שירתה של חגית בת-אליעזר כפי שהיא משתקפת בספרה התנסויות היא שירה רפלקטיבית, שירה של התרשמות והבעת עמדה פילוסופית על החיים. הזרם הפילוסופי עליו מבוססת הכתיבה וכנראה, עולמה של המשוררת הוא זרם המתייחס להתנסויות בחיי האדם, ההתנסויות יומיומיות שמובילות להכרה.

המשוררת נעה בעולמה בתחומים שונים ומביעה עמדה פסימית, עמדה אמיצה זכה וחפה מכל גחמות מיותרות. ההתנסויות שאותן חוותה במהלך החיים שלה בתחומים שונים: היותה בת, האימהות, אישה אהובה, אישה לא אהובה.

הספר גדוש בנושאים ויש בו 9 שערים ממוספרים: 1. חרדת אם 2. בצל הורים 3. בשבי הזמן 4. היאחזות 5. מבוא הרגש 6. שיח שבור 7. ריחוק עד 8. עקה 9. הקלה.

אין אפשרות להתייחס לכל הספר במאמר קצר לכן אתמקד בשלושה פרקים שעניינו אותי אישית ואף עוררו בי הזדהות ואמפטיה למשוררת, אלה הפרקים הראשון השני על האימהות ועל ההורות והחמישי על הרגש ועל האהבה.

כאם גם אני נחשפתי לחוויה שבה הילד הקטן שהיה זקוק לי כאם מתבגר ובורא את עולמו כמי שאינו זקוק לי. כל הפרק הזה של חרדת אם ממחיש את הרעיון הפסיכולוגי של חרדת הנטישה. כאן האם האוהבת היא שחוששת שהילד שלה ינטוש אותה. היא מרגישה את חרדת הנטישה הזאת מאז לידת ילדה ומתוך התבוננות בטבע הסובב : יבוא הרגע בו הילד לא יהיה זקוק לה יותר וזה יהיה רגע כואב.

חרדת אם

השיר הראשון בקובץ "שרשרת" מבטא באופן רציונאלי את הניסיון שהיא צריכה להעביר לבתה בנושא 'נישואין'. "מהם חיי נישואין?" שואלת המשוררת חגית בת-אליעזר: "סִכּוּיִים מֻחמָצִים/ וִתּוּרִים מְרִירִים/ הָאַהֲבָה הַמִּתְרָחֶקֶת מִבֵּיתִי/ אֲסוּרָה יוֹתֵר/ מְתוּקָה הַרְבֵּה יוֹתֵר/ לֹא סֻפָּר לִי עַל כָּךְ דָּבָר/ וּמָה אַגִּיד לְבִתִּי?". בשפה ישירה ללא הצטעצעות מקבל הקורא תחושה של החמצה של רגשות שמתרחקים בעת הנישואין, שאפשר לחוות מחוץ למסגרת הנישואין. האהבה המתוקה והאסורה מורחקת ממנה בעת שהיא כבולה במסגרת הנישואין. ניתן לקרוא את השיר בפרשנות נוספת שאהבה שהייתה לה במסגרת הנישואין היא מתפוגגת. האהבה היא ישות שמתרחקת וזוהי התובנה שצומחת מתוך הניסיון של מערכת הנישואין. ובמסגרת ההורות כיצד תוכל האם לומר לבתה שהחיים רצופים כישלונות וחלומות המתנפצים על מזבח הנישואין.

התבגרותו של הבן כל כך קשה בעיניה של המשוררת כפי שהיא כותבת בשירה "מֶרִי" בעמ' 14, "בְּנִי הַמִּתְיַתֵּם/ מְגַלֶּה אֶת אַהֲבָתוֹ אֵלַי/ כְּשֶׁכְּבָר מְאֻחָר מְיֻתָּר/ רוֹצָה לִצְעֹק לוֹ מֵעֵבֶר לְפַעַר הַהִפָּרְדוּת/ "אַל תַּחְשֹׁב עָלַי בְּצַעַר"/ אַךְ גַּם הַפַּעַם לֹא תִּשְׁמַע/ וְקוֹלִי נֶחְלָשׁ/ הַחֲסִימָה שֶׁל נְבִיעַת הָאַהֲבָה -/ "אַל תְּחַבְּקִי אוֹתִי/ אֲנִי כְּבָר גָּדוֹל"/ עַכְשָׁו הִיא נַחֲלָתְךָ: / אֶבֶן קָרָה וְזִכָּרוֹן מִתְפּוֹגֵג". ניסיון כואב של אם אוהבת שבנה נטש אותה, כשהוא אינו שומע בקולה או שומע את קולה. היא אינה מסוגלת לגונן עליו להנחות אותו ולכן היא מרגישה כמו מתה כי היא אינה קיימת בעולמו. כמובן בשיר מהדהדת התקופה שאינה מוזכרת בה הילד נסמך על הוריו ואינו יכול לעשות צעד ללא תמיכת האם וכעת כשהוא בזכות עצמו האם חשה את הנטישה עד כדי מוות. יש כאן פער ההיפרדות - צער הפרידה כחוויה מטלטלת של האימהות. חוסר האונים של האם - זהו המוטיב המנחה בפרק הראשון.

בשיר "מִשְׁאֶלֶת אֵם" בעמ' 17 " בְּקֶצֶב חַיַּיו- זֶה לֹא מַסְפִּיק/ זְמָנִי דּוֹחֵק/ לֹא אוּכָל לְלַוּוֹתוֹ לְכָל הָאֹרֶךְ/ רוֹצָה לְהָצִיץ לַמֶּרְחָק / לְהִתְוַדֵּעִ אֶל עֲתִידוֹ/ שֶׁמָּא תִּמְצָא נַפְשׁוֹ נֶחָמָה/ שֶׁמֶץ תְּקוּמָה/ בִּטְחוֹן-מָה/ לַאֲחֵרִים זֶה קוֹרֶה." האם מתבוננת בילד שלה ומנסה לשער מה יהיו התנסויותיו בעתיד האם תצלח דרכו, יש שמצליחים.

בצל הורים

גם בפרק הזה מצאתי תפיסה פסימית וכואבת של החיים, תחושה של אם שנכשלה בחייה והכזיבה את הוריה שזקנו. "חֲזָרָה" בעמ' 23 "יָצָאתִי אֶת בֵּיתֵךְ/ בְּבֹקֶר נְעוּרַי/ וְחָזַרְתִּי בַּעֲרֹב בַּגְרוּתִי/ כִּבְדַת הַשָׁנִים/ וּכְבוּיַת הָרָצוֹן/ אֶת נְדוּנְיַת הַחִיּוּת שֶׁלְּךָ פִּזַּרְתִּי/ וְלֹא קָצַרְתִּי". גם בפרק הזה המשוררת חשה את הנטישה של ההורים אותהּ כשהם מזדקנים ואינם מסוגלים לתפקד כבעבר ואת המשקל הכבד שנוחת עליה כשהם זקוקים לה. היא אינה מקבלת מהם בירושה את התכונות הנכונות שיכלו לסייע לה בחייה, בשיר "מגמה" בעמ' 26 היא כותבת שאמה הייתה שמחה ואילו היא המשוררת חשה שהעצב מולד בה בניגוד לאם השמחה. היא מבטאת את הדיכאון הקיומי שהיא שרויה בו כעומקה של הכנרת. והיא מתוודה שהיום הזה בו היא כותבת הוא הטוב מבין אלה שעוד יבואו, ואולי היא תצליח למצוא את השמחה הזו שאמה יכולה הייתה להוריש לה.

מבוא הרגש

ניכר שמבוא הרגש נכתב מתוך התנסויות שסומנו בראשית הספר: ביציאה מן המסגרת המשפחתית היא מוצאת אהבה. והשיר "לְאוֹר הַיּוֹם" בעמ' 61 מבטא את היחסים הללו שבהם האהוב שואל את הדוברת "הוּא מְטַפֵּל בָּךְ יָפֶה?" משפט כל כך ארצי ופשוט שנכנס לתוך השיר ומקבל משמעות לירית. הרגש מנצנץ בשיר מתוך ארוחה שסועדים יחד עם אדם שמבקש לברר אם לדוברת טוב, ומתוך התנסות אחת היא צריכה להסיק על התנסות אחרת. שיא הקשר ביניהם בתוך המשפט "פִּיּוֹתֵינוּ מַחְלִיפִים/ סִפּוּרִים עֲגֻלִּים/ מְחֻיָּכִים". בפרק הזה מצאתי אמירות אופטימיות, הבלחים קטנים של מתיקות שהוגנבו לתוך הספר הכואב הזה. כמו אומרת המשוררת שבעת שהיא אוהבת או מתאהבת נכנסת השמש לתוך עולמה והיא חווה את החיים בראייה אופטימית מרגשת. בשיר "דִּמְעָה אַחֶרֶת" בעמ' 63 שומעים את קולו של האהוב שמבקש להביא נחמה לעולמה של האהובה, הוא מבחין בשבר בעולמה בדמות הדמעות שבכתה בעת שלא היה עמה, כשהמטרה של האוהב הנכון, לגרום לבכות משמחה ורק על כתפו.

שירתה של חגית בת-אליעזר היא שירה בוגרת, שירה כואבת, היא שורטת את נשמתה כדי לומר דברי אמת, ועל כן הקריאה בשירתה היא קריאה המחלצת מן הקורא את נימת ההתפעלות וההשתאות שלה נזקקת שירה אמתית.

חגית בת-אליעזר

בעלת תואר שני במתמטיקה ומדעי המשב, עובדת בתעשיית מחשבים. בוגרת סדנאות כתיבה בהנחייתם של המשוררים יעקב בסר, רבקה מרים, דליה רביקוביץ.

פרסמה שני ספרי שירה בהוצאת כרמל "הַשָּׁקַת סְפִינַת צִפִּיָּה" (2008), "התנסויות" (2012).

מפרסמת שירים בכתבי עת: עיתון77, שבו, פסיפס, כרמל, כתובת, שבילים, גג.

ואתרים ברשת: עין ערך שירה, בכיוון הרוח, נטו-ארט-נט, פועמה, פואמה. ynet

שירים נבחרים מספריה פורסמו במדור גלריה של העיתון הארץ.
חברה באיגוד הכללי של הסופרים, הגישה מועמדות לאגודת הסופרים העברים.

מארגנת עם שני שותפים מפגשי קבוצת המשוררים בחיפה וערכה איתם את אנתולוגיית שירי המשפחה של הקבוצה -"קורות".
עורכת ספרי שירה.

קוראת שירים בפני קבוצות כותבים.

מפרסמת מאמרי בקורת על ספרי שירה בכתבי עת ואתרי רשת.