סיפור אמיתי (פרק 50)

לאחר צאתו של תנחום ממשרדו, דני לא זז מכיסאו במשך הרבה מאוד זמן.

כל אותה העת הכספת נשארה פתוחה. דני הניח את רגליו על השולחן לאחר שהוא חלץ את נעליו - ועצם את עיניו. זאת הייתה התנוחה האהובה עליו. לפעמים הוא היה מתנמנם כך למשך מספר דקות בימים שבהם העומס עליו היה כבד במיוחד. הדלת לחדרו, ננעלת מבפנים, כך שאיש לא יכול להפתיע אותו בכניסה לא-מתוכננת, מה שאפשר לו התרגעות מוחלטת. הסידור הזה שירת אותו היטב למטרות שונות. מן החלון הוא ראה את נתיבי-איילון. ממרומי מגדל-המשרדים התנועה למטה נראתה כמו נחש אש מתפתל.

דני התבונן, לסירוגין, בכספת הפתוחה ובטלפון-הקווי שהיה מונח על שולחנו. את מספר הטלפון של השופט רבינוביץ הוא השיג בעזרת מישהו שעבד בהנהלת בתי-המשפט. תחילה הוא קיבל את מספר הטלפון בביתו של השופט רבינוביץ - ולאחר מכן את המספר בטלפון-הנייד שלו.

דני הניח שהשופט רבינוביץ כבר לא נמצא בלשכתו בבית המשפט. בשעות כאלה, לפנות ערב, אפילו החרוצים שבשופטים כבר פורשים לבתיהם. השופט רבינוביץ, אף שהוא לא נחשב לשופט חרוץ במיוחד, נטה להאריך, מעת לעת, את שעות-הדיון בפניו.

עורכי-הדין נהגו להתמרמר על-כך, תוך שהם טוענים, שהוא עושה את זה סתם כדי להתעלל בהם, שכן הוא יודע שלרבים מהם מצפים לקוחות במשרדיהם בשעות אחר-הצהריים. לשופט רבינוביץ, בהיותו עורך-דין, אף פעם לא המתינו לקוחות במשרד.

העובדה שרותי רבינוביץ הייתה בדרכה לארה"ב הייתה בשבילו בבחינת הפתעה גמורה. היא שינתה, מבחינתו, את כל מערך השיקולים שעליו לקחת בחשבון.

העובדה שהיא נשאה עימה סמים שלו היה קשר בהשגתם הבהירה לו עד כמה מתוחכם היה מהלכו של מרציאנו.

עתה, גם הוא וגם השופט רבינוביץ נמצאים במלכודת שיצר עבורם מגה-עבריין. שניהם לכודים באותה סירה שהחור בתחתיתה גדל והולך.