בין פנטזיה... למציאות

אי שם בג'ונגל

הגברים שנאספו סביב המדורה הענקית, שבערה במלוא עוצמתה במרכז הרחבה, ישבו על הקרקע הקשה משוכלי רגליים, דוממים ומכונסים בעצמם.

במעגל השני ישבו הנשים והילדים פניהם, שנסבו לעתים לאחור, הביעו עצב ודאגה.

במרחק מה מאחוריהם, במעגל החיצוני המרוחק, ישבה קבוצה נוספת של גברים, נשים וילדים. מבטי הנאספים היו ממוקדים במנהיגם, דמותו האצילית והגבוהה כמו התעצמה במימדיה על רקע שלהבות המדורה הבוערת ידיו הונפו לפתע אל על, מבטו נשקף אל השמים, גופו רטט כאשר קרא בתפילה אל אלוהי כל הנשמות.

לאחר שדמם קולו, חזרו הנאספים אף הם אחריו בקול ענות ובלהט חלק מהנאספים קמו והחלו לבטא את רגשותיהם העמוקים בריקוד. לא היה זה ריקוד אקזוטי, רעם התופים היה נוגה ועצוב וכמוהו קצבו האיטי של הריקוד, תנועות הגוף היו מסורבלות, הרגליים רקעו בקרקע בכבדות. מפי הרוקדים בקעה נעימה חרישית, כמו מהולה בפחד אלה שלא קמו לרקוד טפחו על הקרקע הקשה בידיהם, עונים לקצב המונוטוני של רעם התופים.
כל אותו הזמן, המנהיג שנשאר לעמוד זקוף על מקומו הביט נוגות ברוקדים, ואז הניף ידיו שוב כלפי מעלה, גופו רעד, עינייו ברקו, דמותו הגדולה והצל הענק שהטילה על הבקתה מאחוריו כמו עוררו בנוכחים יראת כבוד מסתורית.

"הסו והקשיבו," קרא המנהיג בקול גדול, "קיבלתי מסר!"

רעם התופים נדם באחת הרוקדים נעמדו דום, כאילו קפאם השד שקט ודממה השתררו ברחבה הגדולה. המנהיג החל מהלך סביב למדורה, ממלמל בשקט דברים לא ברורים. קבוצת הנאספים הרחוקה קרבה מעט, כדי לשמוע את דבריו.

לאחר דקות ספורות של צעידה ומלמול כבוש, שב המנהיג והשמיע את קולו ברמה.

"קיבלתי מסר מאלוהי כל הנשמות, ואלה הם דבריו: 'שמעתי את זעקתכם וחשתי בכאבכם הרב. אני מודע לבעיותיכם הנמשכות זה זמן רב. העזרה קרובה לבוא. תוך זמן קצר יגיע אליכם, מאחת הארצות המרוחקות, חבר מן השבט והוא יסייע לכם לטפל בבעיה. אך, הסכיתו ושימו לב, הגאולה תדרוש מאיתכם מאמץ גדול והקרבה עצמית'".

המנהיג נדם לרגע ואז המשיך, "עד כאן דבריו של אלוהי כל הנשמות. בעת שרקדתם שלחתי כבר מסר אל אחינו מעבר לאוקיינוס הגדול, החיים בקרבת מקום לאחינו היקר, כדי שיעזרו לאתר אותו. לעת עתה, הבה נתאזר בסבלנות ונמשיך את חיינו כרגיל. זמן רב חיכינו לישועה ועכשיו היא קרובה לבוא. הבה ונחגוג את הבשורה הטובה הזו".

התלהבותם של הנאספים לא ידעה גבול. התופים רעמו מחדש אך הפעם היה להם קצב סוער ועליז. רוב הנאספים הצטרפו למעגל הרוקדים וקריאות השמחה עלו השמימה.
"האחרים", הקבוצה הנפרדת מאחור, קפצו אף הם בהתלהבות ופתחו מעגל ריקודים נפרד ונראה ששמחתם הייתה אפילו רבה מזו של יתר הנאספים. החגיגה נמשכה אל תוך הלילה.

אי שם במימד אחר

אוקיינוס של אש אפף את הכול, עד לקצה האופק, כעין משטח דשא אדמדם. האש יקדה, אך קול פיצוח הלהבות לא נשמע. לפתע פרצה להבה אדירה שעלתה בגובהה ובעוצמתה על כל האחרות, וכדרך שפרצה כך נאספה אל עצמה ונעלמה. בתוך ים הלהבות ניצבה טירה אפלה, גבוהה ורחבת ידיים. צריחים גבוהים נתלו על חומותיה, שהיו אטומות לגמרי. לא היו בה כל צהרים או פתחים, לבד שער כניסה רחב ידיים, שהיה הפתח היחיד לטירה. היא ניצבה שם במרכז ים הלהבות כבועה אפלה, קודרת ומטילת מורא. לפתע, מאי שם, צצה דמות אפלה וגבוהה. שכמיה שחורה וארוכה עטפה אותה מכף רגל עד הראש. ריחפה מעל הלהבות והתקרבה לשער הטירה.

השער נפתח מאליו והדמות גלשה פנימה אל תוך מסדרון ארוך וחשוך. התאורה במסדרון באה מאלפי חרירים קטנטנים, שאפשרו לאש הלוחשת לחדור פנימה ולהפיץ נוגה חיוור, אדמדם, כמתוך נורות זעירות.
הדמות המשיכה בדרכה עד שהגיעה לאולם ענק. מפאת גובהה נראתה התקרה כצללית אטומה. אפלה שלטה באולם. בקצהו המרוחק ניצב שולחן ישיבות רחב מידות, אך ככל שהיה גדול, התגמד לעומת החלל הכביר של האולם. דמויות אחדות תפסו את מקומן סביב השולחן. הדמות האחרונה התיישבה והצטנפה בכסא מרוחק, בקצה השולחן. יראה ניבטה מעינייהם של המסובים. ראשם פנה לעבר דמות גבוהה ומאיימת לבושה שחורים כאחרים. היא ישבה על כיסא גבוה בראש השולחן ולא אמרה דבר. פניה לא נראו אך זוג עינייים אדומות כאש בלטו מתוך האפלה. העינייים הבוערות סבו והביטו ביושבים, שהתכווצו מיד, והתמקדו לבסוף באחרון המגיעים. ניד ראש קל וזה האחרון שהגיע קפץ מכיסאו כנשוך נחש ופתח את פיו, קולו רועד, רוטט, וכמעט אינו נשמע.

"במהלך סיור שגרתי אצל כוחותי בכדור הארץ, דיווחו אנשי על מסר אותו קלטו משבט הזומבי, אויבנו השנואים מאז היווסדה של האנושות. הם ביקשו עזרה באיתור "הגואל". גרונו נשנק, אך מיד המשיך "על-פי הוראותיו של מנהיגנו הדגול, שציווה עלינו לבחון כל מסר הנשלח מאותו שבט, לא חסכנו כל מאמץ כדי לאתר את יעדי המסרים אלו. ואמנם, לאחר ימים אחדים הצלחנו לאתר אותם." הדמות נאלמה דום לשניות אחדות, רטט חלף בגופה, ואז המשיכה בדבריה.

"היעדים היו מספר בני אנוש וחברים בשבט, ברחבי העולם. עקבנו אחריהם במשך ימים אחדים, אך לא הבחנו בכל שינוי בהתנהגותם הרגילה. לאחר שהמסרים פסקו, חדלנו לעקוב אחריהם. הדבר לא נראה לי בעל חשיבות יוצאת דופן. דיווחתי למנהיג על האירוע לאחר מספר ימים." את דבריו האחרונים פלט בלחש ובגמגום. דמותו התכווצה, כאילו רצה להיעלם לנוכח מבטיו הנוקשים של המנהיג הנעוצים בו.

שקט מתוח ומאיים השתרר באולם.

לפתע זע המנהיג במושבו וקולו הרועם הרעיד את סיפי הטירה.

"מי הרשה לך לחשוב ולהחליט?! הבהרתי היטב שכל מסר מאותו מקור ידווח לי ישירות וללא דיחוי, בדיוק כלשונו. לא רק שהזנחת את תפקידך ולא בדקת לעומק את המסרים שהתקבלו, גם לא דיווחת לי מיד. ייתכן שגרמת נזק שאין לו תקנה. זוהי רשלנות שלא תיסלח והעונש על כך ידוע לכולכם!"

לפתע פרצה להבה אדירה מעינייו של המנהיג ואיכלה את הדמות ממול, שנעלמה כהרף עין כמו לא הייתה כלל באולם. רק ערימת אפר קטנה נותרה על הרצפה. האחרים הצטנפו בכיסאותיהם.

ראשו של המנהיג סב לאיטו ועינייו התמקדו בדמות אחרת.

"מכאן ואילך, אתה תהיה אחראי על כוחותי בכדור הארץ. משימתך הראשונה תהיה לאתר מחדש את יעדי המסרים, לעקוב אחריהם, לפענח את המסרים ולדווח לי מיידית. אין לנקוט בפעולה יזומה כלשהי".

בסיום דבריו סב המנהיג על עקביו, ריחף ועזב את האולם. האחרים קמו לאיטם ופסעו-ריחפו לעבר המסדרון המוביל אל היציאה מהטירה.