כשנתבקשתי לשאת כמה מילים בשם המשפחות השכולות, עלתה אותה השנייה בה הודיעו לי על אסון צור. באותו רגע מר עצמתי עיניים ושיננתי את מגש הכסף של נתן אלתרמן. המדינה... הבנים... "היא לטכס תיכון....."
מאז, אנו בטכסים לזכרם של יקירנו.
לשאת מילים בשמה של משפחת השכול, זו אחריות כבדה!!!
בעמדי כאן מולכם, אני חשה, שכל אחד מכם מצוי בתוכי ובליבי,
כך שכולנו למעשה כאחד!
חוד התער פגע במרכז חיינו ב-1982 ו-1983! דקירה מדממת שאיננה מגלידה, ומותירה צלקת גלויה ולעיתים חבויה בסודנו האישי. ארבעה דורות של שכול מטילים עלינו משא גדול וכבד!!!
הם חסרים לנו....! כל אחד מהם היה חלק מאיתנו, חלק ממי שהוא... חלק חשוב! חלק שקבע בחיים ולפתע הלך.... הלך... והשאיר אחריו רק זכרונות....!
.... אתם ההורים היקרים, הלביאות והאריות אשר חינכתם כפירים נפלאים, בירכתם את הבנים "לכו בשלום ושובו בשלום" ולבסוף הם יצאו אלי קרב ומעיין דמעותינו חרב!
המילים מתגמדות. השנים עוברות, והאסון כאילו התרחש הרגע!!! הזמן עצר מלכת והבנים נשארו צעירים.... מעניין איך היו נראים היום????? לכם ההורים מגיע חיבוק ללא מילים. אהבת אין קץ על מה שאתם, ומה שהינכם. אתם ראויים לארץ ישראל טובה יותר, ולמדינה תומכת יותר! אתם ראויים להצדעה ארוכה!
... אתם הילדים אשר התייתמתם מאביכם, ואני יודעת שיש בינינו ילדים שהיו עדיין ברחם אימם כשקרה האסון. אז, החברים של אבא התגייסו למעננו, ולא עזבו אותנו פצועים בשטח, אימצו אתכם ודאגו להכיר ולספר לכם על אביכם בחייו. אתם הילדים שכ"כ כמהתם לומר את המילה 'אבא', נותרתם עם חלל ענק בעודכם צעירים ורכים... עבר זמן, 26 ו-25 שנה, וביניכם ישנם כבר אבות.
וכשילדכם אומר לכם בפעם הראשונה את המילה 'אבא', צמרמורת עוברת בכם ובכולנו.
אין נחמות! יש השלמה! יש המשכיות חיה ותוססת הנקראת: משפחה.
כך אבא היה רוצה לראות אתכם!
......אתם האחים והאחיות שנותרתם בחדרו המיותם של אחיכם, ואולי החדר המשותף לכם, נוגעים בזיכרונות בכאב צורב.
כולם אמרו לכם "שימרו על ההורים" משפט זה קטע באחת את ילדותכם. מיד לקחתם אחריות ופיקוד לתמוך בהורים, ובכל המשפחה. בנוסף, אתם צריכים להבין לקבל, ואפילו לסלוח, להוריכם, שלא כתמיד פנויים אליכם, אלא שקועים בעצמם בכאבם ובאבלם.
אנו הנשים, רתמנו באמונה עגלת חיינו למען המשך חיים נורמלים של עתיד ילדינו, ושלנו. הבעלים הנחושים להגנת המולדת נקראו לדגל בזכות, ובמותם, ציוו לנו חיים. בשמחות ובימי חג הם כהילה מעל ראשינו, ורואים כמה הילדים התפתחו וחלקם אף הקימו משפחות. אנו לוחשות להם בשקט: ". ...... ראה! הבניין קרס!..... אך המשפחה לא!!!
נכון! אנו, אומה קרועת לב ---- אך נושמת! נושמת, וממשיכה לחיות את דרך אהבתם והגנתם של יקירנו על ארצנו. אנו חייבים להם לא רק את יום הזיכרון, ולא רק את משא האבל הפרטי שלנו,
כי אם את המשכיות החיים והתקוות בארץ הכואבת והיפה הזו.
כולנו משפחת השכול זוקפים ראש, אוספים תעצומות נפש,
וקוראים לעמנו להתאחד ולדבר בשפה אחת, שפת האמונה באדם,
שפת האהבה והכבוד, שפת השלום.
ביום זה, כולנו נרתמים ומייחלים למען שחרור גלעד שליט בריא ושלם הביתה. המחיר הנורא ששולם ומשולם על ידינו בעבור עצמאותנו ובטחוננו, גבוה מכפי שנוכל לשאתו ללא תקווה!!! ולו הקלושה ביותר.
אסיים בשיר צוואה לחיים אופטימיים שהותיר בעלי עמוס ז"ל.
יום לאחר השיבעה הלחנתי מילותיו כאילו --- ילדתי לו בן רביעי.
בן אדם בעולם
מילים: עמוס רימון ז"ל לחן: עדנה רימון
בן אדם, החזק חזק בעולם.
חבקו ועשה את הטוב לכולם.
אל תפול ותדרדר אל התהום,
יפים החיים הסתכל למרום.
נישא כפיים ונחזיק אצבעות,
שישאר רק הטוב עלי אדמות.
בן אדם, החזק חזה בעולם
חבקו ועשה את הטוב לכולם
שהעולם ימשיך וייסוב
ותתמלא משאת ליבו של הרוב
לכן אמץ העולם אל ליבך
ושק על שפתי אהובתך
שתה את הכוס ואל תותיר,
ושטוף ממך כל טעם מריר.
דע לוותר ולסלוח לכל,
חבק העולם וצא במחול.
בן אדם בעולם...
...... תהום
הסתכל למרום.
יהי זכרם ברוך!
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
