משחק סכום אפס הוא משחק שבו הרווח של כל משתתף מאוזן במדויק על-ידי ההפסד של האחרים. הסכסוך הישראלי-פלשתיני מתואר כמשחק סכום אפס, מצב של עימות שלא ניתן להגיע בו להסכמה, משום תפיסת העולם של כל צד בסכסוך הרואה את רווחי הצד האחד באים על חשבון הפסד הצד האחר. למשחק הצטרפו, בעל כורחן, דמויות בשר ודם מכל מגוון הקשת האנושית, מלאות בחוכמה, רוע, יופי וכיעור.
ספר מתח פוליטי מורכב
משחק סכום אפס הוא ספר מתח פוליטי מורכב ומרתק על-רקע הסכסוך הישראלי-פלשתיני; מלחמת צללים אלימה בין שירותי הביטחון הישראלים והפלשתינים, החורגת מעבר לגבולות המזרח-התיכון, מובילה לחטיפת אזרחים וחיילים שבעקבותיה מתנהלים מגעים מדיניים חשאיים, המטורפדים על-ידי קבוצות קנאים משני הצדדים.
מצב רוחו של גיבור הספר שנקלע בעל כורחו ללב הסכסוך, נע בין צלילה לתהום של חידלון לבין נחישות ואומץ לב. הוא לעיתים נואש ולעיתים מְעודָד, אבל מאמין ביושב במרומים הקובע את גורלו של האדם. בכורח הנסיבות הוא מפנה עורף לעברו, מדחיק את האירוע שריסק את גופו אבל לא את נפשו ונלחם על הסיכוי האחרון שלו לאושר ואהבה.
באמצעות סיפור העלילה הפתלתל מציג המחבר את השקפת עולמו על החיים, הפוליטיקה ומצבן של המדינה והחברה שיש מי שיראה בה תמימה. מצב עימותי שלא ניתן להגיע להסכמה. סכסוך כמשחק סכום אפס, בלתי אפשרי, שיש בו רק מנצחים.
משחק סכום אפס הוא ספר הביכורים של משה בן-זאב. הספר נכתב בעקבות המועמדות של בית החולים "הדסה" לפרס נובל לשלום – מקום בו כיהן המחבר בתפקיד בכיר במשך שנים רבות.
התחלת כתיבת הספר הייתה במקביל לחטיפת
גלעד שליט. אין ספק שהנושא הידהד במהלך הכתיבה.
על המחבר: משה בן זאב
בן ירושלים, דור חמישי בארץ, צאצא למשפחה שהתגוררה בחברון מאז המחצית השנייה של המאה ה-19. בתחילת המאה העשרים עקרה המשפחה לירושלים וחוותה את גלי הפרעות שלפני קום המדינה. משה נולד חודשיים לפני קום המדינה כנתין של הממשלה הפלשתינית. חלקה של המשפחה היו דתיים-חרדים, אבל מעורים היטב בהוויית הארץ וביחסי היום-יום שבין יהודים לערבים. סבא-רבא של הסופר שהיה דמות מוכרת בחברון, גם בקרב האוכלוסיה הערבית ונכבדיה, שימש בין השאר כגובה מיסים מטעם השלטון העותומאני בכפרים הערביים שבאזור.
עסק בנדל"ן ותיווך, ורכש עבור מוסדות יהודיים מספר בניינים מפורסמים במרכז חברון. אמו אשה דתית שהלכה בכיסוי ראש, נהגה לצפות בטלוויזיה בערוץ הירדני, המצרי או הערוץ בערבית בטלוויזיה הישראלית. אביו קרא לו "מוסא" גם במהלך שיחה רצינית. שפת הדיבור בביתו הייתה עברית מתובלת ביידיש ובערבית. כל הנ"ל הכשיר אותו להסתובב ולהרגיש בסמטאות השווקים בעיר העתיקה, כבביתו.
בן-זאב מגדיר את עצמו כישראלי טיפוסי שעבר את המסלול של לימודים, תנועת נוער וצבא. לאחרונה סיים ארבעה עשורים של עשייה בתפקידים בכירים במוסדות ציבוריים.
פרק מתוך הספר: "משחק סכום אפס"
פניו של עוואד אחמד אבו-באכר ניבטו אליו מן המראה שהייתה תלויה לפניו. כמי שראה את דמותו בפעם הראשונה לחייו, העביר את כף ידו על זיפי זקנו השחור, קירב את פניו אל המראה ובחן את עצמו. שעת הגילוח בחדר האמבטיה הייתה שעה של חשבון נפש והערכה עצמית של מעשיו בעבר ושל אלה שהוא עומד לעשות בעתיד.
מה אני צריך את הפגישה הזו, חלף הרהור במוחו; אומנם הראיס שלח אותי, אני יודע יפה מאוד שאני משמש גורם די מרכזי בכל התוכנית הזו... עכשיו ברור לי שיהיו ישראלים וגם מבני עמי שישימו אותי על הכוונת, למרות שעשיתי כל-כך הרבה למען העם הפלשתיני... אנחה בלתי רצונית עלתה ממעמקי חזהו.
כאילו הקיץ מהזיה ממושכת התעשת עוואד, סיים במהירות את הגילוח ולבש את החליפה ששמר לאירועים מיוחדים. גם נסיעה זו נחשבה בעיניו ככזו שעליו להיראות במהלכה מכובד, כיאה למעמדו. נטל את התיק שהכינה עבורו רעייתו והעיף מבט אחרון שמא שכח דבר מה. יסמין רעייתו היקרה והאהובה, לבושה בבגד אלגנטי ומודרני, המתינה לו בפתח החדר ללוותו. עוואד בחן אותה בחיבה וליטף את שיערה השחור שגלש על כתפיה.
בניגוד לנשים רבות הנשואות לבני מעמדו של עוואד – אנשי השלטון, שהופיעו בציבור בלבוש אירופאי מלא, וזאת למורת רוחם הגדולה של אנשי החמאס שהפכו זאת לכלי לניגוח בעלי השררה – יסמין מעולם לא העזה לצאת בלבוש זה לרחוב. תמיד הקפידה לעטוף את גופה בבגד שחור ורעלה שחורה על ראשה שהסתירה את פניה הנאות. מספר פעמים שוחח איתה על כך.
"לא ייתכן שאני שגרה בצמוד למחנה הפליטים א-שאטי..." אמרה בנחרצות, "גם אם זכיתי בתנאים יותר נוחים, האם לא אביע את הזדהותי עם תושבי המחנה...? ואחת הצורות לכך היא דרך לבושי".
עוואד לא יכול היה שלא לכבד זאת, ובכלל, חשב לעצמו, מה איכפת לו איך היא נראית בעיני אחרים, בעיניו היא הנאה והאסתטית שבעולם. עוואד לקח את ידה, גם אחרי עשר שנות נישואין תחושתו הייתה נפלאה.
יחדיו פנו לחדר הילדים. ג'ורג' בן החמש כשרגלו האחת שמוטה מחוץ למיטה וז'נט שנולדה שנה אחת אחרי אחיה בפישוט איברים על גבה, שכבו עירומים למחצה כשרק תחתונים לגופם. מתוך הזדהות עם בני עמה הסובלים, סירבה יסמין להתקין מזגן בבית. גל של אהבה הציף את עוואד כשהביט בילדיו הישנים.
איך ישמור על כל זה? הרהר לנפשו. אללה ירחם, מלמל ללא קול. את יסמין פגש עוואד בקבלת פנים שערך אחד מבעלי ההון המוסלמים בעלי ההשפעה, שתמך ותרם כסף רב לבני עמו הפלשתינים, בליון שבדרום צרפת. יסמין, שהייתה אחת ממנהלות לשכתו, צדה את עינו של עוואד. כמקובל, ביקש את רשותו של בעל המקום להכירה. שנים רבות חלפו מאז אותה פגישה שהציתה את אש האהבה, והיא עדיין ממשיכה לבעור בלהבה גדולה. הייתה זו יסמין שבגלל מוצאה מדרום צרפת העניקה, בהסכמתו, את השמות לילדים.
מכונית יונדאי סונטה חדישה חיכתה מחוץ לבית. עלי ג'אבר, חברו ושומר ראשו, פתח את הדלת האחורית והזמין את עוואד להיכנס. לאחר מכן העיף מבט מסביב והתיישב במושב שליד הנהג. "יאללה לקהיר", טפח בחיבה על שכם הצעיר שישב ליד ההגה. התנועה בכביש הייתה דלילה בשעת הבוקר המוקדמת. במהירות חלפו על-פני דיר-אל-בלאח וחאן-יונס. ברפיח נסיעתם הואטה בגלל עגלות רתומות לחמורים שהובילו ארגזי ירקות לשוק המתעורר. צפירות המכונית וגערותיו של ג'אבר, ששרבב את ראשו מבעד לחלון, האיצו בעגלונים לפנות את הדרך. לאחר עיכוב קל במעבר הגבול שעטה המכונית לתוך סיני.
ערפילי בוקר רבצו על מרחבי החולות. עוואד הביט מבעד לחלון במרחבים החולפים במהירות. שלדי מכוניות הרוסות מעלים חלודה, בצבצו אי-פה ואי-שם מתוך החולות, משמשים עדות אילמת לקרבות שהתחוללו במדבר. כמה דם נשפך ונספג בחולות המדבר הזה... במוחו עלו קולות ומראות מלחמה... אש ועשן... ריח בשר חרוך עלה באפו... במהירות הִתִּיק עיניו מן החלון, מנסה לחזור למציאות.
"מתי אנו צפויים להגיע?" פנה לג'אבר שמבטו היה ממוקד בכביש הצר שלפניו. "עוד מעט ניכנס למנהרה ונחצה את התעלה לסואץ, משם 125 קילומטרים ואנחנו בקהיר". עוואד הנהן בראשו כמאשר את דבריו.
"כשנגיע לשדה-התעופה קהיר אינטרנשיונל", הוסיף ג'אבר כשהוא מפנה חצי גוף לעברו, "יחכו לנו נציגי המוחבראת של מצרים ויעזרו לנו בכל סידורי הטיסה". "מזל שאנחנו לא צריכים לחצות את קהיר העמוסה", תרם הנהג את חלקו בשיחה, "אני מציע שניסע דרך הליופוליס ואל-יורוּבָּה", אמר ותלה את עיניו במראה שמעל לראשו כמחכה לאישור. כשזה לא הגיע, התעטף בשתיקה והתרכז בנהיגה.
בכניסה לטרמינל 1 המתין להם איברהים, שקיבל את פניהם בחיבוק אמיץ. הופעתו של נציג המודיעין המצרי אמרה סמכות וכוח, ואכן, בהינף אצבע נפתחו בפניו כל השערים. במהירות חלפו על-פני חנויות הדיוטי-פרי וביקורת הדרכונים ויצאו אל המסלול, שם המתין מטוס חברת התעופה איג'יפט-אייר, שעמד להמריא ללונדון. עוואד וג'אבר נבלעו בפתח המטוס והובלו על-ידי דיילת חיננית לתפוס את מקומותיהם במחלקה הראשונה.
עוואד, שראה את הנסיעה במחלקה ראשונה או אירוח בסוויטות יוקרתיות בבתי-מלון מפוארים כמותרות וכבזבוז כסף מיותר של אנשי השלטון, נאלץ להיכנע לדרישות אנשי האבטחה שדאגו לשלומו.
הטיסה עברה במהירות ובנוחות, הדיילת המצרייה נעימת הסבר ומושלמת הגוף העניקה לו את מירב תשומת-הלב. מעניין, חשב בלבו, כיצד אדם עובר שינוי. עשר שנים קודם לכן, לפני שהכיר את יסמין, הוא לא היה נשאר אדיש בשום צורה לדיילת זו או אחרת ולחסדים הקטנים שהעניקו לו, וברוב המקרים היה לזה גם המשך, אם כי מאוד קצר ותמיד מאכזב לצד השני, בגלל פעילותו הארגונית המחתרתית שהותירה אותו במצב של בריחה, התחזות והחלפת מקומות מגורים ומסתור.
לאחר שעתיים של המתנה בהית'רו, שדה-התעופה ההומה של לונדון, המריאה טיסת 0209BA בדרכה למיאמי, פלורידה. הייתה זו טיסה ארוכה ונעימה פחות מזו שחווה בדרך מקהיר ללונדון. הדיילות הבריטיות המבוגרות יחסית בעלות החיוך המאולץ שנראו כאילו נוצקו מגוש קרח אחד, העניקו שירות טוב אבל מאומה לא מעבר לכך. לא היה ספק בלבו של עוואד שגם חזותו המזרחית המרתיעה במקצת תרמה לא מעט. אומנם אינו בעל גוף גדול ומאיים, אינו גבוה, אבל בנוי היטב ושרירי.
לא מעט פעמים נאמר לו שחזות פניו מאיימת ומפחידה, אך זה לא היה רצוני. התנאים שבהם גדל הקשיחו את תווי פניו. תמיד נראה דרוך, כשעיניו המצומצמות משוטטות ובוחנות את סביבתו ללא הרף. הוא לא יכול היה שלא לשים לב למבטים החשדניים הנשלחים לעברו מפעם לפעם, ולא רק בטיסה זו. פעמים רבות הבחין, כי במפגשים חברתיים כאלה או אחרים, גם כשהוא לא מוציא מילה מפיו, הצד השני בוחן את מבטו ומבלי לומר מאומה נסוג בו פתאום, כאילו שנאמרה מילה שלא במקומה.
מערכת הכריזה במטוס התעוררה לחיים, כשקולו של הקברניט בקע מתוכה והודיע על הכנות לנחיתה.
