צבע האהבה

מיזם כמו זה של חיים ספטי, שכלל שלושה ספרים, כאמור, "דוח על יתרת הנפש", 2006, "הזמן קורס, ניתך", 2007, ו"האהבה הלבנה", 2010 - שעל שירי האהבה שבו אני כותב - דורש הקרבה גדולה, ונדחף על-ידי תשוקה וצורך גדולים עוד יותר מכך. אבל ספרים אלה הם קודם כל ספרי הגות, ואני אומר זאת כמעלה. בשלושת הספרים הוגה ספטי בכול מכול.

צבעיו הם רבים. הם צבעי העולם על מרכיביו, למן המפץ הגדול, דרך בקיעת העולם והחיים, דרך תזוזת האדמה וגרמי השמים, דרך התנהלות החיים בהישרדות היומית, ועד לביטויין של רגשות אדם, כאלה שאמיתיים וכאלה שלא. והעולם שבאמצע על מלחמותיו ואסונותיו, והעולם שלמעלה והעולם שלמטה, למן הדורות הקדומים ועד היום. מן התנ"ך ועד ספטי עצמו, למן חניבעל ועד האטום שמאיים על המשך קיומו של האדם - וכול אלה נדחקים בשלושת הספרים, ונדחקים בנפשו של המשורר, וכול אלה כבדים על כתפיו, וכאילו הוא בא בשלישיית השירה ההגותית הזאת וזועק אותם.

למצוא את האיש

כבר כתבו על שירתו של ספטי לפניי. אך אני חיפשתי את האישי וזה מצוי בספר השלישי, "האהבה הלבנה". בספר הזה מצאתי את האיש שהגה את כול הדברים, מציץ ממסתורי נפשו. חיפשתי את הרגש, את התשוקה, את הרומנטיקה, את עוררותו אל ההגות שלו. והלא לא ייתכן למשורר להיות בכתיבתו אסטרונום, וחוקר חלל, וגיאולוג, וכלכלן, מבלי שבתוכו יסתתר מי שרואה וחש ומניע אותו אל כל אלה. והלא מצאתי פואמה קצרה אחת בספרו הראשון, בודדה בתוך אלפי שורות אחרות שלא דיברו על רגשות, ושם הוא מסביר את התשוקה העצומה הקמאית שמניעה את העולם, וכמו אדם ביישן הוא עוטף אותה באלגוריה, ושותל את כל התשוקות והתאוות והאש הבוערת שאחר כך מצאתי אותם, בו עצמו, בגופן של חיות היער. (מתוך "התשוקה", דוח על יתרת הנפש, עמ' 127):

וּלְעֵינֵי הַתַּנִּין עוֹלָה בַּיַּעַר שְׂרֵפָה
וְדבִּים וְדבּוֹת נוֹהֲמִים בִּתְשׁוּקָה
וּנְמֵרִים אַחַר נֶמֵרוֹת דַּרְכָּם דְּלוּקָה
וּנְמֵרוֹת בִּנְמֵרִים עֵינָן דָּבְקָה
וַאֲרִי וּלְבִיאָה נִסְעָרִים אֶל גוּפֵיהֶם

שָׁמְעָה הָאֲדָמָה הַנְּהָמוֹת וְרָאֲתָה הַמַּרְאוֹת,
חִזְּיוֹנוֹת תְּשׁוּקָה אֵין סְיָגִים לָהּ
וְחָמְרָה בִּטְנָהּ וְרָטְטוּ פָּנֶיהָ
מַבִּיטָה בַּיַּעַר הַגּוֹהֵר עָלֶיהָ בַּהֲמוֹן עֵצָיו.
הַיַּעַר נִרְעַד, עָלֶה וְעָלֶה זָע וְנָע,
גְּזָעִים סָבְבוּ עַל צִירָם, נִכְרְכָה עֲנָפָה סְבִיב עָנָף,
רַעַד-הָאֲדָמָה אָפַף גְּזָעָיו,
עֵץ וְעֵץ הֶעֱמִיק בַּאֲדָמָה שָׁרָשָׁיו
יַעַר וַאֲדָמָה הָיוּ לְגוּף אֶחָד.

הנה דבקו יחד. התשוקה הדביקה את היער הזכר לאדמה הנקבה. אבל זה היה הביטוי היחיד, פליטת לבה בודדה, עד אשר בא לעולם הספר השלישי, "האהבה הלבנה". בספר זה פרק של עשרות עמודים שכולם שירים לוהטים שבפעם אחת הבעירו את הנפש והחיו אותה, ובפעם אחרת כילו אותה באותה אש עצמה.

מדוע הדחיק המשורר את התחושות החמות שבו? מדוע המתין כל כך? יצירתו גדולה וענפה, ואילו שירת אהבתו היא חלק קטן ממנה, ביחס, אם כי יכולה להוות ספר נפרד בפני עצמה. האם הצניע את תשוקותיו למען העולם הגדול ומה שמתרחש בו?

טרילוגיית השירים, כך אני מכנה את שלושת הספרים, היא יצירה אשר לה צבעים שונים, סוגות שונות ותת-סוגות ואפילו רצון ליצור מעין סוגות חדשות ומושגים חדשים משלו. ואני אומר זאת, כי בכל הרבדים והסוגות השונות אין שירתו נופלת ברמת רצינותה, עומקה, ההגות והדאגה שבה. מוטת העניין והכתיבה של הכותב רחבה מאוד, ובמקומות מסוימים הוא חובר אל היצירה של עצמו ואל השירה בכלל בשורות ארספואטיות, וגם בהן בא לביטוי הדוחק האישי והיצירתי שבתוכו. (מתוך "השירה מביעה", עמ' 72):

הַשִּׁירָה מַבִּיעָה אֶת אֲשֶׁר אֵין לוֹ שִׁעוּר
מַרְאֶה מַטְבִּיעָה לַאֲשֶׁר אֵין לוֹ צוּרָה
הִיא קֶרַע בְּצַד הַלֵּב,
עָנָן הַמֵּכִיל אֶת הַשָּׁמַיִם.
הִיא אָדָם הַמֵּמִיר שְׁתִיקָה בִּכְתִיבָה
וְשַׁעַר אֶל כָּל שֶׁהוּא גְּבוּלִי וְאֵין עָלָיו רֶסֶן.

אהבה טהורה?

ומהי האהבה הלבנה, לאחר הכול? האם בניגוד לכול אותן התפרצויות מיניות עזות של הטבע, (ראו למעלה: התשוקה), של כול אותן חיות המצויות בנו ונוהמות מתוכנו, רוצה ספטי לומר כי אהבתו שלו היא לבנה, במובן של טוהר? במובן של חוסר פניות? מהיותה טוטאלית? כנראה שכן. טוהר שנכנע לריח הגוף של האישה, לטעם עורה, לעונג מכמניה. לטביעה בשיכרון הזה. ("הלילה עלינו ירד" ,עמ' 40):

הַלַּיְלָה עָלֵינוּ יָרַד
וּתְשׁוּקָתֵנוּ פֶּרֶא
נִגְלוּ שָׁדַיִךְ, וִירֵכַיִךְ לְפָנַי גְּדוֹת-נַחַל
הֵמֵסָּה הַתְּשׁוּקָה אוֹתָנוּ לְשַׁעֲוָה אַחַת.

ועוד, הנה איך רושף הלילה בתשוקה בוערת וסוחפת שנמשכת עד עלות הבוקר, כאשר אותה אהובה המוכרת משיר השירים מהדהדת בין הליטופים. ("ואנו אדמים", עמ' 39):

תִּשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהָ חֲשׁוּקָה בַּדּוֹדִים
סוֹבֶבֶת בְּמַעְגָּלִי הַבְּשָׂרִים
גֶּחָלִים וְאֵשׁ סָבִיב לָהּ,
אֲדֻמָּה.
קוֹדְחִים רוֹתְחִים בַּבְּשָׂרִים
שַׁקְּעִינִי בְּגוּפֵךְ חֲשׁוּקָה בַּגַּנִּים
לוֹחֶכֶת גּוּפִי נָחָשׁ הַקַּדְמוֹנִי
שׁוֹתֶה עוֹרֵךְ כְּבַשְּׁרָבִים
בָּא בַּיְּעָרוֹת אִישׁ בָּאֳהָבִים
בָּא בָּךְ כִּבְעֵרַת דָּמִים
בָּא הַשֶּׁמֶשׁ בֵּינֵינוּ וְאָנוּ אֲדֻמִּים.

הנה אם כן, טרוף טורף הלילה ברוב תשוקה, טרוף טורף האיש והוא נמס באהבתו, דבק כמו אותה שעווה חמה, וכנראה, כפי שמתבטא בהמשך, הוא בא לספר על אהבתו הטהורה שכמסתבר נפגעה, נעצבה, נדחתה, הורחקה. ועם הקריאה יכולתי למצוא את ההתגוונות שברגשותיו של המשורר, את מאגר התחושות שבעומק הדברים, או כאלה שבאו וצצו והשתפכו לאחר שהלובן, אותו לובן של טוהר מיוחל שעשה אותו שבוי התחיל להתפוגג. והנה באה האהבה ומתגוונת, בעיקר שלא בטובתה. והיא ורודה ברגעי האושר, אדומה ברגעי התשוקה, אבל גם ירוקה ברגעי הקנאה ואפורה ברגעי הכאב.

רגעי כאב כי כפי הנראה קשה לשמור על אהבה לבנה. ואפשר שהלובן לא הדדי, כפי שחשתי בשירים אחרים. ואולי כפי שהוא עצמו לא יכול עוד. או מי שחיבקה את בשרו לא יכולה להכיל את גודל אהבתו, את הטוטליות שבה, את הבערה שבה, וזו התחילה מחליפה צבעיה. ואז הוא בא, זה שבתוכו איווה אולי להיות כמו אותו תנין וכמו אותו נמר וכמו אותו דב שהדביקו בתאוותם את היער לאדמה והעצים הזקופים החדירו את שורשיהם בה, ומבטא את התסכול של מי שנעשה מורחק, דחוי, מופרד ונשאר מאחור. ("פרדה", עמ' 35):

בְּחַמּוּקֵי גֵוָה רָאִיתִי אָשְׁרִי
הִתְעַלְסֻיוֹתֵינוּ פְּרִיטוֹת עַל נֶבֶל הַסַּהַר
וְהַלֵּילוֹת תְּכֻלִּים לְעֹנֶג.
וְאַחַר - פְּרֵדָה
הַגַּעְגּוּעִים תּוֹכְפִים עָלַי לְמַשָּׁא
וְהָעֶצֶב עָנָן לָבָן עוֹלֶה בְּלִבִּי.

לא אוכל כמובן להכליל ברשימה את כל השירים, אך גם שירי האהבה, כמו כלל השירים שבשלושת כרכי הטרילוגיה ההגותית הלירית הזאת, מובאים הדברים בלשון עשירה מעוררת התפעלות, לא מחורזת ומעט מהלכת בעיקולים, אבל בשל עושרה היא מתנגנת במנגינה פנימית בכל מקרה, מתנגנת ברוחה, מתנגנת בעומקים ובמרחבים שבה. ואסיים את רשימתי בשיר שיש בו מן הנואשות, של אדם שזכר החום שהיה לו כבר מאחוריו, והזיכרון שבו הופך למעין מצבה שעומדת ותעמוד תמיד לזכר אהבתו הלבנה. ("הלביאה" עמ' 13):

עוֹדֵךְ בְּחַיַּי, זִכְרוֹנִי נוֹקֶבֶת
שְׂרִיטוֹת אַהֲבָתְךָ בְּלִבִּי צוֹרְבוֹת
אַל סַלְעֵךְ כָּפוּת, רָאשִׁי עַל סַף מְאוּרָתֵךְ בְּלִי נוֹעַ
מַחְשְׁבוֹתַי מְדַמְּמוֹת מִצַּעַר קִרְבָתֵךְ
נְשִׁימָתֵךְ שׁוֹמֵעַ, רוֹאֶה גֵּוְךָ
בַּאֲפֵלַת מְאוּרַת הַסֶּלַע כַּלְּבִיאָה רוֹבֶצֶת
לֹא זָעָה, לֹא נָעָה, כַּחֲצוּבָה מִסֶּלַע נְחֹשֶׁת
עִם אֶבֶן הַסֶּלַע כְּגוּף אֶחָד נִדְמֵית.

שלושה כרכים, אפוא, האוגדים מאות עמודים, ובכרך השלישי פרק בן עשרות עמודים שכולו אש של תשוקה מכלה. איפה היא, האהבה הלבנה, מי וכמה יוכלו לה, מי וכמה יכלו בה.