מרד של קצינים מסמל אי הסכמה בסיסית עם כללי המשחק. הממסד אומר שזה מהלך אסור, או מהלך לא הוגן, אך האם הוא נותן פתח אחר לשינוי פני הדברים או להבעת דיעה?
ובכלל, מדוע כאשר צמרת הצבא חוצה ביודעין את גבולות החוק, ומעיזה לחרוג מסמכויותיה, מתפרש הדבר כשאפתנות פיקודית המתקבלות בסלחנות ולא כסכנה ליציבות הדמוקרטיה.
אני בכלל חושב, שמרד הקצינים האמיתי מתרחש בתוך הממסד עצמו, בניסיונותיהם של יוצאי מערכות הביטחון לטפס מעל ומעבר למה שכישוריהם מאפשרים להם. כתוצאה מכך, המערכת נתקעת בתוך לולאת התרחשויות מחזורית, וכאילו ממתינה להתערבות חיצונית שתוציא אותה מהמעגל השוטה הזה.
הקצינים בתוך המערכת המדינית נראים כאילו הם מחכים להוראות ביצוע מאינסטנציה שלטונית, או מהיררכיה גבוהה יותר, שאיננה קיימת במדינת ישראל. בינם לבין עצמם, הם אינם מסוגלים לייצר מדיניות ומאמציהם מתרכזים בהקמת מחנות, וחוליות פיקוד היררכיות קטנות, הסרות למרותם וממתינות ליום פקודה.
המעבר ממציאות צבאית, דו-ממדית, שבה יש אויב אחד, למציאות פרלמנטרית רבת משתתפים ומוקדי כוח, הופכת את בית הנבחרים לזירה של מלחמת הכל בכל. המטרות המשותפות סגורות בתוך מחנות ששואפים להתרחב ולכבוש את השלטון, כדי למנות את אנשי שלומם לראשות המוסדות הציבוריים.
לכן, גם כשמנסים יוזמות קולקטיביות חדשות, חוליות הקצינים מטרפדת את העבודה, בהדלפות, במהלכי חבלה פרלמנטריים, בעסקות פוליטיות. במקום שהמדינאים בו הם חיילים בדימוס, הלוטשים עיניים לראש שרשרת הפיקוד, לא יכולה להתקיים הנהגה. כבודה של המערכת הצבאית במקומה מונח, אך יש להגביל את עקרונות הפיקוד החלים במסגרתה ולא להעתיקם לזירה ציבורית רבת משתתפים.
במה עדיף המפקד על תעשיין מוביל, על בעלים של מועדון ספורט מצליח, על כהן דת מאמין, או על כוכב קולנוע? חוקי המלחמה הרי זהים בכל מקום. שדה הקרב הוא זה ששונה, ומפקד, שבעל כורחו, נאלץ להתמודד עם דם, אש ושכול, לא נהנה מיתרון מובהק בתור מדינאי על-פני כל השאר. אולי אפילו להפך.
מדינת ישראל כבר מזמן איננה חטיבה קטנה וחכמה, שאפשר לנהל בהתאם לכללים צבאיים. התפוררות המנגנון נובעת בין יתר הדברים, גם מתוך חשיבה מקובעת של אנשי הצבא, ומתוך חוסר הבנה בסיסי של שימוש באמצעי לחימה עכשוויים בלתי קונבנציונליים, כמו תקשורת, קשרי חוץ, מוסדות בינלאומיים ורשויות השלטון האחרות. עובדה, ראש המטה הכללי, מרשה לעצמו למתוח ביקורת על הגוף שאחראי עליו מתוך שאיפה אישית גלויה וברורה, להשתלב במסגרתו. היכן שניתנת לו הבמה, הוא טורח להשמיע את דעותיו כאדם פרטי, בדיוק כמו שרינו האחרים, שאינם נאמנים כבר לשום רעיון משותף זולת, תאוות השלטון.
קווי ההפרדה בין הרשויות הם בגדר המלצה בלבד, והקצינים שמכירים את הסדקים במנגנון, לא מהססים לפני שהם משתחלים מבעדם אל מעבר לקווי הגבול. העובדה שהקבינט אכן צריך להיות עקבי בהחלטותיו ברורה וידועה לכל, כמו גם העובדה שכל זמן שהוא נמצא במצב של מלחמה התשה, ועומד תחת התקפות תקשורתיות, פרלמנטריות, אופוזיציוניות, ציבוריות ובינלאומיות, האדם האחרון שאמור למתוח ביקורת, הוא ראש הצבא, שכשליח הממשל או האצבע השלטונית על ההדק, אמור להיות חייל מספר אחת, שמקבל פקודות ומבצען בנאמנות כציווי של המדינה ואזרחיה.
