אני החייל המפהק

אני, סמל אלמוג עמרן מעפולה, בן 21, טכנאי מטוסים בחיל האוויר בבסיס רמת דוד שבצפון. נשפטתי ל-21 יום מחבוש בפועל, מתוכם ריציתי כעשרה ימים. כל "חטאי" הגדול היה בסך-הכל פיהוק תמים ולצערי גם לא נשלט שבקע מגרוני במהלך טקס יום הזיכרון במלאת 13 שנים להירצחו של רה"מ המנוח יצחק רבין ז"ל.

המקרה אירע כאשר עלה לנאום מפקד הבסיס שאותו אני מעריך אגב, בלי שום חנפנות מיותרת. במהלך נאומו יצא ממני אותו פיהוק לא מתוכנן (חוזר שוב בפני הקצינים המרצינים ודומיהם, פיהוק ל-א מתוכנן), אשר גרם למפקד הכנף להפסיק לכמה שניות את נאומו, להסתכל אל עבר הקהל ואח"כ להמשיך כרגיל בנאום המתוכנן. שמתי לב למבט, הורדתי את הראש טיפה, וכשראיתי שמפקד הכנף חזר לשגרה שכחתי מהעניין. בתום הטקס פנה אליי נגד (איש קבע) מטייסת בבסיס, שלי ולו לא הייתה כל היכרות מוקדמת לפני המאורע, ואמר שביזיתי את הטקס ושהוא רוצה את פרטיי האישיים.

הסברתי לו שזה היה פיהוק תמים ולא מכוון. הוא התעקש. הבאתי לו את פרטיי האישיים בתקווה שזה ייגמר בנזיפה בלבד והלכתי לדרכי. במהלך היום העניין כלל לא ריחף בראשי. לא העליתי בדעתי שלמחרת היום אני אשפט בחומרה אצל מפקד הטייסת שלנו (ש.צ.). התעדכנתי על כך שיש לי משפט בבוקרו של יום שלישי. הייתי בטוח בצדק שלי, ובאמת וניגשתי למשפט (לא העליתי בדעתי לרגע מה יהיו תוצאותיו).

המשפט החל,עמדתי בדום מול מפקד הטייסת. הוא הקריא לי את סעיף האשמה, שאל אם אני מכחיש, מודה או לא מודה בעובדות. הודיתי בעובדות, ואמרתי שלא הייתה לי שום כוונה לזלזל באף אחד מיושבי הטקס ובטח ובטח לא באדם שלכבודו הוא נערך. הסברתי שלצערי זה היה פיהוק שיצא ממני שלא בשליטתי, ואני מצטער אם פגעתי במישהו. אותו נגד עמד במשפט ולא דיבר. לפני המשפט אמרתי לאותו הנגד שאני אלך עם האמת שלי עד הסוף ויהי מה. ובחזרה למשפט: מפקד הטייסת אמר שביזיתי את הטקס וביישתי את הקהל, וגזר עליי 21 יום מחבוש בפועל. לבי פעם בחוזקה. הייתי בשוק טוטאלי. עוד ניסיתי לתרגם במוחי את פירוש המילה מחבוש. רגע זאת לא נזיפה, לא ריתוק, זה כלא, שלילת חופש ל-21 יום בגין פשע נורא שביצעתי: העזתי לפהק.

המום ופגוע מן העונש הלא-מוצדק בעליל חזרתי למקום עבודתי. אף אחד לא האמין למשמע העונש. כולם היו בטוחים שאני מתבדח. הקצין שלי לא האמין. אנשי הקבע אצלנו לא האמינו, החברים לא. אפילו הוריי היקרים והאמיצים לא האמינו לי, והיו בטוחים שאני מותח אותם. בדיעבד עכשיו אני יודע שכמעט מדינה שלמה לא מאמינה, ולא רוצה להאמין שעל דבר כזה חייל מקבל עונש כבד.

אחרי שהוריי הבינו שאני רציני הם היו נסערים. תוך כמה שעות הם השיגו טלפונים של כל כלי תקשורת אפשרי בארץ. אני חייב לציין לטובה את הכתבת הצבאית של קול ישראל, כרמלה מנשה, שעזרה לי לאורך כל הדרך ומלווה אותי עד עכשיו. תוך כמה שעות אימא שלי עלתה לשידור ברשת ב', והסבירה את מה שאני לא יכולתי להסביר. כמה שהתמוגגתי ממנה. איזו נציגה יש לי. מילה במילה. הכל שקול ומחושב. בלי התלהמות מיותרת. ברהיטות רבה, הסבירה את אשר אירע בטקס. הכתבת כרמלה הייתה מזועזעת: "מה?.. בגלל פיהוק שולחים חייל ל-21 יום בכלא?...". העלו רופא מומחה שהסביר שפיהוק זה דבר לא-רצוני, שקורה בגלל חוסר חמצן למוח, וגם השדרן אמר שהוא מופתע מחומרת העונש. לאחר שעה קלה הידיעה התפרסמה באתר nrg מעריב. לקראת הערב הגעתי לכלא. דיברתי עם הוריי שיחה אחרונה, והם אמרו לי: "אתה לא קולט כמה תגובות תומכות כבר יש באינטרנט"... שמחתי והבנתי שהרבה אנשים במדינה תומכים בי ועומדים לצידי.

בכניסה לכלא הראיתי את התלונה לאחראים על כניסת המתקבלים. הם צחקו ואמרו שזה לא קביל בכלל להכניס אותי על פיהוק. התקשרו מהבסיס שלי והתעקשו להכניס אותי. האחראי בשער הכלא אמר שיש הוראה לא להכניס. שוב התעקשו בבסיס והפעם זה עזר להם, נכנסתי לשערי בס"כ 396 (כלא 6). השהייה בכלא הייתה מתישה ומטרטרת מצד אחד, אבל חוויה וימבה של צחוקים עם חבר'ה שהכרתי מצד שני. כולם הכירו אותי. הח'ברה הדביקו לי את הכינוי "פיהוקי". כל יום שעבר רק הדהים אותי יותר. איך זה שלא משחררים אותי? אני עדיין פה. אימא שלי התראיינה בכל כלי תקשורת אפשרי. באתרים NRG ווואלה! הגעתי לכמות שיא של לפחות 1,000 תגובות (רובן ככולן תומכות חוץ מכמה נגדים וקצינים שקרנים שניסו לקבל עוד כמה נקודות זכות אצל המב"ס וליכלכו עליי, כמו הטענה המופרכת שפיהקתי פעמיים,שצחקתי, שפיהקתי בקול גדול מאוד, ושאפילו נופפתי עם ידיי כדי להדגיש את בהמיותי, גועל נפש ובוז גדול לאותם שקרני בסיס שכתבו זאת).

שיא ההתייחסות התקשורתית הייתה בראיון שאמי הצליחה להשיג לא פחות מאשר במהדורה המרכזית של 8 בערוץ 2. אמי התראיינה בבית והביאה שואו אדיר. דיברה לעניין. וגם הכתבה הייתה די תומכת. מספיק אנשים ראו זאת. התמיכה בי הייתה ועודנה גורפת. בינתיים בבסיס הכליאה החלטתי לאחר התייעצות להגיש. מכתב מחילה. לא ביקשתי סליחה על הפיהוק עצמו, אלא הבהרתי בדיוק מה קרה שם. שלא התכוונתי לזלזל ולפגוע באף אחד. שאני אדם שבא מבית טוב והתחנך על כבוד והתחשבות כלפי הזולת. וזו לא חרטא. זו האמת. כתבתי שאני המום מחומרת העונש, וכל יום שעובר רק מעצבן אותי יותר. אחרי כמה ימים התקבלה תשובה שלילית. מפקד חיל האוויר לא אישר את מחילתי. כאן נכנס אבא שלי לתמונה, קבע מפגש פנים מול פנים עם מפקד הבסיס אילן, הסביר לו מי אני, איזה חינוך טוב קיבלתי, ושיכנע אותו לדון שנית על המחילה עם הדרגים הבכירים בחיל. המפגש הסתיים ברוח טובה. לאבי הייתה תחושה טובה, ואכן התחושה הייתה מוצדקת. לאחר דיון שני על מחילתי, אישרו לי אותה, ויצאתי לחופשי אחרי 10 יום (עשרה ימים יותר מדי, כן?).

כל זה לא היה קורה בלי העזרה הרבה של הוריי ושארי משפחתי. המלחמה בתקשורת הראתה את שלה. השיחה של אבי עם המב"ס הראתה גם כן את שלה והצדק יצא (אומנם מאוחר) אבל יצא בסוף לאור, שוחררתי, פגוע ומאוכזב על עוגמת הנפש שנגרמה לי על שהייה בכלא ללא תכלית, והכל למען יראו וייראו. הכל כדי לרצות את אותם קצינים ש"הזדעזעו" מן הפיהוק שלי, ולחצו על מפקד הטייסת שלי לשפוט אותי בחומרה. כמובן העיקרי שחימם את כל העסק והלהיט את מפקד הבסיס ומפקד הטייסת עליי היה אותו הנגד (איש קבע מטייסת 193 אצלנו), ששיכנע אותם לשפוט אותי, בלי להכיר אותי בלי לדעת מי אני, אותו נגד התעקש שישפטו אותי ומטרתו הייתה ברורה: להכניס אותי לכלא! הוא זה שלקח את פרטיי האישיים, הוא זה שחימם עליי את המפקדים והוא זה שגרם לי לעוגמת נפש גדולה על לא עוול בכפי, והכל בגלל פיהוק אחד, לא זדוני, לא מכוון, נכון שבדיעבד הייתי יכול לשים יד על הפה ובדיעבד הייתי יכול לפהק בשקט, אבל כל הדיעבדים האלה לא יצאו לפועל. גופי ניצח אותי, הפיהוק שבטח לא בירכתי עליו, יצא לצערי. והשאלה הגדולה מכל היא: מה היה קורה לי לו הייתי מפליץ?