לא כל הנוצץ זהב

שני גברים צעירים, שניהם בני המעמד האנגלי הרשמי של עובדי מדינה בכירים, ישבו בתא מצוחצח ומרוהט לתפארה של קרון רכבת. רצועות העור סביב החלונות היו חדשות כאילו זה עתה יצאו מתחת ידי הרצען. המראות מתחת לכונני המטען החדשים היו ממורטות כאילו טרם הספיקו לשקף הרבה מן העולם. הריפוד הרך עם חמוקיו השופעים היה בצבעי ארגמן וצהוב עם דגם מורכב של דרקונים זעירים, מעשה ידי מעצב מומחה מקולון. התא כולו היה אפוף ריח דק ומעודן של לכה משובחת שעוד השתמרה מתהליך הגימור. הרכבת נעה בתנועה חלקה, עלה לפתע הדימוי בדעתו של טְיֶגֶ'נְס, כמו ניירות ערך בריטיים בעלי שוליים מוזהבים. היא אצה לדרכה במהירות, ועם זאת, לו הייתה נוטה או מיטלטלת על חיבורי המסילה, במיוחד בעיקול לפני טונברידג' או באותם מעברים באשפורד היכן שחריגות מעין אלה הן דבר צפוי ונלקח בחשבון, היה מֶקְמָאסְטֶר, טייג'נס היה בטוח בכך, כותב על כך לחברת הרכבות. אולי אפילו לטיימס.

המעמד שלהם היה המעמד המנהל את העולם, לא רק את אגף הסטטיסטיקה האימפריאלי בראשותו של סר רֶגִ'ינַלְד אִינְגְלְבִּי. כל אימת שראו שוטר נוהג שלא כשורה, סבלי רכבות חסרי דרך ארץ, מחסור בפנסי רחוב, ליקויים בשירות הציבורי או בניהול המושבות, דאגו להסב לכך את תשומת הלב בקול סמכותי, שאנן אך תקיף, או במכתבים לטיימס, מנוסחים על-פי רוב בלשון של טרוניה כבדת לב. משהו בנוסח: "האם זה המצב שאליו הגיע שירות זה וזה או מוסד זה או אחר בבריטניה?". או שהעלו את הנושא על סדר היום באחד מאותם כתבי עת רציניים שרבים מהם שרדו עד היום במסגרת מאמרים כבדי ראש בנושאי נימוסים והליכות, אמנויות, דיפלומטיה, הסחר ברחבי האימפריה או המוניטין האישיים של מדינאים והוגי דעות שהלכו לעולמם.

זאת אומרת, מקמאסטר היה עושה את כל אלה; טייג'נס לא היה בטוח כל כך ביחס לעצמו. הנה ישב שם עתה במושב מולו מקמאסטר קטן הקומה, חבר המפלגה הוִויגִית, עם זקנקנו השחור המחודד העשוי למשעי, מסוג הזקנקנים שאדם קטן קומה עשוי להתנאות בהם כדי להוסיף נפח להדרת כבודו שכבר נבטה והחלה להתגבה; שיער שחור עיקש שאולף למקומו בעזרתן של מברשות מתכת קשיחות; אף מחודד; שיניים חזקות וישרות; צווארון פרפר לבן וצח בעל מרקם חלק כעין החרסינה; עניבה מהודקת בטבעת זהב, בגוון כחול–פלדה עם קורטוב של שחור, להתאים לצבע עיניו, היטיב טייג'נס לדעת.

טייג'נס, לעומתו, לא זכר כלל את צבע העניבה שהוא עצמו ענב אותו בוקר. הוא לקח מונית מן המשרד לחדריהם, נכנס בהיסח הדעת למכנסיים תפורים בידי חייט ומעילון קל מעל חולצה רכה, וארז במהירות שיטתית חפצים שונים בתיק נשיאה ענק בעל שתי ידיות, מהסוג שאפשר להשליך בקלות לקרון המטען בעת הצורך. הוא לא אהב לתת ל"איש ההוא" לגעת בחפציו, כשם שלא אהב לתת למשרתת של אישתו לארוז אותם בשבילו. הוא אפילו סלד מן הצורך לתת לסבלים לשאת את התיק. הוא היה טוֹרִי, ובתור שכזה לא אהב להחליף את בגדיו. כעת ישב במושבו הרך, רכון קמעה לפנים על קצה הכרית, שתי רגליו המפושקות נתונות בנעלי הגולף החומות הגדולות שלו, עם פסי החיזוק והמסמרים המבריקים, על כל ברך יד לבנה גדולה, מפליג בערפילי מחשבותיו.

מקמאסטר, לעומתו, נשען לאחור, קורא בקובץ דפים מודפסים לא מהודקים יחד, יושב בנוקשות, פניו זעופים כלשהו. טייג'נס ידע שזה רגע הרה–חשיבות מבחינתו של מקמאסטר; הוא עסק בתיקון ההגהות של ספרו הראשון.

לאירוע הזה, ידע טייג'נס, נלוו שלל גווני משמעות דקים ועדינים. אם, למשל, היית שואל את מקמאסטר אם הוא סופר, הוא היה משיב בניד קל של הראש עם משיכת כתף מתרעמת.

"לא, גברתי היקרה!" שכן מובן מאליו שאיש לא היה מציג שאלה מעין זו בפני אדם שהכול רואים שהוא איש העולם, אדם שרגליו נטועות היטב בקרקע המציאות. אחר כך היה מוסיף בחיוך, "לא משהו מרומם כגון זה. רק מושך בעט מפעם לפעם. מבקר, אולי. כן, משהו מן המבקר".

ואף על-פי כן נהג מקמאסטר לפקוד אותם חדרי הסבה ארוכי וילאות עם כלי חרסינה כחולה, טפטים גדולים מורכבי דגמים ומראות גבוהות ושקטות שאכלסו את ארוכי השיער של האמנויות. שם עלה בידו של מקמאסטר לנהל שיחות תרבותיות במידת מה של סמכותיות, וקרוב ככל האפשר לאותן גבירות יקרות שאירחו את הערבים האלה. הוא אהב לרתק קהל שומעים חולק כבוד כשדיבר על בוטיצ'לי, גבריאל דאנטה רוזטי ואותם אמנים איטלקים מוקדמים שנהג לכנותם "הפרימיטיביים". טייג'נס ראה אותו שם מפקידה לפקידה, ולא הגיב במורת רוח.

שכן גם אם אותם ערבי אירוח לא היו בדיוק החברה הסלונית הגבוהה, הם היו שלב בדרך הארוכה והמחושבת לקריירה במשרד ממשלתי מן המעלה הראשונה. וככל שטייג'נס החשיב את עצמו כמי שאינו נוהה אחר קריירה או משרה מכובדת, הרי שרחש מידה ידועה של אהדה, גם אם מלווה בנימה עוקצנית, לשאיפותיו הרמות של ידידו. הייתה זו ידידות מוזרה, אך מוזרותן של ידידויות היא לעתים קרובות ערובה לדבק מאריך ימים המאגד בין השניים.

טייג'נס עצמו, כבנו של אציל כפרי מאזור יורקשייר, היה זכאי לעִדית שבעִדית, המיטב מאותן משרות ציבור רמות שבני המעמד הגבוה היו יכולים להרשות לעצמם. הוא היה נטול שאפתנות, אך הדברים האלה פשוט הופיעו לפתחו באנגליה. וכך היה יכול להרשות לעצמו להזניח קמעה את לבושו, ולנהוג קלות דעת כלשהי בכל הקשור לחברה שהתהלך בה ולדעות שביטא. הייתה לו הכנסה פרטית צנועה שהקצתה לו אמו, ועוד הכנסה קטנה מאגף הסטטיסטיקה האימפריאלי. הוא נשא אישה בעלת אמצעים, ושלט במידה מספקת באמנות קריאות הבוז והעלבון כדי לזכות לאוזן קשבת כשפתח את פיו לדבר. הוא היה בן עשרים ושש, אך מגודל גוף בסגנון יורקשיירי נאה ומרושל. הוא נשא משקל כבד מן הראוי לגילו. מעסיקו, סר רגי'נלד אינגלבי, כרה את אוזנו כשטייג'נס בחר לדבר על נטיות ציבוריות המשפיעות על הסטטיסטיקה. לפעמים היה סר רג'ינלד אומר, "אתה ממש אנציקלופדיה של נתונים מדויקים, טייג'נס," וטייג'נס ראה בכך מחמאה שזכה לה בצדק, וקיבל אותה בשתיקה אצילית.

מקמאסטר, לעומתו, נהג למלמל בתשובה למילה מסר רג'ינלד, "תודה לך, יפה מצדך, סר רג'ינלד!" וזה נראה לטייג'נס הולם ביותר.