ימין רודף שלום

הקפאה, ויתורים, דיונים עייפים להמשיך להיות בכנסת או לא. הימין עייף. בשמאל יש פרובוקציות. החרמות. אישים בולטים שם מחרימים ויוצאים בריש גלי נגד "מתנחלים", נגד כל מיני הצהרות של נתניהו. פעם חשבתי שרק בגלל שהם פוטוגניים, הם מצטלמים יותר. היום אני מבינה, שהימין מעדיף פעילות שקטה ולא מתלהמת. את זה הם מעדיפים להשאיר לשמאל. הם לא מלכלכים את הפה. הם שומרים על הופעה נקייה ומכובדת. הם רוצים להיות נחמדים.

בימין, כשיש שאלה שמעמידה את שלמות הארץ, את שלמות המחנה הדתי בסכנה, השרים מתקפלים, מתנצלים, חושבים ומחליטים לא להחליט משהו קיצוני מדי. למה לעזוב את הכנסת בשביל הפשרה, הקפאה, או מה שלא יהיה? הרי מבפנים אפשר להשפיע יותר. אפילו אם לא מצליחים, אפשר הרי תמיד להמשיך לנסות. הם מעדיפים לא להפגין יותר מדי, או לא לומר בכלל מילים קשות מדי. את זה משאירים ל"ימין הקיצוני" מדי. אותם אלו שלעולם לא יצליחו להיכנס לכנסת בגלל קיצוניותם המוגזמת. אותם אלו שהוצאו אל מחוץ למחנה בגלל קיצוניותם הבולטת.

האם יש לנו גם שמאל קיצוני? או שהימין הוא בכלל שמאל והשמאל הוא שמאל קיצוני? בימין לא מאיימים ולא מחרימים. לא חברי הכנסת מימין, לא אישים בולטים מהימין. למה להיות לא נחמדים? למה לריב ממש? וככה נתניהו משייט לו בין שמאל לשמאל קיצוני, ופלא שלבסוף שומע לאובמה? חברי הכנסת מהימין שרויים רוב הזמן במין תרדמת מחשבות ופשרות של הבנות. ובמקום למצוא פתרון איך להפשיר בנייה, הם מעדיפים למצוא דרכים להתפשר. לחיות בשלום ובהבנה. אז מי יותר מהימין המוכר והחביב רוצה באמת שלום בארץ?