להשיב את האהבה

על הספר "השמות שמורים במערכת" - רומן מכתבים מאת שושנה ויג ובלפור חקק, הוצאת פיוטית 2011, 184 עמודים:

"בוא נכתוב את הספר מחדש. נתחיל הכול מחדש, נבנה את הדמויות מחדש, יהיה לנו מה לעשות המון שנים... הספר ההוא שלא פרסמנו אינו כתוב טוב, אינו בנוי נכון. אני מזמינה אותך לכתוב הכול מחדש... הרי שנינו אמנים של מילים...נמציא את רצף העלילה, נמציא את הדמויות... נאמר שהיה ספר ואיננו. וכעת הוא קם וקיים."

האם לא כך הדברים יותר מפעם אחת? האם לא שמענו פעמים רבות את האמירה שלנו לעצמנו, שאנחנו לוקחים איתנו את הזיכרונות שלנו? האם לא רובנו, אם לא כולנו, חווים במחשבותינו את הקורות אותנו, אם רע אזי לכאוב ולשקוע, ואם טוב אזי להטיב ולהתרומם? ומעל לכול, זה שנותר ללא אהבתו, לא יוסיף ויחווה את אותה אהבה בינו לבין עצמו? ומעל לכול, מי שחווה אהבה וחש שעשה בה משגים לא ירצה תמיד לשוב ולתקן אותם, לחוות אותה מחדש, מתוקנת, שלמה?

ומי שכותב, על אותו משקל, לא ירצה לשוב ולכתוב? לא ירצה לשוב ולחוות, אולי בצורה שונה, מחדשת, מרעננת, נותנת חיות לנפש, נותנת חיים לרגע?

כי שני המחברים, שוש (שושנה) וֵיג ובוודאי בלפור חקק, הם שני משוררים, כל אחד מהם בסגנונו שלו, שכבר קנו את עולמם. על-אף ששניהם שולחים ידם בפרוזה באופן לא סדור, (בעיקר שושנה, שפרסמה שלושה רומנים בעבר), הלא הם בעיקר משוררים במובהק - והנה במפתיע שלחו ידם ליצירת רומן משותף, פרוזה במכתבים.

דבר ראשון לומר, זה מרענן לראות רומן מכתבים, לאחר תקופה ארוכה שז'אנר זה כמעט נעלם, ומייד עולה בדעתי לשאול מה הביא אותם לכך. האם היה זה הרצון לחרוג, להתחדש, להשתנות, ואם כן מדוע לא כל אחד מהם לעצמו? ואז אני שואל, שמא לא העזו לעשות זאת? שמא לא ההינו לפלוש לפתע לשדה שנעשה זר, ולו במעט? או אולי אפילו משובת רוח בלתי מתוכננת שהביאה אותם ליד ספלי קפה להתחיל את המהלך שבסופו של דבר אכן הוליד את ספרם? הן לא מעט ספרים נכתבו בעקבות ריצוד קטן שחלף מול עיני המחבר, או מחשבה קטנה, הגיגים שהלכו ותפחו ופרשׂו כנפיים וקרמו עור וגידים וכמו לבשו חיים והפכו לרומן.

שניים שחָברו יחד: היא כתבה את מכתבי האישה, הוא כתב את מכתבי הגבר, והדיאלוג הפורה ביניהם הניב את הרומאן. לא ברור לאורך כל הספר, האם ההתרחשויות המסופרות אכן קרו או אינן אלא פרי הדמיון. יש באופן עקבי ערבוב של דמיון ומציאות, באופן מכוון וכמעט שיטתי ולא פעם מצאתי עצמי בתוך תיאור של סערת יצרים ארוטית.

כך או כך, נוצר רומן שכולו מכתבים, ללא יוני דואר וללא נושאי מכתבים אלא על צגי המחשבים של השניים, פרקים קצרים ונוחים לקריאה מטבעם, שעושים את הקריאה כאותו משחק פינג-פונג מהנה של השתפכויות, של טרוניות, של געגועים, של כמיהות ותשוקות. קריאה שנעשית בתוך גאות ושפל של עליות וירידות, שיחות נפשיות וארוטיות, מתקרבות ומתרחקות, מעזות וחוששות, כמעט נבהלות מעצמן. פעמים מתרוממת כתיבתה של שוש ויג ומתעלה לגבהים ופעמים חוזר כמעט בלי משים בלפור חקק להיות משורר. הפרוזה שלו פיוטית ושופעת משלים ודימויים למכביר.

"כשבחרנו לא לכתוב שמות לגיבורי הספר, נטשנו את זהויותינו שלנו. כשאני כותבת על הדיכאון ועל הרצון למות, זו איני אני... כשאני כותבת שאני רוצה לחוש טעמה של אהבה שהייתה בינינו ועדיין קיימת, זו איני אני..."

כך היא כותבת. ובהמשך: "כשאני רוצָה לבוא עליך, עליי ללבוש את הבגד שמזמין את ריקוד האהבה. אני יכולה לבוא עם תחתונים בצבע סגול ואני יכולה לבוא ללא תחתונים. אני יכולה להתחפש לזונה ולבקש שתשלם..."

כאלה הם הדברים, כאשר מורגש לאורך הרומאן שהנפש המלהטת והכוח המבעיר הוא זה של המאהבת, וזה שכמֵהַ אבל מנסה לשמור על מסגרת מזערית הוא דווקא המאהב שבא מדי פעם ומעמיד את מגבלות עצמו. האם הוא רוצה להישאר מאהב וירטואלי?

"את קצרת רוח כי את מבקשת גאולה מיידית, אינך יכולה לשאת כמוסות של אושר שהן חלקיות. את רוצה להרוות צימאונך כל הזמן, לשבור רעבונך כל הזמן, להפיל את כל הקירות כדי לבנות ארמון אמיתי. ארמון שאינו חד פעמי. שהאפלות המתוקות בו נמשכות לנצח."

האם הוא חושש מאהבת אמת? האם הוא חושש להיסחף מחדש לאותו מצב שאולי היה ביניהם בעבר? במכתב אחר הוא מתאר מפגש ארוטי: "את באה זבת אור וזיעה, זבת חלב ודבש, רגלייך עירומות על המיטה אוהבת ללא מנוח. עורך העירום נוצץ בחשיכה וכולך סוד".

לפחות פעם אחת הוא מדמה עצמו לאודיסיאוס בדרכו הביתה מטרויה ועליו לעמוד בפיתויי הדרך, כולל אלה של הסירנות המפתות כמובן. במסע המיתולוגי המקורי אודיסאוס חושב על פנלופה המחכה לו. אך ברומן כאן המאהב שובר את הקלישאה של המיתוס היווני: "התחושה היא שיש ציפיה סמויה להגיע בסופו של המסע לאיתקה. ולהבדיל מאודיסאוס להגיע לשם יחד". כלומר: ברומן זה זוג הנאהבים מגיעים יחד לאיתקה, מגיעים ולא מגיעים, ואיתקה הופך כאן משל ליעד בלתי מושג שהם שואפים אליו יחד, מעין כברת ארץ משותפת באהבתם שלהם. כאן איתקה היא במובן הפואטי של קונסטנטין קוואפיס בשירו "איתקה", משאת נפש חלומית שהאדם שואף להגיע אליה. לזוג הנאהבים ברומאן המכתבים, יש איתקה משלהם, וכך האוהב כותב "להגיע לשם יחד".

אך דומה שהקשיים למיניהם מרתיעים אותו. לפעמים המאהב נעתר לאהבה, ולפעמים הוא חומק. והוא מתכסה במַעטֶה של אלגוריה או ליריות שבאות לגונן עליו מפני היסחפות אפשרית של עצמו.

"אל: לא את לאחר שקראתי את מכתבך לא הלכתי ברחוב
כי לא היה רחוב. כשחציתי את הכביש הוגה במכתבך
לא נמצא רמזור כי הרמזור לא היה רמזור
לא חושך ולא אור.
האיש שעמד באמצע הכביש שאינו שוטר
אמר: המצב אינו טוב.
העולם לרגע אינו עולם האנשים אינם אנשים
וכל מי שנקרא באותו רגע בשר ודם
היה לא בשר ולא דם.
הכול היה להד"ם.
וכן, לא היו דברים מעולם. הכול איננו, נעלם.
הגן שראיתי אינו גני ואני לא הייתי אני
ממני: לא אני"

ואילו היא כותבת:

"חזור אליי
אהוב אותי.
אני מחכה כאן על החוף
אהיה החוף שלך
לא סתם אני כאן..."

כך הם נסחפים אל היסודות שלהם מבלי להרגיש, מבלי לגבור, ונעשים ליריים, בין אם הם רוצים ובין אם אינם רוצים, באות השורות להזכיר להם ולומר לנו כי לאחר הכול הם משוררים.

כאן אולי צריך לומר כי סוגת רומאן המכתבים כבר חלפה מעולם הספרות, בהכללה, ורק מדי פעם היא צצה וחוזרת, (קופסה שחורה" של עמוס עוז, "שלך, סנדרו" של צבי ינאי, ומעטים אחרים. גם אני, באופן חלקי בלבד, השתמשתי בסוגה זו בספרי "שמועות על אושר"), והיא זכורה תמיד לטוב וכסוללת דרך מאז הרומן הגדול של דה-לאקלו הצרפתי, "יחסים מסוכנים", משנת 1872, שאף זכה לגרסאות רבות של סרטים שהופקו על פיו.

והנה באים עכשיו שני משוררים וחוברים יחד לכתיבת רומן שלם שהוא על טהרת המכתבים, למעשה מחוסר כל עלילה, ויש בכך משום תעוזה ויציאה לדרך הרפתקנית. יש פה ושם בתוך המכתבים התרחשויות שהיו לשניים, אך הדו שיח על מה שהיה הוא דו שיח רוחני- פסיכולוגי. ייתכן אפילו ששני הכותבים הפתיעו את עצמם, כי ניכרת ברומאן הספונטניות שבכתיבה, המהירות שבה, חוסר השלמות. בעיניי, דווקא חוסר יומרה זה עשה אותו לקריא, רענן וזורם. דווקא אלה, כאמור, יוצרים אמון ספרותי מסוים ואהדה לא מעטה שיומרנות ודידקטיות יתרה היו אולי מונעים אותם ומקפחים את קלילות ונועם הקריאה.

ובכן, הקריאה של האישה "בוא נכתוב את הספר שלנו מחדש" - האם זה משום שלא באמת הייתה אהבה קודמת, וזה רק משחק של רגשות, של הדמיית אהבה, רצון לחוות רגשות של אהבה גם אם לא הייתה קיימת? או הרומאן לא נכתב כשם שאותה אהבה, גם אם הייתה, לא התממשה? כי ההתחלה לא ידועה וכנראה בדויה, מדומה, כטכניקה של כתיבה שבאה לתרץ את הספר, בספר, ואילו הסוף עלום גם הוא ולא ברור. עם זאת, ואולי דווקא בשל כך, יוצר החוסר הזה של אין עבר ואולי אין עתיד התמקדות בשעה, בחידוד של הרגע, של עכשיו, מה שמגביר בהם את ההזדקקות והדחיפות אל המימוש, אולי שלה יותר מאשר שלו, על-אף שמדי פעם התגרותו ותשוקתו הפנימית אכן מניעים אותו להיסחף ולרצות: "כשאת מגישה לי מאפה אני מרגיש בתוך הבצק את ריח גופך..."

אבל זה אינו מספיק לה, היא רוצה אהבה גשמית, לא וירטואלית, ובתוך המכתבים נרמזת בהחלט אהבה גופנית, שהמכתבים כמו באים ללבותה. היא רוצה להרגיש את הגוף. אהבות וירטואליות נכתבות כמו לאחר יד אבל מטרפות את הבשר, והיא רוצה את בשרו לידה, חם, נגיש ונגיע.

"איני רואה כיצד אני באה אליך. שונאת את הרגע שעליי להינתק ממך. ולכן אני מוחקת אותך מעליי. מוחקת ומוחקת. אמור לי מדוע אנו כותבים מחדש. זה לא עוזר לי. פשוט לא עוזר לי."

אין אהבות שמחות, שר ברסנס בצרפתית, שר יוסי בנאי בעברית. כנראה אפילו לא ברומאן מכתבים שרוצה לבטא שלמות ותיקון של אהבה שלא הושלמה, אולי כשם שאנו שבים ועושים את אותן טעויות של חיינו.

אבהיר בסיום הדברים: איני נוהג לקחת על עצמי כתיבת ביקורות על ספרים, וגם בדברים אלה איני רואה משום ביקורת. איני משתייך מטבע הדברים לצד הזה של המלאכה. אך היכרותי עם כותביו, החידוש המרענן והמפתיע שבחזרה לכתיבת רומאן בסוגה זו, והמחמאה שלה זכיתי כאשר נתבקשתי על-ידי השניים לקרוא את הדברים בטרם יחליטו על פרסומם הביאו אותי לכתיבת השורות האלה.

ואומר עוד: לי נראה, לאחר הקריאה, כי התחושה היא שהדיאלוגים נכתבו בעין הסערה, ובסיום הספר אנו נותרים בתחושה של צורך בהמשכם של הדיאלוגים האלה, וכי השניים שבספר יצטרכו לכתוב את הרומן גם בפעם השלישית, כדי לנסות ולהשלים אותו. רוצה לומר, יש סוג של רצון להשלים את אהבתם, את חייהם שלהם, את אלה שייקחו אתם. ואולי יצליחו.