|
מכתב מארמון משפחת מנדז, לישבוא, אל דוניה ויולנטה, רעייתו של דון מנואל פרננדז, יום א', 19 בחודש ספטמבר, MDXXXVII להולדת אדוננו המושיע (1537)
|
| ▪ ▪ ▪ |
ויולנטה יקרה שלי,
כשתקראי את המכתב הזה, אם אהין בכלל לשולחו אלייך, כבר לא אהיה כאן. אני עוזבת את אדמת פורטוגל מולדתנו, ולא אשוב עוד לראותה לעולם ועד. רגלי המאובנות מפחד כבר יישאוני במעלה כבש סיפונה של הקאראוולה שאמורה להביאני לחוף המבטחים שלי. איני יודעת אם בסופו של דבר אאזור אומץ לעשות את מה שאני רוצה יותר מכול לעשותו בטרם אעזוב - להסביר לך, כדי שתביני את פשר עשר השנים האחרונות שעברו בין שתינו. את פשר החומה שהקימותי בינינו, חרף רצוני. אלא שלשלוח לך את המכתב הזה, כלומר להפקידו בידי משרת שיביאו אלייך, שאיני יודעת כלל אם אוכל לסמוך על נאמנותו, רגע לפני שיינתקו כפות רגלי מהקרקע המוצקה והטובה של לישבוא, עלול להיות המעשה המסוכן ביותר, המטופש ביותר והמנוגד לכל היגיון. אם אכן אבחר לעשותו, יהא זה על-מנת להפקיד בידייך את סודי, את עתידי ואת חיי, ולא רק את אלה שלי, אלא גם את אלה של משפחתי. האם אני מסוגלת לכך? עדיין איני יודעת...
ובכל זאת, התביני? זה חשוב לי כל כך להסביר לך. כדי שתדעי, כדי שתביני. אולי אפילו תסלחי לי... המחיר עלול להיות נורא, כבד מנשוא... אני רוצה לבטוח בך, אבל אני מפחדת...
לו יכולת לראותני עתה, ויולנטה יקירתי, לא היית מזהה בי את חברתך הטובה מהעבר - ילדת תלתלים שובבה ומפונקת, אצילית ומגונדרת - מובטחני שלא היית מאמינה למראה עינייך! אני ישובה בדד על רצפתה הקרה של האכסדרה החשוכה, מצונפת כאחרונת השפחות הבזויות בגווי הנסמך אל כתליה הקפואים. אני מכורבלת ברדיד הצמר הכחול היפה והעבה שסרגת לי פעם, כשעוד היינו שתינו נערות תמימות, וכותבת לך על ברכַּי (אנא, סלחי לי על כתמי הדיו) מכתב שאולי לא אשלח אף פעם...
מסביבי אנדרלמוסיה נוראית שאני עצמי זרעתיה, שלל שמלותי המפוארות ומיטב מחלצותי פזורות לכל עבר, אריגי השיראין הרכים והטפטה המרשרשים, תחתוניותי המעומלנות, מחוכי עצמות הלוויתן הנוקשות ופרווֹת החולד המפנקות - כל מה שעד לפני חצות הליל נארז בסדר מופתי, שעליו עמלו משרתותי יומיים תמימים, בתיבות המסע הענקיות, שניצבות עכשיו כאן פעורות פה, ומתוכן משתלשלים צרורות
מפתחות הברזל הכבדים, המסולסלים, ממתינים בסבלנות למלא את ייעודם. שעות רבות חיטטתי באצבעות נואשות בתוך הארגזים והתיבות, בין האריגים והשמלות.
רק עכשיו מצאתי את מה שחיפשתי, ונרגעתי קמעה מהבהלה הנוראה שאחזתני אמש, לאחר שהשכבתי את אנה הקטנה לישון. האימה, שמא נשכחה הכותונת ההיא? שמא אבדה? שמא נשכחה ולא נארזה? האם את זוכרת אותה, ויולנטה? את כתונת התחרה הצחורה? הכותונת של אמי האהובה? זו שהכנתי לה
כמתנה ליום הולדתה האחרון? זו, שעל הדש השמאלי שלה, סמוך למקום הלב, עזרת לי לרקום באצבעותייך הדקיקות והחרוצות
משלי את פרחי הפעמונית הסגלגלים ואת החרציות הצהובות בינות לעלי הדשאים הירוקים כהים? אחרי שעות ארוכות שבהן נברתי בארגזים באפלה המקדירה של האכסדרה, אני מחזיקה אותה עתה בידי, צמודה לעורי.
אני מערסלת אותה, מלטפת בקצות אצבעותי את חוטי הרקמה העדינה ומנחשת בחשֵכה את צורת הפרחים וצבעיהם על-פי מגעם בקצות אצבעותי. איני יודעת מה הייתי עושה אילולא מצאתי אותה, את הכותונת. לא הייתי יכולה לנסוע מכאן בלעדיה. תארי לך, ויולנטה, אפילו עתה, משכבר הנני אישה בוגרת, ואף שחלפו כבר עשר שנים מאז אותו הלילה האיום והנורא, איני יכולה להירדם במיטתי לפני שאצבעותי תמששנה בעלטה את מגעם המחוספס, המנחם, של הפרחים המרוקמים, בין כרי המשי התפוחים והצחורים של מיטתי.
חוץ מרשלה, האומנת הנאמנה שלי, לא סיפרתי על כך לאיש,
מעולם. כן, גם סודות כאלו יש לי, ויולנטה יקירתי. תארי לך, שאפילו פרנצ'סקו שלי, שישן לצדי שש שנים תמימות, מת מבלי שידע על כך...
כל גופי דואב עכשיו. צינת הכתלים והרצפה מצמררת את איברי. הסתיו כה הקדים לבוא השנה, ואם צינתו המקפיאה מבשרת את החורף הקרב, הרי ודאי יהא זה חורף קשה מהרגיל. באח המבוערת הגדולה לא נותרו אלא כמה גחלים רוחשות. גם נרות חלב העזים הרבים שטרח פדרו הטוב להדליק לפני שעות רבות על כותלי האכסדרה בטרם יעלה על יצועו, כששלח בי מבט מודאג והבין שכנראה גם את הלילה הזה תבלה גבירתו ללא שינה - כבו ברובם.
רק שניים-שלושה עודם מתעוותים בריצודי ריקוד גסיסתם על הקירות. לפי חשבוני, השחר אמור להפציע, אך ספק אם יצליח האור הרך, הבהיר, להסתנן ולהבליח מבעד לערפל הקודר והסמיך שהכביד שבועיים ימים על גגותיה של לישבוא ועל נשמות תושביה. הלילה לא פסק גשם הזלעפות לדפוק על הגגות ועל זגוגיות החלונות החשוכים. מסמטאות שוקי הנמל ומחצרות הבתים הסמוכים עולים קולות השערים והדלתות שלא חוזקו כהלכה מבעוד מועד, מידפקים זה בזה כאילו היו מסוכסכים בינם לבין עצמם.
איני יודעת מה השעה בדיוק. הרעשים האחרים גברו ככל הנראה על קרקוש הפח של הסומא הסובב בלילות בסמטאות החשוכות להודיע על התחלפות השעות. הפעם האחרונה שבה שמעתי את ניקוש הפח הזה, הייתה כשנישקתי את אנה הקטנה במיטתה נשיקת לילה טוב אחרי שכרענו ברך יחדיו, הקטנה ואני, והתפללנו אל סנטה אסתר הטובה שתשמור עלינו ועל אהובינו (ב"אהובינו" כיוונתי גם אלייך, תמיד אני מכוונת גם אלייך, ויולנטה יקירתי).
דומני שבכל זאת כבר משתחרר השחר מציפורני הלילה השחור. אומנם מהחלונות עדיין נשקפת רק עלטה, אבל פה ושם נשמעים צעקה, קול חריקה של משהו נגרר - הקולות הראשונים של התעוררות הנמל, קולם של סוורי נמל הטז'ו הסמוך, המתחילים להיאסף על הרציפים בטרם יפתחו בעמל יומם. אין רעש נפלא באוזני מקולות נמל הטז'ו המתעורר ליום חדש. אני זוכרת שעוד כילדה קטנה, הדבר הראשון שנהגתי לעשותו משניעורתי משנת הלילה היה למהר לחלון חדרי, שהשקיף על הנמל הסואן ועל כיפותיה המרובעות של המצודה החדשה שנבנתה בפתחו, מגדל בֵֶּלֶם, כלומר, בית לחם, כאות הוקרה לספן הנועז ואסקו דה גמה שהעז לפרוץ את גבולות הלא נודע, הקיף את היבשת השחורה מדרומה, בכף התקווה הטובה, וגילה לפורטוגל שלנו את נתיב השיט הנחשק לאוצר התבלינים של איי הודו.
כמה נחפזתי אז, בילדותי, לבלוע בעיני הקטנות, הדבוקות עדיין בקורי השינה, את מראות הנמל. אף שנאסר עלי הדבר, הייתי פותחת לרווחה את החלונות המוגפים ושואפת את כל ריחותיו... ריחות מי הטז'ו המלוחים, ריחות הדגים, אלו החיים ואלו המתים, ריחות הים הרחוק ובליל הניחוחות המשכר של התבלינים השונים - גרגירי הפלפל, מסמרי הציפורן, מקלות הקינמון, אגוזי המוסקט, שורשי הג'ינסנג וכוכבי האניס - העולה מהשקים הגדולים, שנראו לי אז מפלצות ענקיות הנעות אנה ואנה בכוחות עצמן, בכבדות אטית (שהרי קומתי הנמוכה עדיין לא איפשרה לי להבחין בקצות רגלי הסוורים המתרוצצות תחתן).
הייתי ממלאת אז את ריאותי הקטנות בריחה החריף של הלכּה הטרייה שנמשחה על קורות העץ של ספינות "צי הבשמים" הפורטוגלי המלכותי, הספינות שפרצו בזה אחר זה נתיבי ים חדשים ומופלאים לקצות העולם. הייתי מדמיינת לעצמי את כל אותן הארצות הרחוקות שרחובות עריהן מרוצפי זהב ואבנים טובות, ועליהם מטופפים מעדנות חיות ציפוריות מוזרות ויצורים משונים (שאלמלא עורם השחום היו ודאי נדמים כבני אנוש ענקיים, שנולדו מן האלים), עירומים כביום היוולדם, מהדסים בנדנוד אגן - אותן הארצות, שעל אודותיהן אהבתי כל כך לקרוא בספרים הכרוכים בהידור של אבי, שריח הדפוס הטרי והמוזר עלה מבין דפי הקוואטרו שלהם.
האם קראתי על היצורים הללו
ב-Il Milione, ספר מסעותיו המרתקים של מרקו פולו הוונציאני בדרך המשי? או שמא שמעתי על כך מפיו של אבי שאהב לתרגם בפני קטעים מכתב יד מגולגל, מעוטר ויקר ערך, של "מסעות בנימין", החיבור על אודות מסעותיו של היהודי מטודלה? ושמא אין זאת אלא שזיכרוני כבר מערבב את שני הספרים המופלאים הללו זה בזה? אותה הילדה שהייתי אז לא הייתה יכולה להעלות על דעתה שיום יבוא והיא עצמה, כלומר אני, תהיה לאשת האיש הנכבד והעשיר כקורח, בעליהן של כל אותן הקאראוולות ארוכות התרנים המבהיקים ולבנות המפרשים, הגודשות את רציפי נמל הטז'ו, מוקפות בסוורים העמלים ללא הרף על פריקת מטעניהן הריחניים והעמסתן באחרים, האיש שבבעלותו הזיכיון המלכותי הפורטוגלי על הסחר בתבליני המזרח, מה שהבריות מכנות "צי הבשמים המלכותי".
ויולנטה יקרה שלי, אני מתקשה לכתוב, שכן מבעד לרעשי הסערה המידפקת על הגגות והחלונות בוקעות עכשיו צעקות, אומנם רחוקות ועמומות, אך קצובות ובטוחות. מן הסתם זהו קולו של המפקד על העבדים השחורים החותרים, האיש המנווט את צעדיה הראשונים של אחת הקאראוולות המיועדת לצאת הבוקר - מי יודע לאן? לאנטוורפן? לוונציה? לאיי מולוקה הרחוקים שבאוקיינוס ההודי? איי התבלינים היקרים, שגילה מגלאן, הספן הפורטוגלי.
עוד אתגעגע לריחות הללו, למראות הללו, לטז'ו שלי, זה שעל גדותיו נולדתי וגדלתי. איך אוכל לחיות מבלי לשאוף עוד לעולם את ריחו במלוא ריאותי? איך אוכל לחיות הרחק מחברתך? מתבונתך ומשלוותך? מאמונך התמים והמלא בי?
חומה של סודות ושקרים קמה בין שתינו באותו הלילה הנורא ההוא לפני עשר שנים. ליל מותה של אמי. לא הייתה זו אשמתי, ויולנטה יקירתי. היטב יודעת אני שהחומה הזו פצעה את לבך. הלוא את היית לי חברתי הטובה מכול, נפשי התאומה. ודאי לא הבנת אז. והרי איך יכולת? מאות שנים, ואלפי חיים ומיתות של בני אדם, שלא את ולא אני הכרנו או ידענו כלל על קיומם, הפרידו בינינו פתאום באותו הלילה. ובכל זאת לא הפנית לי אז את גבך. לא נטרת לי, הגם שלא הבנת.
כן, המשכנו להיות החברות הכי טובות, אבל שתינו ידענו שמשהו נסדק, שמשהו נשבר, וכל כך הרבה נאלצתי להסתיר מפנייך מאז אותו הלילה. ולוואי שיכולתי למחוק את הלילה ההוא. את בוודאי חשבת, מן הסתם, כפי שחשבו האחרים, שמותה של אמי פיליפה הוא ששינה אותי באותו הלילה. אבל עתה, בטרם אעזוב את לישבוא, רוצה אני להתוודות בפנייך, ויולנטה יקירתי, ולספר לך את כל האמת. כן, ויולנטה, מותה של אמי היה קשה לי. קשה לי מכול. ואולם אובדנה לא היה הדבר היחיד שהשתנה בחיי באותו לילה נורא.
|
הערות על נצח יהודה ומינוי ראש אמ"ן, ולקח מאיר עיניים ממשה רבינו
