/מפלסת נתיב בין שבעה רקיעים/ ונותרת תלויה לעד/ בין ארץ ושמים", עמ' 95).
הספר בנוי מפסיפס של קטעי פרוזה ושירה ומכיל שילוב של סגנונות כתיבה ושל דרכי ביטוי: תיאור כרונולוגי של אירועים ושל מפגשים, קטעי יומן אישיים אותנטיים, שירים שמזקקים את הביטוי ההיולי הגבישי של החוויה, וקטעים של המשגה והכללה שיש בהם חשיבה מדעית מתחום הביולוגיה והפסיכולוגיה, והכול חובר יחד לקולאז' מרתק. אומנם לא מדובר בסופרת ותיקה, אך ניכר כי המחברת ניחנה בכישרון כתיבה וברגישות לשונית והשכילה ליצור סוגת כתיבה שתתאים לאופי המיוחד של הספר: מכלול שהוא סיפור מרתק, המביע תחושות וחוויות בעוצמה לירית ומעניק תובנות והמשגות חדשות ומבהירות.
כתיבת הספר הייתה ודאי גם חלק מתהליך תרפויטי של האם, והתוצר מסייע גם לקורא להיות יותר רגיש וחכם לב, ובעיקר מאפשר להבין את האובדן דרך מבט זך וצלול, כֵּן ונטול פוזות. הספר מהווה מורה נבוכים ראשון מסוגו למי שלא חווה את השכול, והוא חושש ונבוך ותוהה כיצד לתקשר עם האבלים. סוף סוף יוצא לאור מילון עברי-עברי שווה לכל נפש למצבים של אבל ושכול, שיוצר גשר מעל לתהום הריחוק והחרדה.
דרך המסע המפותל והמיוסר של האם לאורך הספר ומבעד לגעגועים ולזיכרונות, מביטה לעינינו מעבר לכתף, בקריצת עין וחיוך שובב, דמותו המיוחדת והססגונית של יאיר, הבן שנפל. מתוך דברי האם על בנה אנו למדים גם על הבן וגם על האב והאם, ונחשפים למשפחה עם מידה גדושה של אהבת חיים ואופטימיות, וכוחות אדירים של אמונה ותקווה.
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
