"אני מרגיש עמוק בלבי שבחיים האלה לא נהיה יותר מאושרים", התייפח בן דודי גאביקה (גאבור) אֵרדֵש במיטתו. אמו ארז'בט (ארז'יקֶה), סבא אלק נובל וסבתא ליצה ניצבו ליד מיטתו ולא עלה בידם לנחמו. המיטה עמדה בחנות סגורה שזה שישה חודשים הייתה למקום המסתור של סבתא, סבא, דודה ארז'בט וגאביקה מאימת הנאצים ועוזריהם ההונגרים. ארבעה קירות צפופים ואף לא חלון אחד, רק כניסה סודית שדרכה הביאו להם מציליהם מזון ושתייה. גאביקה בן השלוש=עשרה, ילד יפה תואר, גבוה לגילו, הרגיש שהוא נחנק, שהקירות סוגרים עליו, שהוא חייב לצאת לרחוב, לנשום אוויר צח. למחרת, 31 בדצמבר 1944, לא עמד עוד בסבל וביקש לצאת ממקום המסתור. "אני חייב לנשום אוויר!" צעק. אמו וסבתא וסבא התחננו לפניו שלא יצא, הן בחוץ אורבים אנשי צלב החץ ליהודים, אך גאביקה לא שעה לתחינותיהם ובטירוף רגעי פרץ החוצה. ארז'בט דלקה אחריו.
גאביקה וארז'בט נפלו לידיהם של אנשי צלב החץ, והובאו למִפקדת צלב החץ שבפֶרֶנץ קורוט. ארז'בט לבשה מעיל פרווה וגאביקה היה אף הוא לבוש באלגנטיות. ברחובות בודפשט נלכדו באותו היום יהודים נוספים ובהם יוסף ליליינטל. לאחר חקירה ברוטלית שבה נלקחו ממנו בגדיו וחפציו הושיבו אותו ליד ארז'בט, והוא ביקש ממנה שאם תשתחרר תודיע לאשתו על דבר לכידתו ונתן לה את פרטיה. ארז'בט עמדה לבקש ממנו בקשה דומה, אבל אחד השומרים הבחין בהסתודדות ואיים שיירה בהם אם ישמע עוד הגה. לאחר מכן נלקחו גם ארז'בט וגאביקה לחקירה, וגם הם יצאו ממנה חבולים ולבושים בסחבות. כל זמן מעצרם לא קיבלו היהודים לא מאכל ולא משקה.
בחמש בערב, לאחר שהחשיך, פקד אחד מאנשי צלב החץ, אייֶש שמו, על שניים מאנשיו לקשור את ידיהם של היהודים.
"מדוע אתם קושרים אותנו כך? אנחנו לא רוצחים או שודדים!" צעק יוסף.
"תשתוק יהודי מסריח, אתה בטח רוצה לברוח!" נענה בצרחות, "את כולכם ניקח לגטו".
לא אל הגטו הובלו האסירים, אלא אל בית המכס שעל הדנובה הקפואה. קפואים ורועדים מקור עמדו האסירים בשורה. נפש חיה לא נראתה, והרעש היחיד שנשמע היה קולן של יריות הסובייטים מכיוון בודה. אנשי צלב החץ ירו ביהודים מקרוב, ולאחר מכן הפכו הרוצחים את הגופות ודקרו אותם בכידוניהם, לוודא שכולם מתים. יוסף נורה פעמיים ברגלו הימנית, והעמיד פני מת. בדממה שהייתה הכריז אחד הרוצחים: "עכשיו יהיה לנו ליל סילבסטר שמח!"
לאחר שהסתלקו בני השטן, הצליח יוסף להשתחרר מקשריו בזכות האולר שהסתיר בבגדיו. הוא נטל את גאביקה בין זרועותיו, נענע את גופו וניסה להחיותו, אבל נשמתו הטהורה של הנער כבר עלתה לשמים.
מקום קבורתם של גאביקה וארז'בט לא נודע.
במסתור נותרו סבתא וסבא. לבם אמר להם שבתם האהובה והנערצת ובנה, המשורר הקטן, הגאון – נרצחו. גם בנם אלפרד, אבא שלי, כבר אבד להם באימי השואה. ושום אות חיים לא התקבל ממנו זמן רב, ולאוזניהם הגיעו שמועות שבנם נספה. היגון הכריע את גופו של סבא, והוא שכב משותק במיטתו, ידיו ורגליו אינן נענות לו.
נסי נסים סייעו לאבא לשרוד את מוראות ברגן=בלזן, ובאפריל 1945 הוא שוחרר. משקלו היה שלושים וחמישה קילוגרם בלבד, ולאחר שהתחזק והוסיף למשקלו שם פעמיו לבודפשט. בשובו מצא את הוריו, את אמי ויולטה ואותי, פעוטה בת שנתיים, בחיים. די היה במבט אחד של סבא בבנו האובד כדי שיתרחש קסם ונס שאותו לא הצליחו הרופאים להסביר: סבא קם ממיטת חוליו, רגליו יציבות, ובשתי ידיו הקיף את אבי וחיבק אותו חיבוק אמיץ. על שמחת האיחוד המשפחתי העיב האבל על מותם של ארז'בט, גאביקה וניקולט אחותה של אמי, שהייתה בת עשרים וארבע במותה, וגם היא נורתה לדנובה.
אבא היה נחוש למצוא את רוצחיהם של אהוביו והתגייס למשטרה. בזמן שירותו הצליח לאסור משתפי פעולה רבים; מקצתם הוצאו להורג. גם את רוצחיה של דודתי ניקולט אסר, והם נדונו למאסר עולם.
רוצחיהם של ארז'בט וגאביקה לא נמצאו. אבא פרסם את תמונותיהם בעיתונים וביקש מכל היודע דבר על גורלם לפנות אליו. יוסף ליליינטל זיהה בהם את האם ובנה שנרצחו לצדו. מיד כתב לאבי מכתב ובו תיאר את קורות אותו היום, וכך נודע לנו על הרגעים האחרונים של יקירינו. יוסף גם נקב בשמותיהם הפרטיים של כמה מן הרוצחים: בוגנַר שקבע מי יהודי, לֶגרָדי, אייֶש וטוני, אבל לא היה די במידע הזה והרוצחים לא נלכדו. שני ילדיו של יוסף, אֶלֶמֶר וארז'י נספו במחנות על אדמת גרמניה.
אבא עשה ככל יכולתו לתפוס את רוצחיהם של אחותו ובנה, אך לא הצליח. הפצע הזה הכאיב לו עד יום מותו.
אחי גבריאל נולד אחרי המלחמה, בשנת 1946, ונושא את שמו של גאביקה.
אשר לעצמי, התחתנתי עם יואל וגידלנו ארבעה ילדים שמחים ומאושרים – ניקול, יוני, אדיר וקרין. בני השלישי, אדיר, הוא שחקן, תסריטאי ובדרן ואין לי ספק שכישרון הכתיבה שזרם בדמו של גאביקה זורם עתה בדמו.
בן דודי גאביקה אומנם היה רק בן שלוש=עשרה במותו, ואף-על-פי-כן השאיר אחריו יותר משלושים שירים בהונגרית, היא שפת אמנו, שירים שהם פנינים ספרותיות ונכס היסטורי.
בן שש היה גאביקה כשנפטר עליו אביו האהוב והנערץ הד"ר לאיוש ארדש מזן אלים של סרטן הדם. עד לאותו יום מר היו ההורים מאושרים ואוהבים, גאביקה היה בנם היחיד, והאב היה עורך דין ידוע ואמיד בבודפשט. לאחר מותו הפתאומי של הדוד לאיוש תמכו סבא וסבתא אלק וליצה בבתם ובנכדם, אבל ארז'בט היפהפייה, שהייתה כבת ארבעים כשהתאלמנה, נאלצה לסייע בפרנסת המשפחה.
בבודפשט הקים סבי מצד אמי מרצֶל נאגֶל בית יתומים יהודי, ושם עבדה ארז'בט בתור אם בית. לא עבר זמן רב והנערים החוסים אהבו והעריצו אותה. כעבור זמן ינסו הנערים האלה להציל את חייה: לאחר הכיבוש הנאצי הצליחו כמה מן הנערים האלה לחמוק מידי המרצחים, והתחפשו לחברי "צלב החץ". אותם יתומים לבשו את מדי המפלגה, דיברו בשפת חבריה – והצילו יהודים. הנערים האמיצים והגיבורים האלה הם שהחביאו את ארז'בט, את בנה ואת הוריה בחנות, מאחורי קיר שבנו, והם שהביאו לארבעת הנצורים מזון מדי יום. לאחר היעלמותם של ארז'בט וגאביקה המשיכו הנערים מבית היתומים לעזור לסבא וסבתא, והצילו את חייהם.
לאחר מותו של אביו היה גאביקה לילד מופנם והחל לכתוב שירים; כמה מהם הקדיש לאביו. השפעתו של המוות הפתאומי על הנפש הרכה עולה מבין שורות השירים.
המוות נוכח ברבים מן השירים, ועולה מהם התעניינות בחיי נצח ובגלגול נשמות. גם התעניינות כנה בנושאים חברתיים ניכרת בשירים. ילד היה, ואף=על=פי=כן נתן את דעתו גם לאלמנטים פורמליים וטכניים בשיריו. את השירים הקדיש לאמו, האהובה עליו מכל.
סבא וסבתא פרסמו לאחר המלחמה את השירים של נכדם האהוב. משפחתי קיבלה עליה לעזור לילדיהם של קרבנות השואה והקדישה את הספר לבית היתומים היהודי בבודפשט. בשנת 1957 עלינו לישראל. סבא כבר היה בן תשעים ושתיים וסבתא בת שמונים וארבע, אבל הם יצאו לדרך חדשה כי ביקשו לפרסם בעברית את שיריו של נכדם הגאון. בקשתם לא עלתה בידם וכעבור שנתיים נפטרו לעולמם בלב שבור.
השירים שכתב גאביקה הם אומנם שירים אישיים, אבל החן שבהם מרטיט את הנשמה ומפיח חיים במתי השואה. בבית אמרנו תמיד שאם היה שורד את השלטון הנאצי היה גדל להיות מבכירי המשוררים של ארצנו.
זכות גדולה ומרגשת היא שיד ושם זיהה את האוצר שבשירים, ושספר השירים של בן דודי, משורר ענק למרות גילו הצעיר, יצא לאור בהוצאת יד ושם.
מקרב לב ובהתרגשות עזה אני מודה לדוקטור דני נוימן על שהקדיש שעות רבות מחייו לתרגום השירים לעברית, ועשה זאת בלא לבקש תרומה אלא אך ורק מתוך אידאליזם. הוא עשה זאת בכישרון ובאהבה למשורר הקטן, שכבש את לבו ושיריו חדרו לנפשו. תודה דני!
אלוהים יברך את כל אלה שתרמו, טרחו ועזרו לשירים לראות אור בעברית. תודה לכולם, גם בשם גאביקה.
הרוצחים כבר אינם, אך השירים של הילד הגאון יחיו לנצח! אני, השורדת האחרונה מבני משפחתי, הייתי רק תינוקת בימי השואה. סוף-סוף אוכל להביט לשמים ולדעת שמשימה חשובה וקדושה זו הושלמה, ואלה שלמעלה, שאני אוהבת בכל לבי, מרוצים ומחייכים אל כולנו.
מריאן מילר
