-" השופט רבינוביץ ?"
-" כן"
-"כאן דני בן-אור"
-"כן"
-"אני צריך לפגוש אותך עוד הערב..."
-"כן"
-"רותי..."
-"כן..."
הפגישה עם השופט רבינוביץ נקבעה לשעה שמונה בערב, ליד המזרקה היורקת מים ואש, בכיכר דיזנגוף. זו הייתה אותה כיכר שהוגבהה מעל לרחוב. רבים לא אהבו אותה בגלל מה שהיא ייצגה בעיניהם; נובורישיות - במקום הפשטות שהייתה כה אופיינית למייסדיה של העיר העברית הראשונה בעידן החדש.
דני עמד להקליט את השיחה באמצעות חוקר פרטי, מלקוחותיו, שגם אמור היה לצלם את המפגש, כדי שהוא יוכל לשכנע כמה אנשים שפגישה זו, והשיחה שנערכה במהלכה, אכן התקיימו.
החוקר הפרטי שימש את דני לצרכים שונים - ובעבר הוא עשה למענו חקירות רבות. חלק מהן, נועדו לברר את יכולתם הכספית של לקוחות מסוימים לעמוד בשכר-הטרחה שהם יידרשו לשלם.
זה לא היה, אולי, לגמרי חוקי, אבל דני בכל זאת רצה לדעת מראש לאילו רמות של שכר-טרחה הוא יכול לעלות - ומבחינה זאת הכול היה כשר בעיניו.
הפעם, לחוקר הפרטי היה תפקיד אחר.
אם השופט רבינוביץ יעשה את מה שדני יבקש ממנו לעשות - לא יהיה צורך להשמיע את ההקלטה או להראות את הצילומים; אבל אם זה לא יקרה - אז המצב יהיה שונה לחלוטין. דני קיווה, כמובן, שהכול יסתדר, כפי שהוא רצה שזה יסתדר, אבל לא היה לו כל ביטחון שזה מה שיקרה.
דני עוד לא ידע כיצד תתנהל השיחה - אבל הוא רצה תיעוד שלה.
לפני זה, הוא עוד הספיק לצלצל לתמר כדי להודיע לה שמשהו ממש דחוף צריך את תשומת-ליבו ושהוא יגיע מאוחר הביתה. תמר לא הגיבה. היא כבר הייתה רגילה לשיחות האלה. למעשה, היא כבר ידעה, שהפעם השיחה הזאת היא שונה מכל האחרות שהיא קיבלה במהלך השנים.
בעבר, לאחר שיחות כאלה, דני היה חוזר מן הפגישות-הליליות האלה מותש ומקומט ומדיף ריחות לא-נעימים. בנותיו חדלו לשאול את אימן עליו.
פעם בכמה חודשים הם נסעו לבקר את הסבא והסבתא, הוריו של דני, בשכונת-מגוריהם. תמר לא אהבה את הנסיעות האלה לאותו מקום.
היא אהבה הרבה יותר לבקר במושב שבו גרו הוריה.
תמר למדה להתנהל כמעט כמו אם חד-הורית. יש אבא - אבל הוא לא בבית. לא מגיע לחגיגות בגן או בבית-הספר. לא יודע שהבת הגדולה כבר הופיעה פעמיים, בנגינה על פסנתר, ביחד עם אחרים, בפני קהל רחב. מוריה צפו לה עתיד מזהיר - אבל דני לא ידע על כך מאומה. הוא רכש לה את פסנתר-הכנף - אבל לאחר מכן הוא לא טרח להתעניין בו יותר.
הוא ראה בפסנתר עוד קישוט בדירתו הגדולה. קישוט, שבא להדגיש את המרחק הרב שהוא עבר בין דירת-הוריו בת שני החדרים שלתוכה הצטופפו ארבעה אנשים, זאת ששימשה בשעות היום גם כפעוטון לחמישה-שישה בני שנתיים-שלוש, לבין הדירה הדו-מפלסית שבה הוא התגורר עתה.
דני ידע, כמובן, שגודלה של הדירה אינו ערובה לאושרה של המשפחה; אולם הוא תמיד אמר לעצמו שמוטב להיות לא-מאושר בדירה גדולה מאשר לא-מאושר בדירה קטנה.
דווקא במשפחתו הגרעינית של דני הוכח שאין לחלוטין כל קשר בין אושרה של המשפחה לבין גודלם, או מספרם, של החדרים בדירה שבה היא מתגוררת. אהבתם של הוריו של דני זה לזה נמשכה לאורך כל שנות חייהם; זאת הייתה אהבת-אמת שלא הייתה תלויה בדבר.
ילדיהם, דני וחדווה, הרגישו באהבה הרבה שהוריהם רחשו זה לזה.
אהבה זאת, שנמשכה עשרות שנים, מיום שהשניים הכירו זה את זו, גם הקרינה על היחסים בין ההורים לבין הילדים.
לא היה צל-צילו של סיכוי שבמשפחה כזאת תתגלה אלימות מכל סוג שהוא; על הטרדה מינית בוודאי שלא היה מה לדבר. תופעות כאלה התגלו, בדרך כלל, במשפחות ששם אבי-המשפחה מאס באשתו, בשלב כזה או אחר של חייהם, מה שכמעט תמיד גרם לו לכלות את זעמו, או את תסכולו, תהיה הסיבה לכך אשר תהיה, הן באשתו והן בילדיו.
אלה לא היו, כמובן, כללים של ברזל, ותמיד נמצאו יוצאי-דופן, אבל על-פי רוב זה היה המתווה הרגיל.
בעל מכה או אב מתעלל, תמיד נמצאה לכך סיבה הקשורה באי-נחת מתסכל, מדמם, מרגיז, שאינו קשור כלל ועיקר לאישה או לילדים. הזעם היה מופנה לתוך הבית פנימה, אולם הסיבות לזעם הזה היו קשורות, בדרך כלל, לגורמים שאינם נמצאים בתוך הבית.
דני למד להכיר את הדברים מתוך עבודתו - ותמיד הוא ניסה למצוא בבית המשפט קווי-זכות לטובת הבעל המכה או האב המתעלל בילדיו, מינית או אחרת. לעתים, דני עשה זאת מתוך ידיעה ברורה שאם מי שהוא מייצג יחזור הביתה, משפחתו תחזור ותסבול מנחת-זרועו, או בדרכים אחרות; הרבה יותר פוגעניות.
במשפחתו של דני, המצוקה הכלכלית דווקא קירבה את ארבעת בני- המשפחה זה לזה; וככל שזו גברה, בגלל מחלתו של אבי-המשפחה, או גלל התנכלות פקחי-העירייה לאימו של דני, בשל הפעוטון שהיא ניהלה בדירת-המשפחה, כן גברה הקירבה בין כל מרכיבי המשפחה.
דני ואחותו התגייסו לעזרת המשפחה בשעות שלאחר הלימודים ללא כל טרוניה או הרגשת קיפוח. הם דחו את הסיפוקים האישיים שלהם לשעות אחרות.
אלה של דני היו, כמובן, הרבה יותר סוערים. חדווה, שכבר הייתה אז בשלבים ראשוניים של חזרה בתשובה, שמרה על סולידיות שקטה.
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
