הטוב שבעולמות האפשריים

בימינו רווחת התפיסה שאידיאות אינן יכולות לשקף את המציאות, שהן מעין שעשוע מחשבתי המנותק ממשמעות קונקרטית. ידועה בהקשר זה האמרה, שהדברים יפים אולי בתיאוריה אך אינם עומדים במבחן המציאות.

מי שחרתו על דגלם את התפיסה הזו הם הרלטיביסטים. לתפיסתם, לאידיאות אין חשיבות מעשית, שכן האדם אינו מסוגל להגיע לאמת ולהבחין אותה מן השקר ולגבש עקרונות מוסר אבסולוטיים, אוניברסליים, תקפים; כל האידיאות שוות ערך, וכך גם כל מה שמבוסס עליהן; אין אדם שיודע יותר מן האחר את האמת או את הטוב, שהוא חכם או מוסרי מן האחר; האמת יחסית, המוסר יחסי – הכול יחסי.

הרלטיביזם אינו נשען על הספקנות המסורתית – זו שגרסה כי קשה להגיע לאמת או לדעת את הטוב, ועל כן יש צורך בראיות מכריעות לפני שמשתכנעים בנכונותה של אידיאה. הפילוסוף סוקרטס, למשל, דגל בתפיסה הזו. הוא הצביע על החשיבות של בחינת רעיונות דרך הצגת שאלות במטרה לברר את נכונותם; של אי קבלת דבר כמובן מאליו; ושל דחיית האמונה שדבר-מה הוא אמיתי או טוב רק משום שהוא נאמר, למשל, על-ידי אנשים בעלי יותר סמכות, יותר השכלה או יותר כוח, משום שלתפיסתו גם הם עשויים לטעות.

על-פי ההגדרה המסורתית הזו של הספקנות, הרלטיביסטים אינם ספקנים. הרלטיביסטים אינם מאמינים שיש טעם בבחינה מעמיקה כדי להגיע לאמת או לדעת את הטוב. הם סבורים שהאדם אינו מסוגל להבחין בין אמת לשקר (רלטיביזם אפיסטמולוגי), או בין טוב לרע (רלטיביזם מוסרי); שבשום הקשר אדם אינו יכול לומר, במונחים אבסולוטיים, "אני יודע דבר-מה בוודאות".

לעת עתה הרלטיביזם ממומש בכמה תחומים אך לא בכולם. רצוי ללמוד מן ההיסטוריה ולא לחזור על שגיאות העבר. רצוי למהר ולבחון רעיונות כבר בצאתם לאוויר העולם, לפני שהם מתחילים לחלחל ולהשפיע ובסופו של דבר קונים להם שביתה אצל הכלל, כלומר, לפני שמאחרים את המועד. כך, למשל, ראינו כיצד היעדר בחינה במועד של נכונות הטיעונים בדבר קיום האל ובדבר הנסים שחולל, הביא לתיאוקרטיה – על כל השלכותיה ההרסניות על חיי הפרט; ובאופן דומה, כיצד היעדר בחינה במועד של הפגום והמסוכן ברעיונות הטוטליטריים של המרקסיזם הביא לדיקטטורה קומוניסטית הרת אסון.

בספר זה אציג את הגישה הרלטיביסטית, יישומיה והשלכותיה. אנסה לברר לאן הוביל הרלטיביזם בתחומים שבהם הוא מומש, ולאן הוא עוד עשוי להוביל אם יגבר כוחו. אנסה להרחיב את היריעה אף יותר ולבחון את ההשלכות האפשריות של הרלטיביזם במצב (היפותטי לעת עתה) של יישום מלא, שכן החיסרון או היתרון של מימוש רעיון בולטים במיוחד בתנאים אלה. כך, למשל, הפגם שבחיים על-פי הדת בולט במיוחד כאשר כל תחומי החיים נשלטים על ידה, ולא כאשר בחלק מהם ננקטת מדיניות הסותרת את עיקריה; הפגם שבקומוניזם, המתמצה בסיסמה "מכל אחד על-פי יכולתו, לכל אחד על-פי צרכיו" – ובניסיון לחיסול פערים בכלל, בולט במיוחד במסגרת מדינות שבהן מנסים לממש את העיקרון הקומוניסטי במלואו.

כן אנסה לברר בספר אם טיעוני הרלטיביזם עומדים בביקורת, אם הרלטיביזם מתאר באופן נכון את יכולותינו ואת מה שאפשרי עבורנו כבני אנוש, ואם הוא תורם לכוח הישרדותנו ומסוגל לאפשר לנו להיטיב לחיות.

על-מנת לשפר מצב שנמצא חסר – אין די בביקורת. חיוני להציע חלופה טובה יותר, משום שבמקום רע נוכחי עלול לבוא רע אחר. בחלקו השני של הספר, אם כן, מוצעת החלופה, חלופה שהנמקותיה נובעות בעיקר מהעמדתה אל מול הרלטיביזם, מוקד הספר, ובאופן חלקי גם מול הדת, שקנתה לה אחיזה בימינו בחלק הארי של העולם. מאחר שפגמי הרלטיביזם מועצמים כשהם ממומשים הלכה למעשה במסגרות חברתיות-מדיניות, יוקדש חלק ניכר של הספר לתחום החברתי-מדיני.

כיום מקובלת התפיסה בעולם המערבי שמדינת הסעד הדמוקרטית, המבוססת במידה רבה, כפי שאנסה להראות, על הרלטיביזם האפיסטמולוגי והמוסרי, היא המשטר המדיני הטוב ביותר האפשרי. להלן אנסה לברר אם אכן כך הוא, או שמא ייתכן משטר מדיני טוב יותר, מעין דמוקרטיה משופרת, שאינו מבוסס על הרלטיביזם.

ספר זה הוא פילוסופי במהותו, מכיוון שהוא בוחן אידיאות השייכות לתחום הפילוסופיה. מכיוון שנושאיו הם מעניינו של הציבור הרחב, הוא נכתב באופן שיקל על הקורא שאינו בקי ברזי הפילוסופיה לקראו, היינו בבהירות ככל האפשר ומתוך התחשבות בידע הרווח בציבור של התיאוריות המוכרות יותר והמוכרות פחות.

בספר אתייחס לאידיאות כשלעצמן ולא להוגים המסוימים האוחזים בהן.

ניסיתי להימנע ככל האפשר מעיסוק בעניינים אקטואליים מפאת נטייתם הטבעית להתיישן במהרה, וכן מדיון בנושאים מקומיים, שכן בחינת הרעיונות לאור הניסיון הרחב תהיה תקפה יותר.

המסקנה – הרלטיביזם מטעה את האדם ומכשיל אותו

הרלטיביזם מונע שחרור מתנאים של חסר

לעיל ניסיתי להראות שהרלטיביזם מתעלם מן התכונות המהותיות של האדם כיצור אנושי, מהיותו בעל יכולות ייחודיות בטבע: יכולת תבונית אפקטיבית – היכולת להבחין בין אמת לשקר, ויכולת מוסרית – היכולת לבחור בין טוב לרע, ולפעול על פיהן.

כאמור, הרלטיביזם, בתפיסתו הדטרמיניסטית, מעניק פטור גורף משיפוט לעושי הרע, בטענה שעשיית הרע אינה באחריותם, ושהתנהגותם היא תמיד תוצר הנסיבות – הגנטיקה, החברה, וכולי – בכל הקשר. לפיכך לאדם אין כל יכולת לשנות את דרכו, ולהפוך לאדם טוב יותר. באופן זה, לגבי משטרים דכאניים למשל, הרלטיביזם, במקום להאיר את עיניהם של המדכאים והמדוכאים כאחד, מעודד את אלה ואת אלה במובלע להמשיך ולהיצמד לדפוסי החשיבה וההתנהגות המקובלים בחברתם, באמצעות הטענה השגויה שהם אינם ניתנים לשינוי, ושלאדם אין יכולת להבין מה נכון ולנהוג באופן שונה מכפי שהוא נוהג. או דוגמה אחרת: כדי שבני קבוצות מדוכאות, המודרות מן החברה הרחבה, ירצו להשתלב בתחום שאינו מסורתי לבני קבוצתם, עליהם להבין שהם יכולים לזנוח נורמות פסולות גם אם הן שייכות למסורת שעליה גדלו, לבחון הכול ולבחור מהכול את הטוב ביותר האפשרי – וכי כך נוצרת הקדמה; האנשים יצרו את הנורמות החברתיות, והם גם יכולים לשנותן: הנורמות החברתיות אינן ככוחות טבע דטרמיניסטיים, ועל כן הן ניתנות לשינוי; הכרה בזכותו של אדם אחר לחיות ללא אדון – ללא דיכוי, אינה קשורה בגזע, במין, או במיקום גיאוגרפי. כל הנ"ל הם גוף של ידע ושל ערכים שכל אדם יכול לאמץ או לדחות. אדם יכול לחנך את עצמו מחדש גם אם הוריו והקבוצה שבמסגרתה גדל לימדו אותו אחרת, להבין שרעיונות יכולים להשפיע.

כדי שאנשים ירצו בשינוי, עליהם להבין גם שהשינוי ראוי. ללא התייחסות ביקורתית לעמדות מזיקות הם לא ילמדו שדבר-מה בעמדותיהם ובהתנהגותם טעון שינוי או תיקון, ולא יהיה להם גם מניע לבחון את עמדותיהם. הרלטיביזם מעניק לגיטימציה למשטרים דכאניים כאשר הוא מתייחס אל התוקפן כאל שווה ערך מוסרי לקרבנו. הוא מקבע אנשים וקבוצות במקומם באשר הוא, כאשר הוא אומר להם שהם אינם מפסידים דבר כאשר הם דבקים בדרכי חשיבתם ובמנהגיהם. הרלטיביזם אינו מזהה את הרוע, והוא גם אינו מזהה את הטוב. לבני קבוצות מדוכאות, משוללות חירויות, אין מי שיסייע להשתחרר ממצבם כאשר התפיסה המושלת בכיפה היא הרלטיביזם, הגורס שכל התרבויות שוות ערך, ושמותחי הביקורת – כל ביקורת, על תפיסותיהם ומנהגיהם של בני קבוצות אחרות, הם המדכאים.

יש מקום לפילוסופיה, יש מקום להצעת חלופה לרלטיביזם

מן הרלטיביזם נובע, כאמור, שיש מקום רק לדיסציפלינות התיאוריות, אשר מתארות את התפיסות המקובלות בחברות אלה ואחרות, ואינן נוקטות עמדה שיפוטית. ואולם אם יש לנו, כבני אדם, יכולת תבונית אפקטיבית ורצון חופשי, אם אנו מסוגלים לשנות דפוסי התנהגות על-פי הבנות חדשות – אם רעיונות יכולים להשפיע עלינו, אין הצדקה לעסוק אך ורק בתיאור החברות למיניהן ולהסתפק במה שכל חברה אומרת על עצמה. יש מקום לגישה מעריכה – יש מקום לפילוסופיה, ויש מקום להצעת חלופה לרלטיביזם.