זיקוקי די-נור בעלטה

מה הקשר שלך לנושא השואה?

הספר "זיקוקי די-נור בעלטה" איננו ספר שואה. הוא דן בנושאים הקשורים לטראומה ופוסט-טראומה ומנסה להאיר בזוית אחרת את תהליך ההתמודדות של אנשים עם עברם או של עם שלם עם אירוע טראומתי מאוד בעברו. משפחתו של אבי נמלטה ב-1936 מגרמניה לישראל לאחר שסבי היה עד להלוויה יהודית שמשתתפיה נרגמו באבנים על-ידי הנאצים. ההלוויה הייתה של בנקאי יהודי עשיר שתמיד חזר ואמר "להלוויה שלי יגיעו מכל רחבי גרמניה", שסבי ראה מה עלה בגורל ההלוויה של אותו מכובד הוא הבין מיד איך הסיפור הזה ייגמר ותוך זמן קצר לקח את כל המשפחה ועלו לארץ ישראל. אבי, תמיד אומר שזאת הייתה ההחלטה החשובה בחייו אך אותה לקח עבורו אביו שהוא סבי. אמי ז"ל נולדה בארץ ורוב משפחתה לא היו מעורבים בשואה, זה איננו סיפור אישי, זאת איננה עדות. זהו ניסיון לקחת נושא מורכב ולהראות אותו בהקשרים אחרים ולהגיע לתובנות אחרות.

עבורי זאת סגירת מעגל לא עם התמודדות אישית שלי עם השואה אלא התבוננות בהקשרה הקולקטיבי של השואה. לפעמים יש לי תחושה של הקלה, במידה מסוימת יש פה מעין "החזרת חוב" לחברה. עסקתי, אם כי בעקיפין, אולי בנושא הכי טעון שיש בבסיס קיומנו כעם במדינה הזאת, עכשיו אני חופשי לעסוק גם בנושאים אחרים.

אתה מדבר על מדיטציה בהשראת השואה, איך אתה רואה שדווקא מהמקום הממית והמשמיד יכולה לצמוח הירגעות ותובנה? האם יכולה לצמוח ישועה ממקום כל-כך אכזר?

השאלה הזאת אכן נוגעת לרבדים עמוקים יותר של הספר, היונקים מתוך עיקרי התפישה של הפילוסופיה הסינית ובעיקר לתפישת היין-יאנג, אותם כוחות פופולריים מנוגדים, המשלימים זה את זה, יוצרים זה את זה וכל אחד מהם מכיל את האחר. לכן בראייה נוכחת המתבססת על אותה תפישה גם במקום השחור והרע ביותר, קיימת נקודה של אור ודווקא היא בעלת הפוטנציאל הגדול ליצירת "שינוי", לכן זה משחק של הפוך על הפוך ודווקא ממקום של מוות ושמד יש את ניצוצות השינוי או זיקוקי השינוי להירגעות, תובנה וצמיחה.

למה בחרת דווקא בדמותו של ק. צטניק כדמות שמובילה את העלילה? כיצד ק. צטניק הוא דמות אקטואלית שאפשר לעשות קישור דרכה למציאות שבה אנו חיים?

הספר נע על הגבול הדק מאוד של מציאות ודמיון ולעיתים ההבדלים הברורים מאוד בין מציאות ודמיון מטשטשים, זה קורה בעלילה, זה קורה לדמויות ואולי הקורא הרגיש יחוש זאת בעקבות הקריאה. אפשר להתייחס לק. צטניק רק כשמו הספרותי של יחיאל די-נור כמו שסופרים רבים בוחרים בשם אחר. אבל פה יש משהו שהוא הרבה יותר טעון, בגלל הסיטואציה שבה נבחר השם, המשמעות של השם, והשסע בין מי שהיה יחיאל פיינער לפני המלחמה ויחיאל די-נור אחריה. לכן דמותו של ק. צטניק שהיא עצמה נעה בערבוביה בין מציאות לבין דמיון היא דמות מתאימה, אבל ישנן עוד הרבה סיבות שאני בטוח שהקורא יוכל להסיק בעצמו.

האם אפשר לעשות קישור למציאות שבה אנו חיים? זאת שאלה ועם השאלה הזאת מנסה להתמודד ערן גיבור הסיפור דווקא מתוך הסיטואציה האישית המאוד מורכבת שהוא נקלע אליה. אי-אפשר להסיק מתוך ההתמודדות של ערן לגבי התמודדות של כל אחד ואחד. זה תלוי מאוד בנסיבות חיים, מבנה האישיות של כל אחד והתפישות הבסיסיות שיש לו לגבי החיים ומשמעותם. בספר הגיבורים עושים את הבחירות שלהם, ובחיים על כל אחד לבצע את הבחירות שלו.

איך באה לידי ביטוי דרך הריפוי שבה אתה מאמין בתהליך ההחלמה של הגיבור בספר?

אם יש משהו שלמדתי מהשנים שאני מטפל, היא ההבנה המאוד ברורה שלכל אחד יש את דרך הטיפול המתאימה לו ולכל אחד יש את דרך ההחלמה שלו. ערן הוא טיפוס מאוד מורכב ולכן דרך ההחלמה שהוא בחר מאוד קיצונית ומאוד שנויה במחלוקת, אך כל אדם רשאי לבחור לעצמו את דרך הטיפול המתאימה לו.

אני חושב שבספר ניסיתי לבחון שוב שאלות קשורות: מהי בריאות? מהו חולי? מהו בעצם תהליך של החלמה והאם באמת החלמה היא אפשרית? ברור שערן פוסע בדרכי ריפוי הלקוחות מעולם התוכן בו אני עוסק, אך בספר כמו במציאות זה לא תמיד מספיק, לפעמים משהו משתבש בדרך, במיוחד למישהו מורכב כמו ערן, שתמיד שואף ליותר. אפשר כמובן להתבונן בזה מנקודת מבט רחבה יותר ואז נשאלות שאלות: האם קריאה יכולה לשמש כתהליך טיפולי? האם כתיבה היא תהליך טיפולי? ומה הם יחסי הגומלין הנוצרים בין הקורא לבין הכותב? כמובן שבספר זה מאוד מודגש בגלל היחסים בין ערן לבין אבנר ובין אבנר לבין ק. צטניק.