הבלתי יאומן קרה

השנה הייתה 3020 ואני, שנפטרתי לפני למעלה מ-1,000 שנה, התעוררתי ממותי והדבר הראשון שעשיתי היה לבקר בירושלים. והנה אני הולך לאורך רחוב יפו, ממה שהיה בזמנו "מעין שטוב", לעבר מה שהייתה פעם כיכר הדוידקה. אני מתרגש מאוד ולהלן מה שהצלחתי להעלות כאן, כי כאמור, ההתרגשות הייתה גדולה.

לאורך הכביש (מה שתוכנן להיות פסי הרכבת) הוקמו הרבה סככות נאות בעבור מנוחת העוברים. נבנו גם שני בתי ענק שנושאים שמות מועדוני היכרות ואחד שהיה לו שכל ויוזמה, בנה לידם גני ילדים, כי באותם גני ילדים, ניצלו את פסי הרכבת שנשארו שם כדי לספק לילדים רכבות קטנות שמונעות באמצעות מנועי חשמל בעלי מתח נמוך (מעין קרטינג של אז). המכוניות נוסעות על הפסים, שהרי הם נמצאים שם והילדים, שהם נכדים של אותם שחיו אז בירושלים, נהנים מנסיעה בטוחה שאין ספק שאין צעצוע מוצלח מזה, מה גם שהתשתית קיימת.

קצת יותר למטה, במקום שהיה "מעין שטוב", הוקמה אנדרטה מרשימה לבוני המסילה בשנות האלפיים שנפטרו בשיבה טובה. נכתב שם: "הדבקים במשימה". כיום, בהרבה מקומות בירושלים (לאורך המסילה של פעם) הוקמו גני ילדים שמהווים מקור שמחה לילדים שזכו למשחקים דמויי אמת.

חזרתי לקברי ושמחתי שראיתי משהו מועיל בימינו הטרופים, לפני שחזרתי למקומי.