סיפור אמיתי (פרק 113)

גם לאחר שעות של תהייה, כשהוא נועץ את מבטו, לסירוגין, בטלפון-הקווי שעל שולחנו ובכספת הפתוחה לרווחה הנמצאת בקיר ממול, דני לא לגמרי יכול היה לגבש עמדה נחרצת לגבי טיבו של המעצר של מרציאנו; והוא מאוד רצה להיות בטוח שהוא יודע את כל מה שצריך לדעת לפני שהוא מתקשר אל השופט רבינוביץ.

זאת, משום שהוא סבר שאם הנסיבות הן כפי שהוא חשב, אז אולי בכלל לא יתקיים משפט. כלומר, מי שיזם את כל המהלך ההזוי הזה יירתע ברגע האחרון.

אולם זאת הייתה ספקולציה ארוכת-טווח.

דני לא יכול היה לתלות את כל עתידו על אפשרות כזאת.

בד בבד, הוא פשוט לא יכול היה להבין איך מרציאנו, זה שהוא הכיר על בוריו, נפל למלכודת כזאת - עם מזוודה מלאה במזומנים שאינם שלו.

בתחילה, הוא חשד בתנחום, בגלל נסיבות המעצר, אבל בסופו של דבר הוא החליט, בינו לבינו, שזה לא העניין שלו אם מרציאנו ממשיך לתת בו אמון, אז למה לו לחקור במופלא ממנו.

אם כי, העובדה שתנחום יצא מן החדר דקות ספורות בלבד לפני שהשוטרים הגיעו אליו, לא הריחה טוב. דני הכיר מצבים כאלה - והוא מאוד התפלא על שתנחום ממשיך להיות חלק מן המעגל הפנימי.

על יעלה הוא עדיין לא ידע דבר, ולכן הוא חשב שזאת הייתה הכרעה של מרציאנו. אבל האמת, זאת שדני לא הכיר, כמובן, הייתה אחרת. מי שהעריך שתנחום אינו 'המודיע' של המשטרה הייתה יעלה. היא זאת שהחליטה שלתנחום לא יכול היה להיות כל אינטרס בהכשלת בעלה.

לאחר שהיא שוחחה עם מזל לוגסי, היא הייתה לחלוטין משוכנעת שמי שדחף את בעלה למקום שבו הוא נמצא לא יכול להיות אחד מן המעגל הפנימי, אלא רק מי שיכול לתפעל קומבינה רבת-שלבים כשלרשותו עומדות כל מערכות-השלטון הממלכתיות. מחשבה זאת עודדה אותה.