בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
מאת: אהוד בן עזר ● הוצאת ספרי מקור ● 237 עמודים, 88 שקלים
|
אהוד בן עזר [צילום: רוני קסטרו]
|
|
|
|
|
"מסעותיי עם נשים" הוא רומן פרוע, מצחיק עד דמעות, על הרפתקאותיו של משורר, חיימקה שפינוזה שמו, שנולד למשפחת פרדסנים עשירה במושבה פתח-תקווה, היה מראשוני קיבוץ עין-גדי, שימש בתור אופה, שגל בחורה בקערת המלוש, ומאז שעזב את הקיבוץ, אינו מוצא מנוחה לנפשו, אלא מחפש פורקן ומשמעות לחייו בכל נערה ואישה שהוא פוגש. זהו רומן שנשים אולי לא תאהבנה. רומן פיקארסקי, לא מוסרי, גדוש ניבולי-פה ותיאורים אינטימיים שרק סופר כאהוד בן עזר, מחברם של "הנאהבים והנעימים", "שלוש אהבות" ו"המושבה שלי" - מסוגל להוציא מתחת ידיו. אהוד בן עזר - סופר, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף. זכה בפרס היצירה ע"ש לוי אשכול מטעם ראש הממשלה. בן עזר הוא אחד הסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט. הוא ייסד עיתון אישי בשם "חדשות בן עזר - מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח", המופץ למנויים וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. סביב העיתון נקבצו סופרים, משוררים ואנשי רוח. על "חדשות בן-עזר" נכתב: במקומון "ידיעות תל אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו". בן כספית: "אהוד בן עזר, תל אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה". ( מעריב, 25.12.09). אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים - פעמיים בשבוע". ("סופהשבוע", 28.12.12). בן-עזר נולד בפתח-תקווה בשנת 1936, בן לאחת המשפחות המיוחסות שייסדו את המושבה העברית הראשונה של העלייה הראשונה בשנת 1878, ואשר חותמה ניכר כמעט בכל כתיבתו. סבו יהודה רַאבּ (בן עזר), היה חורש התלם הראשון באדמת פתח-תקווה. דודתו אחות-אביו, אסתר ראב, הייתה המשוררת הארצישראלית הראשונה ובן עזר טיפל בעזבונה הספרותי. את שירותו הצבאי עשה בנח"ל והיה מראשוני קיבוץ עין גדי. למד באוניברסיטה העברית בירושלים פילוסופיה ופילוסופיה יהודית וקבלה, והתגורר בעיר בין השנים 1959 ל-1966. מתגורר בתל אביב (משנת 1966), נשוי ואב לבן. מספריו: "המחצבה" (שגם הוצג בתיאטרון בהמחזת בן עזר והופק על-פיו סרט קולנוע בבימויו של רוני ניניו), "אנשי סדום", "לא לגיבורים המלחמה", "השקט הנפשי", "פרשים על הירקון", "ערגה", "אין שאננים בציון", "במולדת הגעגועים המנוגדים", "ברנר והערבים", "ספר הגעגועים", קובץ השירים "יעזרהָ אלוהים לפנות בוקר". כביוגרף, כתב בן עזר מפי נחום גוטמן ("בין חולות וכחול שמיים"), על דודתו, המשוררת אסתר ראב ("ימים של לענה ודבש"), על פנחס שדה, עמו הייתה לו היכרות ממושכת ("להסביר לדגים") ועוד.
|
פרק ראשון: הופעתה של ג'ני במסעדת מוריס בבאר-שבע
|
|
ישבנו במסעדת מוריס בבאר-שבע. אלה היו ימיה היפים של המסעדה שהייתה בשעתה המפורסמת ביותר ברחבי הנגב והערבה. האולם המזרחי הגדול וגבה-התקרה על קירותיו ועמודיו העבים היה קריר בקיץ ושמר על חום בחורף. המלצרים הזריזים, בבלוריות שחורות ובסינרים לבנים, נשאו קעריות חומוס טרי, ערימות של פיתות, צלחות עמוסות שישליק, קבאב והררי צ'יפס זהובים. קוקה קולה טרם הייתה אז בארץ בגלל החרם הערבי, והסתפקו בסודה, בתסס ובגזוז. סביב השולחנות הרחבים ישבו נכבדיה של בירת הנגב ומיטב אנשי האזור, ומבקרים מצפון- הארץ שחנו במסעדה בדרכם לעין-גדי, סדום, מצפה-רמון, עין-חוסוב חצבה, עין-רדיאן יוטבתה, ואילת, או עשו דרכם חזרה. התקרה הגבוהה בלעה שיחות של קציני-צבא מאובקים במשקפי-רוח על מצחם, של אנשי מחלקת ההתיישבות של הסוכנות בסנדלים סגורים ובגרביים, של מהנדסי מע"צ, של עובדי מפעל האשלג, של נהגי משאיות הענק בירוק-כהה תוצרת אוטוקאר, אלה שהחליפו בדרכי הנגב והערבה את משאיות הפיאט הישנות של חברת "טיטניק", בעלות פני הבולדוג, ואת נהגיהן האיטלקיים, וגם של חבורת בידואים אמידים, במקטורניהם הכהים, המפוספסים, בחלוקיהם הרחבים ובכאפיות צחורות עם עקאל לראשיהם. אותם צהריים נפלה דממה בחלל המסעדה, ששררה בו בדרך-כלל המולה של ארוחה מתמדת משעות הבוקר המאוחרות ועד לפנות–ערב... כי בפתח הקרוע לרווחה, באור-יום המידברי המכה על בתיה הצהבהבים-עתיקים של באר-שבע הישנה, הערבית, שהייתה כמעט ללא עץ, ללא צל, כולה אבק - נכנסה מוארת מאחוריה בהילוך מתרונן, כנאקה צעירה שמעבירה גמלים על דעתם - נערה צהבהבת, יותר נכון בחורה, שבאור-צל המסעדה כבר נראתה אדמונית-למחצה ונמרצת. מכנסי-חאקי צבאיים היו הדוקים לחריץ התחת המושלם שלה ולמורדות ירכיה, בהתרסה גלוייה, שגרמה גם לשיח'ים הבידואים להגניב מבט לעברה בליוויית קול חרחור שמשמיע הגּמל המנהיג את גמליו. חולצתה הייתה משובצת ועל כתפיה הונחה ברישול כאפייה צחורה, כצעיף. משקפי-רוח מוסטות על רום מיצחה, וככה פסעה פנימה בסנדלי-עור דקי-רצועה שצילצלו קלות באבזמיהם, סנדלים חוגיסטיים, להבדיל מהסנדלים התנ"כיים רחבי–הרצועות החומות ובעלי האבזם אחד, המשעמם, הנרכס מאחור. "מי זאת?" שאלתי. "חיימקה, מה אתה עושה את עצמך שאתה לא יודע? זוהי ג'ני, מלכת הנגב!" לא ידעתי. הייתי תמים אז ושקוע בעצמי. גם חיי המשק הצעיר, עין-גדי, שהייתי חבר בו - העסיקו אותי אך מעט. רוב הזמן הפנוי קראתי ספרים, חלמתי, אהבתי, וסבלתי ממצוקה מינית ממושכת אשר הכוח לעמוד בה בא לי אולי רק מכך שהנערה שאהבתי לא באה אף פעם לבקר אותי במשק, וכך יכולתי "לשמור" את עצמי למענה מתוך איזה מושג מסולף על נאמנות חד-צדדית שמתבטאת בשירים ובמכתבי אהבה ששלחתי לה. וכך גם לא נמשכתי רגשית אל אף אחת אחרת, למרות שהייתי מגורה לעיתים עד כדי שיגעון, וגם הייתה לי תכונה מדהימה שיכולתי להבחין מי מהן בהריון עוד לפני שאפילו הבעלים שלהן ידעו. עתה נזכרתי שכבר ראיתי את ג'ני פעם ואולי פעמיים חולפת על פנינו רכובה על ג'יפ מעלה-אבק של אלוף הפיקוד, בגבעות היבשות של ערד, שעליהן אמורה הייתה לקום העיר החדשה - זאת כאשר פסענו, טירוני-הנח"ל, במסע רגלי מפרך אל פסגת מצדה, לקבל את סמל חיל-הרגלים עם התג הקרבי האדום על הכומתה. ופעם שנייה בחג העלייה על הקרקע, בפמליה של מנהל חבל הנגב, או של מחלקת ההתיישבות, או של סגנו, בחור צעיר עב שפתיים ונמרץ, שעורר מאוד גם את דימיון חברותינו במשק. ג'ני באה הפעם בחבורה שכללה שני קצינים, בחורים אחדים שניראו סטודנטים שעובדים במדידות מתוך כך שאחד מהם נשא על גבו ניוויליר, ועימם כניראה מהנדס, ועוד דמות מיסתורית של איש-מעשה מבוגר כהה-שיער, עב-גבות ועסוק, במעיל-רוח ובמשקפיים שהביעו חשיבות. החבורה הזו, כך ידענו אז, עסוקה באיתור המקום להקמת מפעל טקסטיל גדול ליד דימונה, שהייתה עדיין בראשיתה, עיירת בלוקונים ללא-צל שאיכלסו אותה יוצאי מרוקו ופולין. לימים התברר לנו כי אותה משלחת יהירה וקצת חשאית איתרה ומדדה את מקומה של קריית המחקר הגרעיני בנגב, הקמ"ג, הוא הכור האטומי בדימונה. ג'ני! חשתי מעין פיק-פיק ברכיים בעודי בוצע פיתה בפה מלא חומוס. מין רעד ארוטי. האם תשגיח בי? מי אני שאתחרה עם נשיאי הנגב שסבבו אותה, שסבבה סביבם, שסיבבה אותם בניע תחת קטן שלה? חששתי מאוד פן ההתרגשות תסגיר אותי. חסר לי שיצחקו עליי, במשק, גיבור גדול לא הייתי, ועם אישה טרם שכבתי מעודי. ג'ני חלפה עם חבורתה ליד שולחננו, גדילי הכאפייה הצחורה שלה וקצות צמתה הצהובה, הארוכה, דיגדגו את צווארי בעוברה לידי. הוחלפו עימה מילים אחדות, לא מצידי. ג'ני הבטיחה לחזור ולבקר אצלנו במשק בקרוב, ומיד התרחקה כדי להשיג את חבורתה, שהתיישבה באגף המזרחי המרוחק של האולם. עמוד עבה, מאלה התומכים את התקרה הגבוהה, הסתיר מעתה את מרביתה ממני, לבד מאצבעותיה הבוצעות פיתה פריכה בתנועת תלישה רכה, נהנתנית, ונותרה חקוקה בי רק תנועת ירכיה מאחור, במכנסיים הצבאיים, בחאקי-בהיר, בהתרחקה משולחננו - השוויתי אותה קודם לנאקה? עתה ניראתה בעיניי כסוסת-מידבר גזעית, ללא רוכב, המרחרחת לבחור מבין כל הזכרים את החזק ביותר שירביע אותה.
|
|
תאריך:
|
18/12/2013
|
|
|
עודכן:
|
18/12/2013
|
|
ציפי לוין
|
|
כך או כך, דני לא רצה לקחת כל סיכון - ולנחש מה מרציאנו יעשה אם הוא יסרב לפעול על-פי בקשתו.
|
|
|
שמו של הספר יכול להטעות, כי המחשבה המתעוררת כשנוטלים אותו ליד היא על חודש תמוז, לבו של החום, ועל האל תמוז שהיה אי-פעם אל של קיץ ושל פריחה ופריון. אולם "הולדת תמוז" שכאן היא עונת הולדתו של נכדה העשירי של המשוררת, (כך נכתב בנספח שבספר על ד"ר אורה עשהאל, אשת אשכולות שעשייתה מסועפת ורבת חיוּת). עם זאת השם אינו רחוק כל כך, ואולי לפי כך מי שלא כיוונה בכל זאת נמצאה מכוונת. כי הנה היא פוקעת אל האור, ויש בה רגישות לכל הקורה סביב, לכל מגע של הוויה, ותחושות אלה של כל אותן תנודות אוויר חמות, בשל היותן חוויות חיים מולידות בה את יצירתה המגוונת. הודיית החיים והשמחה עליהם מורגשות בשורותיו של ספר השירים הלא דקיק הזה, שהיא נושמת בין שורותיו את נשימותיה, ויש בו משום אודָה עליהם. וזהו, ארשה לעצמי לומר, ניצחונה על ילדות לא קלה ועל החיים שפעם לא יכלו להבטיח לה כל זאת.
|
|
|
על הסיבה שבגללה גילו גורמים רשמיים עניין בדירת-מסתור שאליה הוא הגיע, מעת לעת, הוא לא יכול היה לדעת, כמובן, אם כי הוא כבר למד, כמה ימים קודם לכן, מפי חברו, אילן הרשקו, מי שעובד במוסד המיוחד, מאז שדרכיהם נפרדו לאחר שהם התגייסו לצבא, איש-איש לכיוון אחר, שמתקיימים מעקבים אחר הנכנסים והיוצאים לאותה דירה.
|
|
|
גם לתמר לא היה טעם לספר על ההתלבטות שלו.
|
|
|
את האקדח דני רכש כמה שנים קודם לכן. ובפנייה שלו למשרד הפנים כדי לקבל רישיון לשאת נשק הוא טען שהוא מרבה לייצג ערבים שמתגוררים מעבר לקו-הירוק, מה שהיה נכון, חלקית, בחודשים הראשונים במקצוע, כשהוא חיפש נואשות לשמור את ראשו מעל ים ההוצאות העצום.
|
|
|
|