בדבר אחד לא היה כל ספק למי שניווט את הפרשה מאחורי הקלעים; מרציאנו לא יניח ליד הגורל 'לשחק' לו בחיים. למוד ניסיון מר במיוחד, תהיה לו, קרוב לוודאי, תוכנית סדורה לכל מצב אפשרי. כך הוא נהג עד כה - וכך הוא ינהג גם לאחר שתתברר לו תמונת-המצב.
ועוד היה ברור, למי שעמד מאחורי המעצר של מרציאנו, שהוא יבין על נקלה שמישהו שכוחו רב משלו הניח מוקש לרגליו מתוך כוונה לראות כיצד הוא מנסה לנטרל אותו.
מרציאנו אף פעם לא זנח את אורחות חייו הישנות, או את השיטות הבדוקות ששירתו אותו היטב מאז שהוא החל את דרכו בעולם הפשע - אולם במקביל אליהן, ובהשראתה של יעלה, הוא עבר לעבוד גם על-פי המתכונת שהייתה מקובלת בחוגי-המסחר הקונבנציונאלי.
יצירת מנופי-לחץ על מי שרוצים שהוא יעשה משהו שהוא, על-פי רוב, בניגוד לאינטרס שלו, הפכה לשיטה הכי מקובלת על טייקונים כלכליים. מרציאנו עבד על-פי אותו מודל - אבל בהרבה פחות תחכום.
הוא ידע איך 'מחזיקים בביצים' את כל מי שעובד בשבילו, או לידו, או מולו. אלה היו השיטות שהוא הכיר הכי טוב. הן עבדו מאז שהוא זוכר את עצמו. אלה היו כללי הברזל בשכונה.
לוחצים - עד שמי שצריך לעשות את מה שהוא מתבקש לעשות נעתר ל'הפצרות'; ואם צריך, לוחצים קצת יותר. זה תמיד עובד - ומרציאנו קיווה שזה יעבוד גם הפעם מול דני. אם כי, בעניין זה, החשש מפני השתבשות הדברים היה רב. מרציאנו, מי שהגה את התוכנית ביחד עם יעלה, ידע שיש בה הרבה נקודות תורפה.
קודם כל, בגלל שהיא הייתה בנויה על כך, שאם הוא ייזקק לה אי-פעם, עניינו ייקבע דווקא בפני השופט רבינוביץ.
גם השאלה כיצד ינהג השופט רבינוביץ, גם לאחר שייוודע לו מה קורה לבתו, נשארה תלויה באוויר בשיחות שמרציאנו קיים עם אשתו בעניין זה.
בד בבד, עם התרחבות עסקיו של הרצל מרציאנו, לתחומים שונים מאלה שהוא הכיר בתחילת דרכו, האסטרטגיה החדשה שלו, ששורטטה על-פי המתכונת שהציגה יעלה, נבנתה על המילה 'אינפורמציה'. זה היה שם המשחק העיקרי שלו לעת הזאת. כמו בחוגים של אבא של תמר, עם אינפורמציה אפשר לעשות הרבה. ניתן להרוויח הרבה כסף - וניתן גם לגרום לאנשים לעשות דברים שהם לא רוצים לעשות בגלל שהם נגד האינטרס שלהם.
אפשר לעשות את זה באורח לגיטימי - ואפשר לעשות את מה שצריך לעשות באורח פחות-לגיטימי. את השיטות צריך להתאים בכל פעם מחדש לאור מי שעליו מבקשים ללחוץ. לא תמיד אותן השיטות עובדות; האנשים שונים ולכן יש להתאים את השיטות.
לכל אחד יש 'נקודת שבירה'.
צריך להכיר אותה, ללמוד אותה על בוריה ולנהוג על-פי המתווה שאמור להשיג את התוצאה הטובה ביותר בהתאם לאישיותו של 'האוביקט'. זה נכון לגבי כל תחום בחיים; אבל זה נכון שבעתיים בעולם העסקים. במקום שיש הרבה כסף, האינטרסים של כל המעורבים בכסף הגדול מתערבבים זה בזה. אף אחד לא רוצה להפסיד - ולכן כולם יודעים שפשרה תמיד טובה יותר ממלחמת הכל בכל.
אבא של תמר אף פעם לא השתמש במילה 'לחץ'; הוא תמיד בחר, כדרכו, במילים הרבה יותר מעודנות.
יעלה דווקא אהבה את המילה 'לחץ'.
במקומות שהיא הייתה בהם, בילדותה, רק לחץ לא-מתון, ברוטאלי, עבד. היא לא הכירה משהו אחר. הוריה לא היו שורדים אלמלא העובדה שהם החזיקו במנופי-לחץ כנגד מי שגורלם היה נתון בידיו. שליחתם למחנה-המעצר בערבות סיביר הייתה מעין-פשרה שהייתה מקובלת גם על הוריה של יעלה.
האפשרות האחרת הייתה כרוכה במאסר ממושך מאוד בבית-הסוהר המרכזי במוסקבה תוך ניתוק מוחלט מן הבת היחידה.
דני הכיר היטב את המשחק הזה.
גם הוא נהג לאסוף 'אינפורמציה'. באחד התאים במחשבו האישי, שהיה מוצפן היטב, הוא נהג לתייק פיסות של מידע על אנשים רבים כדי שיהיה ל'יום סגריר'. אף פעם אי-אפשר לדעת מתי פיסת-מידע כלשהי תוכל להביא תועלת; לא, חלילה, לצרכי 'סחיטה'. סתם ככה. אם כי גם מן המילה 'סחיטה' דני לא סלד. הוא ידע בדיוק למה אנשים לא רוצים שפרט כזה או אחר ידלוף החוצה - לאיזו רשת חברתית שאוהבת רכילות מלוכלכת או לרשות ממלכתית שתפקידה לאכוף, למשל, חוקי-מיסוי.
גם תמונות היו לדני - ואף באלה הוא בחר שלא להשתמש.
הוא רק לא ידע, שגם הוא עלול להיות חשוף יום אחד לסחיטה מן הסוג הזה - והוא בכלל לא אהב את הסיטואציה הזאת שהוא נקלע אליה. הוא לא אהב את התמונה שתנחום הציג בפניו - והוא לא אהב את השמות שהוזכרו כבדרך אגב בידי תנחום. הוא הכיר את השמות - והוא ידע את הקשר שלהם אליו.
דני לא הכיר את כל אלה שנהגו לבקר בדירת-המסתור.
ביקוריו במקום לא היו תדירים עד כדי כך - ולכן הוא הניח שבימים שהוא לא מגיע לשם, מגיעים גם כאלה שהוא בכלל לא מכיר. על האפשרות שמישהו עוקב אחרי הבאים לדירת-המסתור, בגלל סיבות הכרוכות בנושאים שהוא לגמרי לא היה מודע להם, הוא בכלל לא חשב בזמנו, אלא רק לאחר השיחה המטרידה עם אילן הרשקו.
אז, לראשונה, הוא הבין שהוא עלול להיגרר לפרשייה שאין לו כל נגיעה אליה.
ורק במהלך ביקורו של תנחום, התברר לו שהוא נקלע למצב שבו הוא לא השולט בקצב המשחק - וזה לגמרי לא התאים לו. הוא בטח לא אהב להיות בצד של המאוימים או בצד של הנדרשים לשלם.
זה אף פעם לא צד שטוב להימצא בו.
במיוחד, כשאתה עורך-דין מפורסם שכבר הספיק לצבור אי-אלה נכסים. בוודאי שלא בשעה שאתה נשוי למי שאביה כל-כך מקורב להרבה אישים מרכזיים במערכות-השלטון השונות.
כל זאת עבר בראשו של דני מיד לאחר שתנחום עזב את משרדו. זה היה בשעות אחר-הצהריים המוקדמות. עורכות-הדין הצעירות שעבדו במשרדו היו שקועות בעבודתן בחדריהן והן לא היו שותפות, כמובן, לדרמה שהתחוללה בחדרו של דני. המזכירה תקתקה ביומן-המשרד הממוחשב את שעת כניסתו של תנחום למשרדו של דני - ואת שעת היציאה.
דלת חדרו של דני נשארה סגורה לאחר צאתו של תנחום, כך שגם ציונה וגם רינה עזבו את המשרד מבלי לדעת שדני, עדיין, ספון בחדרו.
המזכירה לא נידבה שום אינפורמציה בעניין זה. דני ביקש שלא להעביר אליו שיחות - והיא מילאה אחר בקשתו עד לשעה שבה היא פרשה לביתה.
רק חדרו של דני נשאר מואר, אולם כשהדלת הייתה נעולה אי-אפשר היה לדעת שמישהו נמצא שם. האור שבחדר לא דלף החוצה. סידורי-סגירה מיוחדים של הדלת הבטיחו זאת.
