למרות השינויים שחלו באזורנו במאה ועשרים שנה האחרונות, טרם נמצאה הנהגה או מנהיג שיאפשרו לאוכלוסיית האזור חיי שלווה, ללא שפיכות דמים.
ניתן למלא עמודים שלמים לסיבות להמשך הלא הגיוני של האלימות, אך ברצוני להציע פתרון המבוסס על נסיוני בחיים.
כאשר ישנו סכסוך בין עמים, ישנן מספר אפשרויות בסיסיות לפתרון.
1) הסכמה בין המסוכסכים. זהו פתרון השיחות הישירות עם או בלי גורם ביניים מדלג, או שיחות קרבה או משא-ומתן חשאי. שיטות אלו נוסו ביננו לשכנינו מספר רב של פעמים ללא תועלת. באירופה הגיעו לזה אחרי אלף שנה.
2) תיווך או גישור(יארינג וצפונה) ישיר או עקיף, נוסה ללא הועיל.
3) כפיית פתרון - מתכון לכשלון ראה הסכמי ילטה (יוצא דופן הבוררות על טאבה).
4) הברקות וירטואוזיות משולבות עם חכמה פוליטית (מדיניות הפינג פונג עם סין על-ידי ניקסון ועוד). לשיטה זו אין ערובה לוגית והיא תלוייה במנהיגות יוצאת דופן חד פעמית. מנהיג כזה מוצא את המכנה המשותף לצדדים ומציג אותו כך שכולם יהיו מרוצים.
שמעון פרס יודע את המלאכה. כאשר עראפת השווה את מצבנו לסכסוך בין הלבנים לשחורים הוא לחש לערפאת שאנו אפורים. כאשר עלתה סוגיית תארו של ערפאת הוא חתך שבעברית הוא יו"ר בערבית ראיס ובאנגלית איש כרצונו וכך זה התקבל. חזונו על מזרח תיכון חדש, שקיבל משמעות חדשה לאחר השינוי בעירק,יהווה את מצע האינטרס המשותף. אישיותו הנערצת בעולם והווירטואזיות המדינית שלו מציבים אותו בעמדה יוצאת דופן.
יש לתת לו את הצ'אנס.
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
