נשים וגברים בצל השואה

קולו של הגבר מעברו השני של קו הטלפון שאל: "את הבת של אסתר בַּווניק? ודאי שאת הבת שלה! כבר הרבה זמן אני חושב על אמא שלך. כמה השפיעה בדאגה שלה לזולת, בחוסר האנוכיות שלה, על החיים שלי, על החיים של עוד כל כך הרבה אנשים אחרים!"

הדברים ששמעתי החזירו אותי לעולם שונה, עולם חָרֵב, עולם שנקבר תחת זיכרונות רבים שדומה היה שכבר נשכחו. האיש הזדהה בשם שמואל גרוּבֶּר. ב-1939 הוא היה חייל בצבא פולין ונפל בשבי הכוחות הגרמניים המתקדמים במהירות. ב-1941 הובא עם עוד חיילים יהודים בצבא פולין למחנה העבודה ליפּוֹבה (Lipowa) 7 בלוּבּלין, עיר הולדתי. בשלהי קיץ 1942 ברח גרוּבֶּר ליערות הסביבה, היה למפקד פרטיזנים ושרד שם מן המלחמה.

רבים משבויי המלחמה היהודים במחנה ליפּוֹבה 7 חלו בטיפוּס. הגרמנים הפרידו את השבויים החולים משאר האסירים ושיכנו אותם בבית חולים מאולתר. מזרנים מטונפים שפוזרו על רצפות מטונפות לא פחות שימשו להם מיטות. החולים קיבלו רק מעט מזון ומים, ועזרה כמעט לא קיבלו.

אינני יודעת כיצד הצליחה אִמי להתגנב לבית החולים הזה, שהיה מחוץ לתחום לאזרחים. אינני יודעת כיצד העזה להמרות את פי השלטונות. גם אינני יודעת כיצד הצליחה להתעלם מסכנת ההידבקות במחלה.

ועכשיו, כעבור 40 שנה, אני מקשיבה לגרוּבֶּר הנזכר שרגעי האור היחידים שלו בימי הבידוד הקודרים היו ביקוריה היומיים של אִמי. הוא זכר הרבה יותר ממני, סיפר איך הייתה אמא באה עמוסה בסלי מזון ושתייה. איך הייתה מחייכת ברוך כשחילקה לגברים הקודחים מחום את המצרכים שהביאה להם. למזון ולשתייה מצילי הנפשות נלוו דברי עידוד: סבלם עומד להיגמר, אל להם להתייאש. היא האכילה את הגברים שהיו חלשים מכדי לאכול בעצמם. היא ניגבה את פניהם הלוהטים במטלית לחה קרה. גרוּבֶּר היה משוכנע שהבטחותיה של אִמי בדבר עתיד טוב יותר היו חשובות ממש כמו מִנחות המזון שהביאה. בזכותה חזרו הוא וחבריו לאיתנם הן מבחינה נפשית והן מבחינה גופנית.

כשהזכיר גרוּבֶּר ילדה שקטה, זהובת שׂער ותכולת עיניים, שנשאה כמה מהסלים, התבררו קווי המתאר של הדמויות והתחדדו. אפילו רגשות הרחמים והעצב חזרו. אני הייתי אותה ילדה.¹

למרבה האירוניה, היה צורך באדם שלא זכרתי כדי להזכיר לי את מעשיה של אִמי. אירוני אף יותר היה ששיחת הטלפון הזאת נותרה רדומה בתת-מודע שלי כעשר שנים. היא צפה ועלתה רק כשהבנתי ממחקרי כי בטבעת החנק של הטרור הנאצי התמודדו נשים עם אתגרים והזדמנויות שלא היה להם אח ורע. כשסיפר לי על העזרה שהושיטה אמא בלי שמץ של אנוכיות שחזר גרוּבֶּר חלק מעברנו המשותף. אצלי הזיכרון הזה שצף ועלה לא האריך ימים; הוא נגוז במהירות. מדוע? קרוב לוודאי משום שחוויותיה של אִמי לא היו יחידות במינן וגם לא מעשיה. הנסיבות הקיצוניות של ימי המלחמה הולידו הרבה תגובות ומעשים יוצאי דופן וחסרי תקדים.

לנוכח מתקפותיהם של הגרמנים על חייהם ועל ערכיהם חיפשו נשים וגברים יהודים דרכים להתמודד כל אחד עם נסיבותיו שלו. במובן הראשוני והבסיסי ביותר הִכתיבה את תגובותיהם מדיניות ההשמדה הנאצית שכללה צעדים שנועדו להביא לידי השמדתה הפיזית של יהדות אירופה. אבל הגם שכל היהודים נידונו למוות, יישומה הלכה למעשה של מדיניות ההשמדה וצעדיה השתנו במשך הזמן ונבדלו זה מזה בכל מקום ומקום ובמידת האכזריות. ההֶגְוונִים האלה השתקפו בארבעת השלבים שאפיינו את השמדת היהודים בכל מקום ומקום. השלב הראשון היה שלב ההגדרה המשפטית של היהודים וזיהויָם בהתאם לה. בשלב השני הוחרם רכושם של היהודים והם סולקו מעבודה ששכרה בצִדה. בעקבות שני אלה באו צעדים לבידוד היהודים משאר האוכלוסיה. השלב הרביעי והאחרון היה הרצח עצמו. השפלות מיוחדות ומעשי הרג ספורדיים היו חלק בלתי נפרד מכל השלבים האלה.

לכמה מן הצעדים האלה נגד היהודים נוספו התקפות שכוונו במיוחד כלפי נשים או כלפי גברים. לצעדים מגדריים ספציפיים אלו נודעו בהכרח השלכות שונות על גברים ועל נשים. לטענתו של ראוּל הילבּרג:

• מחולליו של "הפתרון הסופי" הועידו אותו להבטחת השמדתם של כל היהודים. הגברים והנשים כונסו בדרך כלל בו בזמן לקראת שילוחם למחנה מוות או לקראת הוצאתם להורג בירי לפני בורות. גופותיהם נשרפו באותה משרפה או נקברו באותו קבר אחים... עם זאת, הדרך להשמדה הייתה רצופת אירועים שהשפיעו ספציפית על גברים כגברים ועל נשים כנשים.²

ההבדלים האלה נבעו מתערובת של אידֵאולוגיות פוליטיות, כלכליות וביולוגיות.

כשהתחלתי להתעמק בחקר השואה לא עורר בי המגדר סקרנות גדולה. לכל היותר היה לי בו עניין משני או עקיף. שנים חקרתי את השמדתה של יהדות אירופה ואת התפקיד שהיה לעבודה בצוותא, לחמלה, לאלטרואיזם, להצלה ולהתנגדות. מחקרי נוטה ללכת בדרך רצופה: ממצאים של מחקר אחד מספקים לעִתים קרובות סוגיות נוספות לעסוק בהן והופכים לנושאי המחקר הבא. דומה כאילו יש לה לעבודתי רצון משלה, ואני הולכת בעקבותיה. מחקרי זה על מגדר נאמן לדפוס הזה, שכן הוא צומח מתוך ספר קודם, משפחת אנשי היער: יחידת הפרטיזנים של ביילסקי. הספר, שעניינו בשנים 1941 עד 1944, הוא מחקר על קבוצות פרטיזנים שונות שפעלו ביערות העבותים דמויי הג'ונגל של ביילורוסיה. הוא מקדיש תשומת לב מיוחדת לקבוצה של יהודים שחיו ביערות וקיבלו עליהם תפקיד כפול — של לוחמים ושל מצילים. בבחינה הראשונית של הנתונים שמתי לב שבנשים, יהודיות ולא-יהודיות כאחת, ראו הפרטיזנים נטל והתייחסו אליהן כאל מיעוט חסר חשיבות. הממצאים הלא-צפויים הללו היו הבסיס לפרק בספר שכותרתו "גורלן של נשים".³

יתר על כן, ממחקרי למשפחת אנשי היער למדתי כי כשניים-שלושה אחוזים מכל הפרטיזנים הסובייטים היו נשים. ביער ראו ברוב הנשים אובייקטים מיניים והן נפסלו ללחימה. כמה מן הנשים נאנסו, אחרות נהרגו. מרביתן יועדו לעבודות הבית. כמה מהצעירות הנאות היו לפילגשיהם של קצינים פרטיזנים. אבל מפעם לפעם, ביחידות שחסרו להן ציוד וכוח אדם, התבקשו גם נשים לשמש לוחמות. הממצאים האלה עוררו את סקרנותי. רציתי לבדוק מה הייתה מנת חלקן של נשים, במיוחד יהודיות, בסביבות השואה למיניהן: בגטאות, במחנות, ביערות. התחלתי אפוא במחקר השוואתי של נשים בסביבות שונות של השואה, והכותרת הזמנית שלו הכילה שתי מילות מפתח: שואה ונשים.

אני ניצולת שואה בעצמי, וכבר כ-25 שנים אני מקשיבה לקורותיהם של מי שעברו את מלחמת העולם השנייה ומתעדת אותם. גם המחקר הנוכחי שלי מסתמך על ראיונות ישירים. בזמן הראיונות למחקר הזה בשנים האחרונות שמתי לב לזהירותם של הניצולים, זהירות שניכרה עכשיו יותר משניכרה בראיונות שעשיתי לצורך מחקרי הקודמים. הניצולים נראו מודאגים יותר באשר לדיוק של זיכרונותיהם. כמו-כן, התחלתי לשים לב לעצב ולחמלה שבהם דיברו נשים יהודיות על אי-יכולתם של הגברים שלהן למצוא עבודה ששכרה בצִדה.

לא ציפיתי לחוסר תרעומת עקבי כל כך; אחרי הכּל, בנסיבות "רגילות" נשים נוטות למתוח ביקורת על גברים מובטלים. אפילו בזמנים של משבר כלכלי חמור, כשגברים מובטלים אבטלה כרונית, משפחותיהם כורעות תחת הנטל; לעִתים יש אלימות העלולה להוביל להתפרקות המשפחה.⁴ אפשר שהבעת התמיכה של הנשים היהודיות בהערותיהן על מצוקת הגברים שלהן נבעה מהכרתן שהדיכוי הגרמני הוא שהיה אחראי לסבלם.

עדויות היסטוריות מלמדות כי בתקופות של תהפוכות וטלטלות נשים נוטות בצוק העִתים להטות שכם ולקבל עליהן את התפקידים המסורתיים של הגברים. במלחמת העולם השנייה, לדוגמה, איישו נשים אמריקניות את המשרות שהתפנו כשיצאו הגברים האמריקנים למלחמה והחזיקו את כלכלת המלחמה. כניסתן החלקה של הנשים לכוח העבודה — בייחוד עבודתן בתפקידים שהותאמו לייצור של ימי המלחמה — תרמה רבות לניצחונן של בעלות הברית. בסוף המלחמה הציפייה הייתה שהנשים יעזבו את מקומות העבודה החדשים שלהן, והן אכן עשו זאת.⁵

אבל השתתפותן של נשים בעבודה "של גברים" אינה תמיד רצויה, ולא בהכרח היא מתקבלת כשהן מציעות אותה. לדוגמה, סיפור ידוע פחות על נשים שביקשו להרים תרומה למאמץ המלחמתי הוא סיפורן של יותר מ-1,000 נשים שהתגייסו לחיל האוויר האמריקני. יוזמת המהלך הזה הייתה ג'קלין קַקרֶן. קַקרֶן, בעצמה טייסת מנוסה, רצתה לסייע לגברים האמריקנים בנטל הכבד של טיסה בזמן מלחמה. אבל תוכניתה להכשיר טייסות נדחתה כמה פעמים והצליחה, במידה חלקית בלבד, רק ב-1942. הנשים שהתקבלו לתוכנית עברו חצי שנה של אימונים. שליש מהן הודחו — כשיעור הגברים שהודחו. ואולם הנשים שעברו הורשו לשמש רק טייסות ניסוי ומדריכות. 38 מהן נפלו בעת מילוי תפקידן. עם זאת, טייסות לא נחשבו לחלק מן הצבא. רק ב-1977, יותר מ-30 שנה לאחר מכן, הן זכו להכרה רשמית בתואר ותיקות מלחמה.⁶

בברית-המועצות לעומת זאת השתתפו הטייסות בקרבות; כמה מהן אפילו קיבלו את עיטורי הגבורה הגבוהים ביותר. טייסות רוסיות יסדו שלוש טייסות קרב משלהן, ואחדות שירתו בהצטיינות גם בטייסות של גברים. ההבדלים בהתייחסות לטייסות בארצות-הברית ובברית-המועצות אולי נובעים בחלקם מן הנסיבות השונות: האויב פלש לברית-המועצות, הסכנה שנשקפה לה הייתה חמורה הרבה יותר, והיא נזקקה לעזרה גדולה הרבה יותר. המנהיגים החליטו מן הסתם כי עזרתן של נשים עדיפה מהיעדר כל עזרה. ואולם אפילו הטייסות הסובייטיות בעלות העיטורים הגבוהים ביותר הרגישו שאין רואים בהן שוות לטייסים הגברים ואין מתייחסים אליהן כך.⁷

כששקעתי במחקרי זה הבנתי שהתרכזות בנשים בלבד תוביל לתוצאות מוּטות. לאמִתו של דבר, מאחר שידעתי היטב עד כמה חייהם של נשים וגברים שזורים וסבוכים אלה באלה הבנתי שמהדרת חוויותיהם של הגברים מן המחקר לא יצמחו אלא תובנות מוגבלות, ואילו השוואות בין חוויותיהם של נשים וגברים יניבו הבנה רחבה יותר. השוואות שכאלה עשויות להוביל להכללות חשובות; מאחר שהייתי מעוניינת מאוד למצוא הסברים כלליים יותר הרחבתי את הפרויקט וכללתי בו את חוויותיהם של גברים יהודים, ראיינתי ניצולים גברים ואספתי עליהם נתונים מאותם מקורות ששימשו אותי במחקרי על הנשים. מאחר שהגברים צורפו למחקר הזה בשלב מאוחר יותר, במדגם הניצולים שלי יש נשים רבות יותר מגברים. הואיל והמחקר הזה מבוסס על נתונים איכותניים ואינו מתיימר להציע מדגמים מייצגים השיעור הגבוה יותר של הנשים אינו משפיע על תקפוּת הממצאים.

הספר הזה נשען על נתונים שלוקטו בפולין, בצרפת, בשווייץ, בארצות-הברית ובישראל. אף שמקצת העדויות שלי מקורן בארצות מערב אירופה — צרפת, גרמניה, הולנד ובלגיה — אני מתמקדת במזרח אירופה, בייחוד באזור שהיה פולין מ-1939 עד 1945. שתי עובדות מכתיבות את הדגש המיוחד הזה. ראשית, בפולין ובארצות אחרות במזרח אירופה היה ריכוז היהודים הגדול ביותר לפני המלחמה; ושנית, בימי הכיבוש הגרמני היו ארצות מזרח אירופה למרכז ההשמדה של היהודים. מרבית היהודים ממערב אירופה נשלחו אל מותם במזרח אירופה. כמה נשלחו לגטאות, אחרים למחנות ריכוז. ההתנסויות של הפליטים האלה מופיעות לכל אורך הספר הזה.

מזרח אירופה, בהיותה מרכז השמדתם של היהודים והמקום הראשון שבו הונהגו תוכניות השואה ובו הוצאו לפועל באכזריות הגדולה ביותר, מספקת את המפתח להבנה של השואה בכלל ושל סוגיות הקשורות במגדר בפרט. אבל אף שמחקרי מתמקד במזרח אירופה, בכל מקום שהדבר מתאפשר אני משווה את הממצאים מן האזור הזה עם ממצאים מארצות במערב אירופה. אני משווה את קורותיהם של יהודים ממזרח וממערב כדי לברר אם חוויותיהם במערב אירופה מקבילות לחוויותיהם במזרחה. ההשוואות האלה משמשות בדיקות לא-רשמיות לגבי שאר הממצאים שלי. יחד הן מציעות הכללות שייתכן שאפשר להחיל על כל יהודי אירופה.

הראיונות לצורך הפרויקט הזה נמשכו לסירוגין עשר שנים, ובדקתי בהם טווח שלם של סוגיות הנוגעות לשואה ומגדר. רוב המרואיינים בהם היו ניצולים יהודים, אף ששוחחתי גם עם כמה לא-יהודים. כל ריאיון ארך בין שעתיים לשש שעות, ועם כמה מן המשיבים נפגשתי פעמים מספר. שליטתי בכמה לשונות הקלה את התקשורת: נוסף על אנגלית ראיינתי בצרפתית, בגרמנית, בעברית, בפולנית וביידיש. אני בעצמי תמללתי כל ריאיון מוקלט ותרגמתי אותו לאנגלית. לפרסומַי הקודמים (מ-1975 ואילך) חקרתי את עדויותיהם של מאות ניצולי שואה יהודים ושל כמה ניצולים נוצרים. לספר הזה הסתמכתי גם על עדויות שליקטתי למחקרי הקודם, בייחוד על החלקים שהכילו מידע על מגדר.

כשגובים עדות ישירה מניצולים אפשר לתהות, ובצדק, באיזו מידה אפשר לתת אמון בזיכרונות הנמסרים יותר מ–50 שנה לאחר מעשה. זיכרון עשוי להכזיב. בכל ריאיון יש להישמר מאוד בכל הנוגע לאמינות דיווחיהם של המשיבים; עלינו להיזהר שבעתיים כשהמידע נאסף אחרי זמן רב כל כך. בדרך כלל, ככל שפער הזמנים בין החוויות עצמן לבין תיאורן גדול יותר כן גוברת חשדנותנו אשר לתקפותם של הזיכרונות הללו.⁸

אחת הדרכים לבדוק את תוקף המידע היא להשוות את הסיפורים שאדם מסוים מספר בתקופות שונות. עדויות על-פה שמסרו בעבר כמה מהאנשים שראיינתי הופקדו באוספים ארכיוניים. אחרים פרסמו מאמרים או ספרים על חוויותיהם. כל אימת שהתאפשר השוויתי בין סיפוריהם. אלה ששמרו על עקביות סביר שהם מהימנים יותר, אם כי לאמִתו של דבר עקביות בעדותו של אותו אדם עשויה פשוט לשקף את הסילוף העקבי של אותו עד. דרך נוספת לבדוק את תוקפו או אמינותו של החומר היא להשוות אותו למידע מכמה מקורות בלתי תלויים. ככל שמספר המקורות המכילים מידע דומה גדול יותר כן נוכל לבטוח יותר בתקפותם.⁹

למרות המאמצים האלה עדות הנמסרת באיחור שכזה נותרת בעייתית. פגמים או פערים בזיכרונות של משיבים נוטים לשוב ולהופיע בדפוסים מסוימים. רבים מבני שיחי התקשו לזכור תאריכים מדויקים או את סדר ההתרחשויות. כמה מהם לא הצליחו להיזכר בשמות, אבל תיארו מאורעות שהתקשרו בזיכרונם לאנשים שאת שמותיהם שכחו. השוואות לאורך זמן עשויות להניב תשובות שונות, אם כי כמה מהן משקפות מן הסתם שינוי בתפיסות ולאו-דווקא חוסר יכולת או חוסר רצון לומר את האמת. חשוב לציין שגרסאות שונות של אותם מאורעות, בין שהן נמסרות מפיו של אותו אדם בזמנים שונים ובין שהן נמסרות מפיהם של אנשים שונים, יש בהן כדי להעשיר את המידע ולא בהכרח כדי לגרוע מאמינותו. תשובות שונות לא תמיד מייצגות סילופים. בראיונות ישירים, במיוחד על-ידי הצגתן של אותן שאלות בדרכים שונות בשלבים שונים של הריאיון, אפשר לגלות באירועים ניואנסים שיש בהם כדי לסייע למראיין לזהות שגיאות. השואה התחוללה בסדרה של התפרצויות מורכבות, חסרות תקדים, שהיו מֻבְנות בהן סתירות רבות. מוּדעוּת למורכבויות האלה עשויה לצמצם את השגיאות. לבסוף, לנוכח המחסור בחומרים חשובים יש שחוקרים נאלצים לבחור בין ויתור על מידע ובין שימוש במידע ששיני הזמן כרסמו בו. אני מעדיפה בדרך כלל לא לוותר על המידע.¹⁰

בניתוח ממצאיהם חוקרים במדעי החברה מתפתים לא אחת להשתמש בכלים סטטיסטיים כמותיים. דומה שהצגה כמותית של נתונים משווה להם מכובדות. ואולם לצִדם של נתונים איכותניים השימוש בכלים סטטיסטיים כמותיים נראה שלא במקומו. החלת אמצעים כמותיים על חומרים איכותניים מבטיחה דבר מה שאין בכוחם של החוקרים לקיים. לדוגמה, כשעוסקים בעדויות על מגדר ועל השואה כמה מן החוקרים נחושים בדעתם להוכיח שנשים דוכאו יותר מגברים או שמספר הנשים שנספו גדול ממספר הגברים. לאמִתו של דבר אין בנמצא נתונים שיטתיים לאישוש או להפרכת הקביעות האלה. מספרים לא-מייצגים של גירושים או של מעשי הרג המוניים אין בהם כדי להוכיח אם נספו נשים רבות יותר מגברים. לכל היותר הם מעידים שבמקומות מסוימים, בזמנים מסוימים, גברים היו מועדים לגירוש יותר מנשים או ההפך; שבסביבות מסוימות היה לגברים או לנשים סיכוי טוב יותר לשרוד. העדויות בדבר שיעורי התמותה בקרב גברים ונשים הן כה פזורות, כה לא-שלמות, עד שאי–אפשר להגיע לתשובות חד-משמעיות. לכל היותר אנו יכולים לומר שאיננו יודעים: אין בידינו מספרים מדויקים.¹¹ יתר על כן, אני משוכנעת כי הידיעה אם מתו נשים רבות יותר מגברים חשובה פחות מהידיעה מה עלה בגורלם של נשים וגברים בסביבות שונות של השואה וכיצד הם הגיבו לנסיבותיהם ואלה לאלה.

לבסוף, גם טבעו האיכותני של המידע על השואה כופה כמה מגבלות מתודולוגיות. בחקר השואה איננו יכולים להשתמש במדגמים אקראיים, משום שהעולם שממנו אמורים היו להילקח המדגמים האלה איננו קיים עוד. רבים מבני האדם שאת קורותיהם היינו רוצים להכיר כבר מתו. אחדים מסרבים להזדהות. אחדים אולי חיים, אבל איננו יודעים את שמותיהם או אין באפשרותנו למצוא אותם. אחרים מתקשים בשל גילם המופלג לעמוד בריאיון. המחסור במדגמים אקראיים והפערים בידע שלנו חייבים לשמש לחוקרים תמרור אזהרה מפני שימוש שגוי בנתונים סטטיסטיים או הכללות נמהרות מדי.¹²

שיטת המחקר האינדוקטיבית נראית אפוא המתאימה ביותר לניתוח מידע איכותני על השואה. במובן מסוים השיטה האינדוקטיבית וטבעו האיכותני של המידע מבקשים מן העדות לדבר בעד עצמה ומצפים מן החוקרים להקשיב לדברים שהם שומעים. לכל אורך מחקר השואה שלי הסתמכתי על גישה אינדוקטיבית, אך עוד אשוב ואעיין בסוגיות מתודולוגיות לכל אורך הספר הזה.

מאחר שהמחקר שלי מתמקד בהשוואות מגדריות קיבוציות ואישיות כאחת הנחתה אותי קבוצה של היפותזות בעלות תלות הדדית. עודדתי את המשיבים שלי לספר את סיפוריהם האישיים, אבל גם נעזרתי בקבוצה של שאלות מרכזיות ששימשה לי קו מנחה בכל הראיונות. יצאתי מן ההנחה הבסיסית כי בתקופות של תהפוכות חמלה, עזרה הדדית והקרבה עצמית הן תופעות נדירות בחברות ששולטות בהן תביעות של דכאנוּת וכפייה. ואף-על-פי-כן, תופעות חיוביות שכאלה בחברות דכאניות וכופות יש בהן כדי לשפר את איכות החיים של המדוכאים ואולי אפילו לשפר את סיכוייהם לשרוד.

זאת ועוד, למשטרים פוליטיים דכאניים נלוות לעִתים קרובות אידאולוגיות פטריארכליות חזקות. עקרונות פטריארכליים אינהרנטיים למבני כוח המבוססים על מגדר מעודדים תגובות תלויות-מגדר לתהפוכות חברתיות. בהסתמך על מַקס וֶבֶּר, אני מבינה את הכוח כיכולת לאכוף את רצונך על הזולת בלי להתחשב ברצונו.¹³

מחקרים בין-תרבותיים מַשווים מלמדים כי רוב בני האדם חיים בחברות פטריארכליות — חברות הנתונות לשליטת הגברים, מזוהות עִמם וסובבות סביבם. בחברות שכאלה, לרבות קהילות יהודיות, גברים מוגדרים באופן מסורתי דומיננטיים, תחרותיים ורציונליים. מנגד נתפסות הנשים ככנועות, נכונות לשיתוף פעולה, רגשניות וּמְטפחות.¹⁴ המודלים המובחנים האלה יוצרים לעִתים קרובות יחסים לא-סימטריים בין גברים לנשים, יחסים שבהם בידי הגברים יש באופן רשמי כוח רב יותר משיש לנשים. ככלל, ביחסים לא-שוויוניים הצד המוכפף הוא שנוטה לוותר ולהתאים את עצמו לדרישות הצד החזק יותר.¹⁵ לפיכך, בהיותן הצד המוכפף ביחסים שבין גברים לנשים נשים נוטות להגיב ולא ליזום. ומאחר שהן מגיבות להתנהגות ולא יוזמות אותה סביר יותר שנשים יספקו את צורכיהן ורצונותיהן בדרכים עקיפות. האירוניה אפוא היא שבתפקידיהן הכפיפים בדרך כלל יש כדי להקל על הנשים את ההסתגלות לשינויים טראומתיים.

בגרמניה, כמו בשאר אירופה, שלטו עקרונות פטריארכליים; עם כינונו של הרייך השלישי התחזקה האידאולוגיה הפטריארכלית שלה, וסופה שהתגלגלה בקריקטורה של הווייתה הקודמת. וכך, מבחינה תאורטית, תחת שלטונו של היטלר יכלו גברים גרמנים שדבקו באידאולוגיה הנאצית להשיג כוח בלתי מוגבל. הנשים הגרמניות לעומת זאת יועדו לעמדות של כפיפוּת מחוץ לספֵרה הפוליטית. היטלר עצמו התנגד לשיתופן של נשים בפוליטיקה וטען כי מעורבות שכזאת תשפיל אותן ותשחית את טבען ה"אמִתי". לגברים ייחס כושר ייצור ולנשים — כושר פריון. בהתאם לאידאולוגיה הזאת נועדו נשים להיות אִמהות, רעיות ועקרות בית. הן לא נועדו למלא תפקיד חשוב בחיים הציבוריים — ברשות המבצעת, ברשות המחוקקת, ברשות השופטת או בכוחות המזוינים. בעצרת של המפלגה ב-1939 הכריז היטלר:

• את אשר מקריב הגבר במאבק של אומתו מקריבה האישה במאבק על שימורה של אותה אומה בתחום האישי. את התרומה שתורם הגבר באמצעות גבורתו ועוז רוחו בשדה הקרב תורמת האישה במסירותה הסבלנית, בייסורים ובכוח סבל מתוך אורך רוח לאין קץ. כל ילד שהיא מביאה לעולם הוא קרב שהיא נלחמת בו על הישרדות עמה או היכחדותו.

היטלר טען בעקביות:

• גברים הם יצירתיים, ואילו נשים הן אינטואיטיביות. המעמד שיהיה לאישה בחברה הנאצית יאפשר לה לבטא את סגולותיה הטבעיות, אהדה, הקרבה עצמית ורעוּת, ולא יתבע ממנה את התכונות ה'לא-טבעיות' של עצמאות, יכולת שכלית או רוח תחרותית.¹⁶

לרעיונות האלה נודעו השלכות מרחיקות לכת. נשים גרמניות ברייך השלישי הודרו מהשכלה גבוהה, ממשרות בשירות הציבורי, מהשתתפות חופשית בשוק העבודה ומכל עמדה פוליטית חשובה. כיוון שנשללה מהן השתתפות בתפקידים תובעניים מבחינה שכלית הן נדחקו לתחומים חשובים פחות. עם זאת, בהופעות פומביות לפני נשים נהג היטלר לשבח את תרומת הנשים לחברה, בייחוד בתחילת שלטונו, כשביקש את תמיכתן.¹⁷ והיטלר אכן קיבל מרוב הנשים הגרמניות את התמיכה שביקש; מעטות התנגדו לפירֶר שלהן. רוב הגרמנים — נשים כגברים — העלו על נס את מעלות השליטה הגברית.¹⁸

בהגשמת המטרה של השמדת היהודים הסתמכו הגרמנים בעקיפין על העקרונות הפטריארכליים האלה שקשרו כתרים ליכולתם הייחודית של הגברים לחשוב ולפעול ברציונליות ובתוקפנות. מן הדעות המקובלות האלה נבע שגברים יכולים להשיג ולהפעיל כוח ביתר קלות מנשים. בהתאם לאידאולוגיה הזאת נתפסו גברים יהודים מסוכנים למערכת הפוליטית הנאצית יותר מהנשים היהודיות. בהשראתו של ההיגיון הזה ניגשו הנאצים לחסל תחילה את הגברים היהודים.¹⁹ בהסתמך על תפיסות פטריארכליות חזקות התמקד הרייך השלישי בתחילה בגברים היהודים, ובהשפלתם וברציחתם ריכז בתחילה את עיקר מרצו, ולא בנשים דווקא.

מזווית הראייה של הנאצים שירתו מהלכים מגדריים אלו של המדיניות האנטי-יהודית שתי מטרות יסודיות. ראשית, הם סברו שבאמצעות תקיפתם של הגברים היהודים הם מונעים אופוזיציה פוליטית. שנית, הצעדים שנקטו להשמדת היהודים כללו מטרה משנית חשובה של ביזוי היהודים, והשפלת הגברים היהודים והפיכתם לחסרי אונים סייעה להגשמתה. הנאצים הניחו ככל הנראה שהשפלת הגברים היהודים תמנע אותם מהתנגדות פוליטית ותקל את רציחתם בעתיד.²⁰

לַהשפלה המיוחדת ולרצח הגברים היהודים היו גם תוצאות נוספות, בלתי צפויות. ההתקפות הנמרצות יותר שכוונו תחילה נגד הגברים רמזו ליהודים שהסכנה הנשקפת לנשים חמורה פחות מהסכנה הנשקפת לגברים. לאחר שהתגבשה הדעה שלגברים נשקפת סכנה גדולה יותר היא קנתה לה שביתה בקרב היהודים, ורובם הוסיפו לפעול בהתאם אפילו אחרי שהחלו הנאצים לנקוט כלפי הנשים מדיניות שונה. ככלל, אפילו לנוכח התקפות והטלת אימה חסרות תקדים היו יהודים שהתקשו להאמין שהגרמנים מתכוונים לרצוח את כולם. ומאחר שבתחילה היו הבדלים בין נשים לגברים בכמה מהצעדים שננקטו נגד היהודים ראו יהודים רבים בהבדלים הללו מעין הנחיות לדרך שבה עליהם לנהוג. לדוגמה, מתחילת המלחמה נשים יהודיות נראו בציבור יותר מהגברים. היה סביר יותר שנשים הן שיֵצאו מהבית כדי לחפש מזון. היה סביר יותר שנשים הן שיפנו במישרין לרשויות.

הדרך שבה התמודדו נשים וגברים עם נסיבות חייהם הייתה תלויה בחלקה במעמדם החברתי והכלכלי לפני הכיבוש הגרמני. אבל בין שניחשו היהודים מה צופן להם העתיד ובין שלא ניחשו זאת, ואחת היא מה היה מעמדם החברתי לפני כן, הקצב הגובר והולך של השמדת היהודים שינה בהכרח את חייהם. כמה מדרכי ההתמודדות שלהם עם השינויים האלה התבססו על מגדר.

בהסתמך על ההנחות האלה אבחן אפוא שתי סוגיות רחבות: האם וכיצד גרם ההבדל הזמני ביחס לגברים יהודים ולנשים יהודיות תגובות שונות, תלויות מגדר? כיצד השפיעו התפקידים שמילאו גברים ונשים לפני המלחמה על אסטרטגיות ההתמודדות שלהם? ניווכח כי אף-על-פי שהגרמנים גמרו אומר לשלח את כל היהודים אל מותם, מטעמים שונים היו הדרכים שהוליכו את הגברים אל היעד הזה שונות מהדרכים שהלכו בהן הנשים.

אבל כיצד הגיבו היהודים לפלישת הגרמנים בכלל? אחד הממצאים שחזרו ונשנו הוא שתחת השלטון הגרמני דאגו רוב היהודים לשימור ההיסטוריה בת זמנם. עניין זה היה נפוץ במיוחד במזרח אירופה, ובזכותו נצבר מידע על כל היבט של החיים היהודיים בני הזמן. הסכנה שהייתה כרוכה באיסוף חומר אסור לא הרתיעה את ההיסטוריונים המקצועיים והחובבים מצבירתם של אוצרות אלו של מידע.

הבולט שבכרוניקאים אלו של ימי המלחמה היה ההיסטוריון והפעיל החברתי היהודי הנודע עמנואל רינגֶלבּלוּם. זמן קצר לאחר פרוץ המלחמה בין גרמניה לפולין ב-1939 יזם רינגֶלבּלוּם את הקמתו של האוסף המקיף ביותר של חומרים היסטוריים בני הזמן וניהל אותו. המפעל השאפתני הזה, המוכר בכינויו "עונג שבת" או בפשטות בשם "ארכיון רינגֶלבּלוּם", ביקש לאסוף מידע על כל היבט אפשרי של החיים היהודיים בני הזמן בכל רחבי מזרח אירופה. בסופו של דבר הכיל האוסף הארכיוני הזה נתונים שיטתיים על יהודים, גברים כנשים, מכל הגילים: על מעמדות חברתיים מסורתיים וחדשים; על מבריחים, קבצנים ופליטים; על המשטרה היהודית והיודנרטים; ועוד על הרבה מאוד נושאים אחרים. בתוך כל החומרים האלה היה גם מחקר ייחודי רב-חשיבות על חוויותיהן של נשים יהודיות בימי המלחמה. המחקר הזה, שיזם אותו רינגֶלבּלוּם וניהלה אותו צֵציליה סלֶפּאק, היסטוריונית ומתורגמנית, נקטע ב-1942, כשגורשה סלֶפּאק למחנה המוות טרֶבּלינקה.²¹

ההתעניינות במיון היהודים לקטגוריות וביהודים כקטגוריה אחת פסקה בתום המלחמה. סמוך לשנת 1945-1946, בבית הדין הצבאי הבינלאומי (International Military Tribunal, IMT), היהודים אפילו לא נידונו כישות בפני עצמה.²² במשפטי נירנבּרג הנוספים (1947-1948) הם לא נחשבו קטגוריה מיוחדת של קרבנות. יהודים הוזכרו רק בתעודות יחידות, ורק כשהופנו האשמות ספציפיות נגד הכיבוש הגרמני.

היסטוריונים שחקרו אחרי המלחמה את השמדתה של יהדות אירופה התמקדו בשנות החמישים של המאה הקודמת במְבצעים, ולא בקרבנות היהודים. לימים, כשיוחדה תשומת לב מסוימת ליהודים הנרדפים, הם זוהו בפשטות כיהודים. להבדלים בגורלותיהם השונים של היהודים בהתאם לגילם, מינם או לאומיותם כמעט לא יוחד לאחר מכן כל דיון. אולי אין להתפלא על חוסר תשומת הלב לקבוצות נפרדות בקרב הקרבנות היהודים. השואה עמדה בסימן שליטתם של אכזריות והרס קיצוניים. גודל הזוועה של פשעי המלחמה האפיל על מגוון חוויותיהם של יהודים מקבוצות שונות. אולי גם אין זה מפתיע שההיסטוריונים הראשונים של אותה תקופה התעניינו בכוחות שחוללו הרס שכזה שלא היה לו אח ורע. רק אחרי שנחקרו קווי המתאר הבסיסיים של תהליכי השמדתם של היהודים יכלו החוקרים להתחיל לשים לב לחלקים הגלויים פחות של התצרף, כלומר למגוון הקטגוריות ותת-הקטגוריות של הקרבנות.

הכינוס הראשון לאחר המלחמה שקרא לחֵקר מגדר מתוך שימת דגש על גורל הנשים בזמן השואה היה כינוס שהתקיים בסטֶרן קולג' בניו-יורק ב-1983. כרך ההרצאות שנישאו בכינוס כולל אוסף של מאמרים המדגישים את הצורך בחקר הנושא של נשים בשואה.²³ מאז מוקדשים לנושא כינוסים ומושבים מיוחדים. רוב הפרסומים על נשים בשואה הם אסופות מאמרים, פרקים בתוך מחקרים ארוכים יותר או זיכרונות אישיים של ניצולות. ראו אור גם כמה ספרי מחקר על גורל הנשים המבוססים על מחקר היסטורי. כמה מהספרים האלה עוסקים ברייך השלישי ומתמקדים במנת חלקן של נשים גרמניות, ולא של נשים יהודיות דווקא. עם היוצאים מן הכלל הבולטים נמנה ספרה של מַריוֹן קפלן, Between Dignity and Despair ("בין כבוד לייאוש"). בזמן האחרון חל גידול במספר הספרים והמאמרים על השואה שהתיבות נשים או אחיות מופיעות בכותרותיהם.²⁴

נעדרות מן הפרסומים המרובים הללו השוואות בין-תרבותיות שיטתיות של גורל הנשים היהודיות וגורל הגברים היהודים. יתר על כן, במקביל להתעניינות המיוחדת הזאת בנשים בשואה הולכת וגדלה ההתנגדות למחקרים שכאלה מצד מגוון של קבוצות: חוקרים, עיתונאים וניצולי השואה.²⁵

כשהתחלתי במחקר הזה ידעתי שכמה חוקרים וניצולי שואה מתנגדים למחקר שעניינו ב"שואה ומגדר". כמה מהניצולים שראיינתי הביעו את הסתייגויותיהם מניתוח מגדרי. רבים לא התלהבו מהשוואת הדרכים שבהן חוו גברים ונשים יהודים את השואה והתמודדו עם הדיכוי. כשביקשתי מהם לערוך השוואות מגדריות כלליות גברה אי-הנוחות שלהם. לדעתם של כמה מהם לא היו הבדלים בין חוויות של גברים ונשים ותגובותיהם להן. התעקשותי לחטט בהשוואות האלה רק הגבירה את אי-נוחותם. אם לא הצלחתי להתגבר על התנגדותם עברתי לנושאים אחרים.

כעבור זמן מה הייתי חוזרת לסוגיות הלא-פתורות הללו, מתוך נתינת הדעת למערכת של צמדים מגדריים שהיו רלוונטיים לכל מרואיין: אם-אב, אח-אחות, חבר-חברה, ומבקשת מהמרואיין או המרואיינת לתאר מה קרה לאחד האנשים האלה בשואה ולדבר על תגובתו לכל מיני מצבים. בתחילה הייתי שואלת על כמה אנשים בני אותו מין: אב, אח, חבר. לאחר מכן עברתי למין האחר והצגתי שאלות דומות. כך, באמצעות הצגת שאלות ספציפיות על חוויות ותגובות של אנשים שהמרואיינים היו קשורים אליהם בקשר אישי, נמנעתי מהשוואות מגדריות גלויות.

על קבוצה חדשה זו של שאלות ענו מרבית המשיבים בתיאורים חיים של אבות שהשפלתם בפומבי הובילה לדיכאון חמור, לאפּתיה שבעקבותיה באו לעִתים קרובות חולי ומוות. כשהפנינו את תשומת לִבנו לאִמהות נהגו הניצולים להגדירן חרוצות. האִמהות האלה תוארו בדרך כלל כמי שנאבקו להציל את משפחותיהן ממוות ברעב. בעדויות אחרות סופר על דודים שברחו לחלק הרוסי של פולין כדי להציל את נפשותיהם ועל נשותיהם שנותרו מאחור וחיפשו דרכים לפרנס את המשפחה. כמה ניצולים דיברו על אחים שהיגרו בעוד אחיותיהם נשארו עם ההורים ונספו לאחר מכן. הבדלים עקביים ניכרו באסטרטגיות ההתמודדות של כל אחד מהמינים.

אחרי השלמת הראיונות נהגתי להציג למשיבים את המידע החדש הזה לצד תגובותיהם הקודמות לשאלות על הבדלים מגדריים ולבקש את התייחסותם. רציתי שיסבירו את הסתירות בין התכחשותם הראשונית להבדלים המגדריים ובין התיאורים החיים שתיארו אחר כך חוויות ואסטרטגיות התמודדות ייחודיות למגדר. אם אמרו המשיבים שאינם רואים סתירה כלשהי שאלתי מדוע. כמה טענו כי מאחר שהגרמנים התכוונו להשמיד את כל היהודים, נשים וגברים כאחד, בטווח הארוך לא הייתה חשיבות להבדלים או לפערים בין החוויות של בני שני המינים. המשיבים אכן צדקו בטענתם כי הנאצים שמו להם למטרה להשמיד את כל היהודים, אבל בכך לא ענו על שאלתי. עדיין תהיתי מה עומד מאחורי נטייתם של אחדים להימנע מהשוואות מבוססות מגדר של התנסויות בתקופת השואה.

מהמשך תשאולם של ניצולים ומשיחות עם חוקרי שואה הבנתי כי הדאגה שמעורר מחקר המתמקד במגדר מבוססת על החשש שמא מחקר כעין זה יסיט את תשומת הלב מיהדותם של הקרבנות אל מינם. דגש מופרז על מגדר עלול להוביל לסילוף היסטורי ולטריוויאליזציה.

קורות הרייך השלישי מעידים בבירור על המרכזיוּת של יהדוּת הקרבנות, ולא של מינם: יהדותו של אדם הייתה גורם המפתח שקבע את הגורל שהועידו לו הנאצים. ייתכן גם שהתמקדות מופרזת במגדר שיהא בה כדי לדחוק הצִדה את עובדת היותם של הקרבנות יהודים עלולה לסלף את ההיסטוריה של השואה ובסופו של דבר להפוך אותה לטריוויאלית.²⁶ ואולם כשהמחקר מונחה על-ידי מתודולוגיה ראויה ומושגים מוגדרים בבהירות הדבר לא יקרה.

אם כן, הניצולים ואחרים הסבורים כמותם צודקים כאמור בטענתם כי ברייך השלישי ובארצות שבשליטתו הייתה יהדותם של אנשים ונשים הגורם החשוב ביותר בקביעת האופן שבו יזוהו ומה יעלה בגורלם. הניתוח הסוציולוגי של הפרט במונחים של קשריו עם הזולת מבהיר את הסוגיה הזאת. כך לדוגמה יכולה אישה כלשהי להיות יהודייה, אֵם, אשת מקצוע, מְאהבת ועוד דברים רבים אחרים בעת ובעונה אחת. כל אחד מן התיוגים האלה הוא בגדר "מִיצָב" (status) או עמדה במערכת של פעולות גומלין. כל מיצב שכזה של היחיד מדורג בהתאם לחשיבותו היחסית. תחת הכיבוש הגרמני היה המיצב החשוב ביותר ההשתייכות האתנית או ה"גזעית" של הפרט. זה היה מוקד הזהות המרכזי (master status), וכל הקשרים האחרים היו כפופים לו. שנייה בחשיבותה הייתה ההשתייכות הפוליטית. קומוניסט — גורלו נחרץ, הסכנה שנשקפה לסוציאל-דמוקרט הייתה חמורה מעט פחות, ואילו פשיסט זכה להערכה מרובה.

למינו של אדם תיתכן השפעה במגוון של נסיבות, אבל ההבחנה הזאת לא הייתה מרכזית כמו היותו של אדם יהודי או ארי. אף-על-פי-כן, את ההבדלים בחוויותיהם של נשים וגברים יהודים ואת האופנים השונים שבהם הגיבו להתקפותיהם של הגרמנים אי–אפשר לייחס ליהודיּות, שהייתה משותפת לכולם. את ההבדלים האלה יש לבחון במונחים של גורמים אחרים המבחינים יהודי מיהודי. אחד המאפיינים הללו הוא המגדר — ההגדרות, המשמעויות והציפיות המשותפות שמטפחת חברה לגבי נשים וגברים.

אנתרופולוגים וסוציולוגים העוסקים במחקרים מַשווים של חברות תמימי דעים כי ההבחנות המגדריות הן אוניברסליות ונמנות עם תווי ההיכר החשובים של כל חברה.²⁷ ועוד הם תמימי דעים כי המגדר הוא מן הסממנים האופייניים הבסיסיים המשפיעים על חייהם של עמים בדרכים משמעותיות. בהתחשב באוניברסליות של המגדר ובחשיבותו ההתנגדות, ההכחשה וההססנות אשר להשפעותיו בתקופת השואה דורשות מידה מסוימת של תשומת לב. עלינו להיות רגישים לסוגיות שמעלים המתנגדים. ואולם האוניברסליות של חוויות המגדר תובעת תשומת לב אף היא. בהתעלמות מהחוויות הייחודיות של גברים ונשים ומאסטרטגיות ההתמודדות הייחודיות שלהם אנחנו מחמיצים הזדמנות להרחיב את הידע שלנו על השואה. יתר על כן, בהימנעותנו מֵחֵקר המגדר בתקופת השואה אנחנו מחמיצים בהכרח סיכוי להרחיב את הבנתנו באשר לחיים בתקופה של פורענות קשה.

מצוידת בגרסה כלשהי של הטענות דלעיל חזרתי אל אותם משיבים שהתעקשו להכחיש את קיומם של הבדלים בין חוויות הנשים והגברים אך סיפקו בד-בבד תיאורים חיים של אותן התנסויות ואסטרטגיות התמודדות שונות. לאור טענותַי ולנוכח התיאורים הלא-עקביים שלהם שבו רובם ושקלו את העניין מחדש. הם הסכימו עכשיו כי במודעות להבדלים מגדריים ובידע עליהם אין כשלעצמם כדי לגרור סילוף וטריוויאליזציה של השואה. לאמִתו של דבר, לא אני שכנעתי את הניצולים שראיינתי כי ההתנסויות ואסטרטגיות ההתמודדות של נשים וגברים יהודים היו שונות, אלא ההתבוננויות האישיות שלהם וזיכרונותיהם המשוחזרים הם ששכנעו אותם. ברגע שהתגברו הניצולים הללו על רתיעתם הראשונית מן העיסוק בהבדלים בין גברים לנשים הם הציעו השוואות מגדריות עשירות שהובילו להבנות חדשות של הקשרים המורכבים והחיוניים בין מגדר למעמד, כוח, שיתוף פעולה, התחברות (bonding) ועוד נושאים רבים אחרים.

אני סבורה כי בשאלות ששאלתי את הניצולים סייעתי לזיכרונותיהם הרדומים לצוף ולעלות אל פני השטח. בבקשתי שיערכו השוואות מגדריות ובהקשבתי ברוב קשב לתשובותיהם אותתּי להם כי החוויות הנבדלות הללו ראויות למחקר נוסף. מה שקרה בראיונות האלה דומה למה שקרה לי, כפי שתיארתי בפתח הפרק הזה, כשהזכיר לי גרוּבֶּר את ביקורֵי אִמי אצל השבויים החולים. הוא עזר לי להחיות חלק מעברי. אבל לא הייתי מוכנה לטפל בזיכרונות הללו לפני שנעשיתי מעורבת בחֵקר השואה והמגדר. הניצולים שראיינתי למחקרי קרוב לוודאי שבו ועיינו כמוני בזיכרונותיהם משום שנעשו מעורבים במאורעות שעליהם נשאלו.

על-אף מרכזיותם, ראיונותי הישירים עם ניצולים אינם מקור המידע היחיד. מידע נוסף לספר זה נדלה מאוספים ארכיוניים, מיומנים מתקופת המלחמה, כאלה שלא פורסמו וכאלה שראו אור, מספרי זיכרונות שפורסמו אחרי המלחמה וממקורות משניים. שלא כמו העדות שגביתי בראיונות, מידע על מגדר במקורות הנוספים האלה נבע רק לעִתים רחוקות משאלות ספציפיות בנושא. בכך יש אולי להסביר מדוע ההשוואות בין גברים לנשים בנתונים הנוספים מעטות ביחס להשוואות בראיונותי הישירים.²⁸ אף-על-פי-כן, העדות במקורות האלה מורכבת ועשירה. נוסף על תשובות לשאלות ספציפיות כיוון אותי המידע שהכילו המקורות האלה אל תחומי מחקר נוספים — תחומים מרתקים ובלתי צפויים שטרם נחקרו.

השמדתה של יהדות אירופה בידי הגרמנים התנהלה בשלבים: זיהוי, נישול, הרחקה ממקורות פרנסה, בידוד והשמדה. שלבים מורכבים אלו, החופפים לעִתים, נועדו להבטיח את השפלת הקרבנות קודם לרציחתם. כדי להקל את תהליך ההשמדה כוננו הגרמנים סביבות מיוחדות ליהודים. הגטאות שיצרו הנאצים הוקמו כדי להאיץ את שלב הבידוד, ואילו מחנות הריכוז הקלו את השלב האחרון של רצח היהודים. לנוכח מערכת של השמדה אכזרית יצרו כמה מהיהודים סביבות חדשות משלהם: מחתרות ותאי התנגדות, מקומות מפלט ביערות, מקומות מסתור וזהויות נוצריות חדשות באזורים אריים אסורים. סידורים שכאלה ייצגו תגובות אוטונומיות למחצה לתהליך ההשמדה הנאצי. יחדיו הם משקפים ניסיונות של יהודים לשמור על מידה מסוימת של צלם אנוש. באורח בלתי נמנע תחת הכיבוש הגרמני נשקפה סכנה ליהודים ללא קשר לסביבתם או למינם. אבל סוג האיומים שהופנו אליהם והדרך שבה חוו אותם באופן סובייקטיבי היו תלויים בחלקם בסביבה המסוימת ובחלקם בגורמים אחרים, ובהם המגדר.

כיצד התחיל כל זה? מה עשו הפושעים? והקרבנות המיועדים — הנשים והגברים — כיצד הגיבו הם להתקפות? אילו אסטרטגיות התמודדות פיתחו היהודים ואילו השפעות והשלכות נודעו להן? מה נוסף על המגדר הוביל לחוויות נבדלות ולאסטרטגיות התמודדות שונות בקרב היהודים הנדכאים? בעקבות הקשבה זהירה לקולות הנדכאים מכיל הספר הזה שפע של תשובות, כמה מהן צפויות, כמה בלתי צפויות, אך כולן זורות מעט אור על השואה, ובאופן כללי יותר — על החיים בעִתות של פורענות קשה.

1. אחרי המלחמה כתב גרוּבֶּר ספר זיכרונות על חוויותיו בתקופת המלחמה: Samuel Gruber, I Chose Life (New York: Shengold, 1978).

2. Raul Hilberg, Perpetrators Victims Bystanders: The Jewish Catastrophe, 1933–1945 (New York: Harper-Collins, 1992), p. 126. לדיון בהבדלים הזמניים ביחס לגברים ולנשים ראו שם, עמ' 126-130.

3. נחמה טק, משפחת אנשי היער: יחידת הפרטיזנים של ביילסקי, מאנגלית: אופירה רהט, יד ושם, ירושלים 1997, פרק 12, עמ' 188-171.

4. מחקרים על חיי משפחה במשבר הכלכלי בשנות השלושים של המאה שעברה מורים על קשר עקבי בין אבטלת גברים לסכסוכים במשפחה. כמה מן המחקרים הקלָסיים הם: E. Wight Bakke, The Unemployed Worker: A Study of the Task of Making a Living Without a Job (New Haven: Yale University Press, 1940); Ruth Shonle Cavan and Katherine Howland Ranck, The Family and the Depression (Chicago: University of Chicago Press, 1938); Mira Komarovsky, The Unemployed Man and His Family (New York: Dryden, 1940).

5. ראו Karen Anderson, "World War II,” in H. Tierney, ed., Women’s Studies Encyclopedia, vol. 3 (Westport, Conn.: Greenwood., 1989), pp. 489–490; J. E. Trey, "Women in the War Economy — World War II,” Review of Radical Economics 4 (July 1972), pp. 40–57.

6. Jacqueline Cochran and Maryann Bucknum Brinley, Jackie Cochran: An Autobiography (New York: Bantam, 1987), pp. 165–176; כתבה על קַקרֶן ששודרה בחדשות הערב של הטלוויזיה הציבורית האמריקנית, 24 במאי 1999.

7. ראו Anne Noggle, A Dance with Death: Soviet Airwomen in World War II (College Station: Texas A&M University Press, 1994).

8. לדיון בבעיות מתודולוגיות בחקר השואה ראו שניים ממאמרי, אשר על-אף כותרותיהם הדומות עוסקים בסוגיות מתודולוגיות שונות: Nechama Tec, "Diaries and Oral History: Reflections on Methodological Issues in Holocaust Research,” in Robert Moses Shapiro, ed., Holocaust Chronicles: Individualizing the Holocaust Through Diaries and Other Contemporaneous Personal Accounts (Hoboken, N.J.: KTAV, 1999), pp. 267–276; Tec, "Methodological Considerations: Diaries and Oral History,” Holocaust and the Arts 4 (1) (2000), pp. 87–94.

9. לכמה דיונים בסוגיה זו ראו G. H. Bower and S. G. Gilligan, "Remembering Information Related to Oneself,” Journal of Research and Personality 13 (1979), pp. 420–432; Jill Ker Conway, ed., Written by Herself: An Anthology, vol. 1: Autobiographies of American Women (New York: Vintage, 1992); Judith Lewis Herman, Trauma and Recovery (New York: Basic, 1992); Alice G. Hoffman, "Reliability and Validity in Oral History,” Today’s Speech 22 (Winter 1974), pp. 23–27; T. Lummis, "Structure and Validity in Oral Evidence,” International Journal of Oral History 2 (2) (1981), pp. 109–119.

10. גם כריסטופר ר' בראונינג ניצב לפני בעיות מתודולוגיות דומות כשהשתמש בעדויות ניצולים. כפי שהוא מציין, "שלא במפתיע, העדויות סותרות לעִתים קרובות זו את זו באשר לסדר ההתרחשויות, לתאריכים, לאנשים ולאירועים". ראו Christopher R. Browning, Nazi Policy, Jewish Workers, German Killers (New York: Cambridge University Press, 2000), p. 91. על-אף הקשיים הללו גם בראונינג, כמוני, מסתמך על עדויות שכאלה.

11. ראוּל הילבּרג משווה גברים ונשים בכמה אופנים, אך נמנע מהשוואות כמותיות של מספרי המתים. ראו Hilberg, Perpetrators Victims Bystanders, pp. 126–138. במכתב פרטי אלי מ-2 ביולי 1995 כתב הילבּרג: "בתשובה לשאלתך בעניין שיעורי התמותה של גברים ונשים: המספרים שבידינו או שאנחנו יכולים לחשבם מתוך המידע הזמין הם חלקיים בלבד, אם כי יותר ויותר נתונים שכאלה מתגלים בכל שנה". בלי קשר לדברים אלו אמר לי ישראל גוטמן (במרס 2000) כי אין בנמצא נתונים מדויקים על שיעורי תמותה של נשים וגברים יהודים.

אני סמוכה ובטוחה כי אנחנו יכולים להגיע לתובנות על השמדתה של יהדות אירופה ועל סוגיות מגדר גם אם אין בנמצא רשימות מדויקות של הנשים והגברים היהודים המתים. ג'וֹן רינגֶלהיים לעומת זאת מדגישה את מרכזיותן של ההשוואות הכמותיות של רצח נשים וגברים יהודים. וכך היא כותבת: "עבודתי על נתוני גירושים ומיתות הקשורים למבצעי ההרג של היחידות הניידות, לגטאות ולמחנות, הובילה אותי למסקנה כי נרצחו יותר נשים יהודיות מגברים יהודים. סיכויי ההישרדות של נשים יהודיות לא היו זהים לאלה של גברים יהודים". ראו Joan Ringelheim, "The Holocaust: Taking Women into Account,” Jewish Quarterly 39 (3) (1992), p. 22. אותן מסקנות מופיעות שוב גם בשניים מפרסומיה שראו אור לאחר מכן: Ringelheim, "Women and the Holocaust: A Reconsideration of Research,” in Carol Rittner and John K. Roth, eds., Different Voices: Women and the Holocaust (New York: Paragon House, 1993), pp. 373–405; Ringelheim, "The Split Between Gender and the Holocaust,” in Dalia Ofer and Lenore J. Weitzman, eds., Women in the Holocaust (New Haven: Yale University Press, 1998), pp. 340–350. הטבלאות והדיונים של רינגֶלהיים אינם מציעים מספרים כוללים של האוכלוסיות שעליהן ביססה את שיעורי הנשים והגברים בקרב הנרצחים.

12. לדיון מרתק על שימוש שגוי בכלים סטטיסטיים ראו A. J. Jaffe and Herbert F. Spirer, Misused Statistics: Straight Talk or Twisted Numbers (New York: Dekker, 1987).

13. הגדרה זו מתבססת על נוסחת הכוח של וֶבֶּר. ראו Max Weber, Essays in Sociology, eds. H. H. Gerth and W. Mills (New York: Oxford University Press, 1953), p. 180; Weber, The Theory of Social and Economic Organization (Glencoe, Ill.: Free Press, 1947), p. 152.

14. ראו Aviva Cantor, Jewish Women, Jewish Men: The Legacy of Patriarchy in Jewish Life (San Francisco: Harper San Francisco, 1995); Allan G. Johnson, The Gender Knot (Philadelphia: Temple University Press, 1997), p. 5; Bruce Kokopeli and George Lakey, "More Power than We Want: Masculine Sexuality and Violence,” in M. L. Anderson and P. H. Collins, eds., Race, Class and Gender: An Anthology (Belmont, Calif.: Wadsworth, 1992), pp. 470–476; Charlene Sprentak, "Naming the Cultural Forces That Push Us Toward War,” in Diana E. H. Russell, ed., Exposing Nuclear Phallacies (New York: Pergamon, 1989), pp. 53–62. לפרסומים בין-תרבותיים על האוניברסליות של הפַּטריארכט ראו ברוניסלב מלינובסקי, מין והדחקה בחברה הפראית, מאנגלית: דפנה לוי, רסלינג, תל אביב 2004; Bronisław Malinowski, The Sexual Life of Savages (Boston: Beacon, 1987); מרגרט מיד, גבר ואשה, מאנגלית: אברהם בירמן, מסדה, תל אביב 1968; George Peter Murdock, Social Structure (New York: Macmillan, 1949); Peggy Reeves Sanday, Female Power and Male Dominance: On the Origins of Sexual Inequality (New York: Cambridge University Press, 1981). שני מחקרים המתמקדים במרכזיותו של הפַּטריארכט במסורות היהודיות הם Erich Fromm, Love, Sexuality, and Matriarchy (New York: Fromm International, 1997), pp. 46–75; Nechama Aschkenasy, Eve’s Journey (Philadelphia: University of Pennsylvania Press, 1986), especially "Woman and Oppression” and "Female Strategy,” pp. 109–249.

15. לדיונים תאורטיים על ההשפעות שיש לכוח דיפרנציאלי על האינטראקציה בין שותפים בעלי תפקידים שונים ראו רוברט ק' מרטון, התיאוריה החברתית והמבנה החברתי, מאנגלית: ברוך הראל, יחדיו, תל אביב 1971, עמ' 548-536; Georg Simmel, The Sociology of Georg Simmel, ed. Kurt H. Wolff (Glencoe, Ill.: Free Press, 1950), pp. 181–300.

16. מצוטט בתוך Hans P. Bluel, Sex and Society in Nazi Germany (New York: Lippincott, 1973), p. 56. ראו גם Jill Stephenson, Women in Nazi Society (New York: Barnes and Noble, 1975), pp. 8–9, 13.

17. Bluel, Sex and Society, pp. 62, 54. כבר בישיבה הכללית הראשונה של חברי המפלגה הנאצית בינואר 1921 מיוחסת להיטלר האמירה כי "אישה לעולם לא תוכל להתקבל להנהגת המפלגה או לוועד הפועל שלה". אכן, ברייך השלישי נחשבו נשים פסולות לכהונה בחבר מושבעים משום שלדעתו של היטלר נשים "אינן מסוגלות לחשוב בהיגיון או לנמק בצורה אובייקטיבית, משום שהן נשלטות אך ורק על-ידי הרגש". ראו Robert G. L. Waite, The Psychopathic God, Adolf Hitler (New York: New American Library, 1978), pp. 58–59. על-פי ציטוט מדברים שאמר בשיחות השולחן שלו בבֶּרגהוֹף (Berghof) שבבֶּרכטֶסגאדֶן (Berchtesgaden) אישה, לדעתו של היטלר, "נבונה ככל שתהיה... לעולם אין היא מסוגלת להפריד ענייני רגש מענייני שכל בפוליטיקה". ראו Henry Picker and Heinrich Hoffman, eds., Hitler Close Up (New York: Macmillan, 1969), p. 112.

18. Claudia Koonz, Mothers in the Fatherland: Women, the Family and Nazi Politics (New York: St. Martin’s, 1987), pp. 160, 166–167, 183, 217, 255

19. מַריוֹן קפלן טוענת כי הנאצים גמרו אומר להרוס את הפַּטריארכט במשפחה היהודית הגרמנית. ראו Marion A. Kaplan, Between Dignity and Despair: Jewish Life in Nazi Germany (New York: Oxford University Press, 1998), p. 59.

20. Terrence Des Pres, The Survivor: An Anatomy of Life in the Death Camps (New York: Oxford University Press, 1976), pp. 53–72; Emil L. Fackenheim, "The Spectrum of Resistance During the Holocaust: An Essay in Description and Definition,” Modern Judaism 2 (1982), pp. 113–130.

21. עמנואל רינגלבלום, כתבים אחרונים; יחסי פולנים-יהודים: ינואר 1943—אפריל 1944 (כתבים מימי המלחמה ב), מבואות, עריכה והערות: ישראל גוטמן, יוסף קרמיש וישראל שחם, יד ושם ובית לוחמי הגטאות, ירושלים 1994, עמ' 122. ראו גם כרוניקה של גטו לודז', תרגום והוספת ביאורים: אריה בן-מנחם ויוסף רב, 4 כרכים, יד ושם, ירושלים 1986-1989; Joseph Kermish, ed., To Live with Honor and Die with Honor! Selected Documents from the Warsaw Ghetto Underground Archives "O.S.” (Jerusalem: Yad Vashem, 1986); עמנואל רינגלבלום, יומן ורשימות מתקופת המלחמה: גיטו וארשה — ספטמבר 1939—דצמבר 1942 (כתבים מימי המלחמה א), מבואות, עריכה והערות: ישראל גוטמן, יוסף קרמיש וישראל שחם, יד ושם ובית לוחמי הגטאות, ירושלים 1992.

22. ראול הילברג, חורבן יהודי אירופה, מאנגלית: איה ברויר, 3 כרכים, יד ושם, ירושלים 2012, כרך ג, עמ' 1021-1050.

23. Ester Katz and Joan Miriam Ringelheim, eds., Proceedings of the Conference on Women Surviving the Holocaust (New York: Institute for Research in History, 1983).

24. עם האסופות הללו נמנים בין היתר Ofer and Weitzman, eds., Women in the Holocaust; Rittner and Roth, eds., Different Voices. עם הספרים המתמקדים בנשים גרמניות נמנים Koonz, Mothers in the Fatherland; Alison Owings, Frauen: German Women Recall the Third Reich (New Brunswick, N.J.: Rutgers University Press, 1994); Nathan Stoltzfus, Resistance of the Heart: Intermarriage and the Rosenstrasse Protest in Nazi Germany (New York: Norton, 1996). דוגמאות מעטות לפרסומים שהמילים "נשים" או "אחיות" מופיעות בכותרותיהם הן Barbara Distel, ed., Frauen im Holocaust (Gerlingen: Bleicher Verlag, 2001); Esther Fuchs, ed., Women and the Holocaust: Narrative and Representation (New York: University Press of America, 1999); Brana Gurewitsch, ed., Mothers, Sisters, Resisters (Tuscaloosa: University of Alabama Press, 1998); S. Lillian Kremer, Women’s Holocaust Writing: Memory and Imagination (Lincoln: University of Nebraska Press, 1999); Ofer and Weitzman, eds., Women in the Holocaust; Roger A. Ritvo and Diane M. Plotkin, Sisters in Sorrow (College Station: Texas A&M University Press, 1998).

25. במאמר שכותרתו "אושוויץ והפרופסורים" נתן העיתונאי גבריאל שוֹנפֶלד את האות לתחילתו של ויכוח לוהט על האקדמיה ועל חקר המגדר והשואה. ראו Gabriel Schoenfeld, "Auschwitz and the Professors,” Commentary 105 (6) (June 1998), pp. 42–45. בעקבות מאמרו נכתבה שורה של מכתבים שנדפסו ב-Wall Street Journal. מכתבי היה אחד מהם. שוֹנפֶלד המשיך באותו כיוון במאמרו "כמה שואה זה יותר מדי?" ("How Much Holocaust Is Too Much? When Hitler Stole the Pink Rabbit,” Journal of the Jewish Theological Seminary 9 (1) [Fall 1999], pp. 8, 9, 20). השתתפתי בדיון שנערך במושב הסיום של הסדנה "נשים והשואה" באוניברסיטה העברית בירושלים ביוני 1995. עם אלה שהביעו דאגה מסוימת אשר לחקר המגדר והשואה נמנו מלומדים חשובים כדוגמת ישראל גוטמן ויהודה באואר.

26. לאמירה ברורה על מרכזיוּתהּ של היהודיוּת ראו Gisela Bock, "Racism and Sexism in Nazi Germany: Motherhood, Compulsory Sterilization, and the State,” in Rittner and Roth, eds., Different Voices, pp. 162–186; Marion Kaplan, "Jewish Women in Nazi Germany: Daily Life, Daily Struggles, 1933–1939”, שם, עמ' 212-188. מאמר מרתק שלא ראה אור המדגיש את החשיבות המיוחדת שנודעה ליהדותו של אדם ולא למגדרו דווקא הוא מאמרה של אנה רוֹזמוּס, Anna E. Rosmus, "The Pre-Nazi Town that Chose a Jewish Sex Symbol: Gender, Anti-Semitism, and Politics in Passau, 1919–1929,” paper delivered at the German Studies Association Conference, Atlanta, Ga., 1999.

27. להלן דוגמאות אחדות למחקרי מגדר בתחום האנתרופולוגיה: מלינובסקי, מין והדחקה בחברה הפראית; Ralph Linton, "Age and Sex Categories,” American Sociological Review 7 (1942), pp. 589–603; Malinowski, The Sexual Life of Savages; מיד, גבר ואשה; Murdock, Social Structure; Sanday, Female Power and Male Dominance.

28. דוגמאות ספורות מסוג זה הן שמואל גלר, ארכיון יד ושם (להלן: איו"ש), 3/2103.O; מרגוט דרנגר, שם, 3/1686.O; חנה סטולוביצקי, שם, 3/3884.O.