הקשר הזה, בין מרציאנו לבין יעלה, אם דני היה מודע לו, היה בוודאי גורם לו לנהוג אחרת בכמה צמתים. העובדה שהוא לא ידע שמרציאנו נישא ליעלה, גרמה לו, כשנודע לו עליה, לתסכול שהוא לא הכיר כמותו בעבר.
בגלל שהוא לא פגש מעולם ביעלה הוא לא ידע עד כמה הפכה יעלה לכוח דומיננטי בחייו של מרציאנו.
רק כשכמה מהלכים שהוא נקט בהם הפכו לבלתי-הפיכים, דני למד, שאם הוא היה יודע על קיומה של יעלה הוא היה זהיר הרבה יותר; הוא לא היה נופל בפח שטמנה לו רותי והוא לא היה נוהג בטיפשות כה רבה בעניין דירת-המסתור.
ייתכן גם, שהוא היה נזהר יותר בעניין הפנייה לשופט רבינוביץ, מי שבסופו של דבר אמור היה לטפל בעניינו של מרציאנו.
דני ראה את הדברים לאשורם, גם בעניין נישואי יעלה למרציאנו, למגינת-ליבו, רק כשהאופציה לתקן את שהוא עיוות, בחוסר-זהירותו, הייתה כבר חסומה או לא אפשרית לניהול באורח סביר.
תנחום מסר לו את מה שהוא מסר לו - ומכאן ואילך דני נותר מעורטל מכל שריוני-המגן שהוא נהג להעטות עליו. שיקול-דעתו נפגם.
הוא פעל מבלי להתייעץ עם איש; למעשה, מבלי להחליף דעה עם מי שיכול היה, אולי, ליתן לו זווית אחרת של המתרחש.
לא מן הנמנע, למשל, שאם דני היה משוחח עם תרצה, אימא של אשתו, שעימה הוא פיתח יחסים מיוחדים, היא הייתה מבקשת ממנו להמתין קצת לפני שהוא נוקט בצעד שהוא ביקש לנקוט.
המתנה כזאת, עד לאחר הישיבה הראשונה של מרציאנו בבית המשפט בפני השופט רבינוביץ, שאמורה להתקיים למחרת בבוקר, כמה שעות בלבד לאחר הפנייה של תנחום, הייתה יכולה, אולי, לחדד כמה מן הדילמות שניצבו בפניו - וגם בפני האחרים שהיו מסובכים בפרשה.
אם המעצר היה מבוים, לדוגמה, מי שיזם אותו היה, אולי, נרתע ברגע האחרון מפני קיומו של משפט-סרק; ואפילו את האופציה הזאת דני לא הביא בחשבון.
דני לא עשה את זה. הוא הזדרז לפעול, מתוך פאניקה, אולי, ובכך הוא גרר את עצמו למלכודת שאי-אפשר לצאת ממנה. אין כמעט ספק, שאם היה בא אליו לקוח, באותן נסיבות, העצה הראשונה שהוא היה נותן לו היא להמתין - ולא להיחפז.
החיפזון במקרים כאלה הוא מן השטן.
זאת הייתה העצה שכל לקוח קיבל ממנו. לא מודים באשמה מוקדם מדי - ולא נוקטים בכל מהלך אחר אם אפשר לדחותו לעת אחרת. הזמן מרפא, לעתים, הרבה מכאובים.
השיחה עם השופט רבינוביץ המחישה את הדברים עוד ביתר שאת.
אחת השגיאות החמורות ביותר של ממשלת ישראל: ההפרדה בין חטופים לחטופים, ואי-עמיד...
