התלהמות פטריוטית וקהות חושים אזרחית

מבוא

בעקבות כתבתה של הדר פרבר באתר Nfc בנושא ההתנדבות למילואים, מצאתי עצמי בעין הסערה של דיון בנושא.

במסגרת תגובה לכתבה הצגתי את עמדתי נגד ההתנדבות למילואים, ובעיקר נגד העידוד הממשלתי הבוטה לנושא (בדמות תשדירי פרסומת באמצעי התקשורת). זמן קצר לאחר פרסום תגובתי זכיתי לקיתונות של רותחין, ובהן מוטיב חוזר על היותי חסר פטריוטיות ולוקה בהבנתי את מהות הדמוקרטיה.

להלן, ברצוני להביא באופן מפורט ומסודר את משנתי היוצאת חוצץ נגד ההתלהמות הפטריוטית, והעידוד הממשלתי לקהות חושים אזרחית.

מדוע לא להתנדב

למותר לציין, כי התנדבות הינה אקט חשוב של השתתפות בגורל, ומהווה ערך נעלה. עם זאת, התופעה הנוכחית של התנדבות למילואים, ובעיקר העידוד הממשלתי לה, מעוררות בקרבי תרעומת מכמה סיבות, שיפורטו להלן:

א. מדיניות חסרת שחר -

לשיטתי, ממשלת ישראל כיום מובילה אותנו בדרך ללא מוצא. ניכר בהחלטות הממשלה, כי אין אסטרטגיה מותווית המכווינה את קבלת ההחלטות. ההתנהלות כיום הינה אד-פיגוע, תוך יצירת מעגל אירועים-תגובות-תגובות נגד, שמגדיל את היקף הקורבנות בשני הצדדים מבלי להותיר שביב אור של תקווה בקצה מנהרת החללים.

אם אני כאזרח, מתנגד ברמה האסטרטגית למדיניות הזו, שגוררת אותנו להסלמה, אזי איני מוצא סיבה לסייע לממשלה ביישום מדיניות שכזו. והלוא, התנדבות למילואים הינה סיוע בפועל לממשלה ליישם את החלטותיה השגויות.

והנה, הממשלה פונה לרגש הפטריוטי שלנו, לתחושתנו, כי הכל עלול לקרוס סביבנו אם לא נתעשת ונפעל כאיש אחד. אבל יישום החלטות הממשלה אך יקדם אותנו לעבר קריסה. אם כך, אכן יש לקום ולפעול כאיש אחד, אולם לא באופן שינציח את אוזלת ידה של הממשלה, אלא באופן שיקדם את האיזור לקראת פיתרון (ולכך אדרש בהמשך - כיבוש ומו"מ, או היפרדות חד-צדדית ומו"מ תוך יד קשה נגד חדירות).

ב. המשרתים במילואים -

צאו וחישבו כמה אנשים במדינה לא משרתים במילואים, שלא לומר, לא שרתו מימיהם בצבא. תמהתני מדוע הממשלה לא נוקטת יד קשה יותר כלפי אלה שמחובתם האזרחית לשרת במילואים, אולם מתואנות בתואנות שונות בוחרים לעשות לביתם, למגזרם, לישיבתם, תוך התעלמות מצרכי החברה.

והלוא אנשים אלה עוברים על החוק, אך נתקלים ביד רכה מכיוון הממסד, שאינו מוכן להתעמת עימם, מימסד, שאינו מוכן לחלק את נטל השירות במילואים באופן שווה יותר בין האזרחים.

במקום זאת, בהסתמכותה על אותם אזרחים המוכנים לצאת מגדרם למען אחדות העם וייצוב החברה האזרחית במדינה, מעודדת הממשלה את הגדלת הפערים בין התורמים לחברה לבין המנצלים אותה.

ג. האמנה האזרחית -

במאמר קודם שלי, שפורסם בקול העם, נדרשתי לנושא האמנה האזרחית בין הממשלה לבין העם. טענתי, כי אני, כאזרח, נדרש לשלם מיסים, לשרת בצבא ובמילואים, ולציית לחוקי המדינה. ואילו הממשלה בתמורה, מספקת לי ביטחון, רווחה, חינוך, בריאות, ובעיקר, יוצרת את הבסיס לעתיד טוב יותר עבורי ועבור שאר האזרחים.

דה-עקא, בחינה של ישום האמנה הזו בחיים הציבוריים במדינתנו, מגלה אי אילו אנומליות - אכן אני משלם את מיסיי, שירתתי בצבא, הנני (להפתעת מאן דהו?...) משרת במילואים, ומשתדל לציית חוקי המדינה, אך ראו את התנהלות הממשלה -

הממשלה מבקשת ממפעל הפיס לממן בניה של כיתות לימוד - במקום משרד החינוך.
הממשלה מתעלת אל תנועת ש"ס טיפול באוכלוסיות חלשות - במקום משרד העבודה והרווחה.
הממשלה מבקשת מבעלי ממון לתרום למען אלה שאין להם - במקום מדיניות מכוונת של חילוץ אוכלוסיות מצוקה ממעגל העוני.
הממשלה מעודדת אזרחים להתנדב לשרות במילואים - במקום אכיפה של חוקי המדינה ביחס לכל המשתמטים ממילוי חובותיהם האזרחיות.

מנגד -

הממשלה מסבסדת אוכלוסיות לא יצרניות ומעודדת אותן להגדיל את נפחן ואת העול המטילות על המדינה.
הממשלה משקיעה סכומי עתק בתשתיות באזורים אותן ממילא יש כוונה לפנות בעתיד, וללא פרופורציה לגודל האוכלוסייה באזור.
הממשלה נכנעת לתכתיבי קבוצות אינטרס (עובדי חברת חשמל, בזק, חקלאים, תלמידי ישיבות ועוד) ללא פרופורציה למשקלם האלקטורלי, תוך אפליה בוטה של רבים אחרים.

ואני, אזרח, שאינו נמנה עם אף אחת מקבוצות האינטרס הללו, אך עדיין נמנה על רוב אזרחי המדינה, מוצא עצמי נדרש חדשות לבקרים לתרום יותר למדינה, להקריב עוד מרווחתי וביסוס עתידי, בעוד הממשלה תמשיך לטפח את הציבורים הטפיליים אותם אני מסבסד בזיעת אפי.

הקיפוח לעיל זועק לשמיים.

מחאה דמוקרטית

באחת מן התגובות אותן קיבלתי, גורס הכותב, כי מחאה דמוקרטית מתבטאת פעם בארבע שנים, בבחירות, ומשתמע מן התגובה, כי משנקבעה תוצאת הבחירות יש להניח לממשלה הנבחרת לעשות ככל העולה על רוחה. והלוא זוהי שטות. מחאה ואופוזיציה לממשלה צריכות להתקיים כל העת. זוהי, לשיטתי, הרעה החולה של הממשלה הנוכחית - אין אופוזיציה ממוסדת. דווקא בשל כך צריכים האזרחים לפקוח שבע עיניים ולוודא שהממשלה לא מוליכה אותם שולל בדרך ללא מוצא.

כמו כן הומלץ לי באחת התגובות לקבל את הבחירה הדמוקרטית, ולהפסיד בכבוד. ואני סברתי, לתומי, כי הדמוקרטיה הישראלית הפסידה בכבוד כבר בארבעה בנובמבר 1995, עת "דמוקרט נאור", סטודנט למשפטים, שינה את הכרעת הרוב במחי קליעי אקדח.

לאופוזיציה פנים רבות, וכל פעולת מחאה שאינה אלימה, הכרחית לקיומו של משטר דמוקרטי תקין. במסגרת זו, גם דיון על הנכונות שבהתנדבות למילואים, מהווה נדבך חשוב בביקורת על פעולות הממשלה ובביסוס חברה אזרחית מודעת במדינה. אני מסתייג מן הטענות, שבעצם העלאת הדיון הלז, ובהסתייגותי מהתנדבות למילואים, אינני פטריוט, ואף תורם להחלשתה של החברה. נהפוך הוא, אני גורס כי בעצם הדיון, אני תורם לחיזוק החברה, ולחיזוק המודעות באשר להחלטות המשפיעות על חיינו ועתידנו פה.

אני חושש ממצב בו נידרש על-ידי הממשלה להתאחד באופן עיוור, וכבר שמענו אמירות, כי התקשורת אינה מספיק פטריוטית, וכי ישנם ציבורים במדינה שמוותרים על זכותנו ההיסטורית בארץ. לדידי, אמירות מעין אילו הן המחלישות את החברה בעצם יצירת דה-לגיטימציה כלפי אזרחים במדינה.

הדיון מוסט לגופם של אנשים להבדיל מדיון לגופן של החלטות מדיניות.

אם המגמה הנוכחית תימשך, אנו עלולים למצוא עצמנו לובשים חולצות (חומות או אחרות) ומצטטים פסקאות מספרו של היושב ראש אריק... (רמיזה קיצונית מכוונת).?

מדיניות מוכוונת מטרה להבדיל מסטגנציה ומדיניות אד-פיגוע

לשיטתי, הסכסוך באיזור הינו סכסוך טריטוריאלי, סכסוך על אדמות. אין מדובר בסכסוך דתי. סכסוך על טריטוריה מחייב פשרה טריטוריאלית והשלמה הדדית של המעורבים בסכסוך עם הצורך בפשרה. כמו כן, סיום הסכסוך מחייב גם הכרה הדדית בזכות הטבעית של כל צד לקיים את חייו בביטחון בטריטוריה שנקבעה לו. אין חובה להפוך לעמים נאהבים, אך למצער, אפשר לשתף פעולה באופן שיביא לשגשוג הדדי, ולחינוך הדור הבא לשכנות שליווה, לשותפות ולקדושת החיים.

במצב ההתרחשויות בשנה וחצי האחרונות, בו קיצה של "החתונה הקתולית" (...) בין ערפאת לשרון אינה נראית באופק, צריכה ממשלת ישראל ליטול את היוזמה באופן שיכפה תפנית על ההתנהלות הדיפלומטית והצבאית באיזור.

שתיים הן האפשרויות: א. כיבוש של השטחים; ב. היפרדות חד-צדדית.

לא זה המקום להיכנס למאפיינים של כל אחת מהאפשרויות - זהו דיון בפני עצמו. אולם על קצה המזלג:

כיבוש מחודש של השטחים, מן הסתם, יביא למצב בלתי נסבל של דיכוי אלים הכרחי מצידנו, במסגרתו יהיה מספר הקורבנות הנוכחי כאין וכאפס לעומת מרחץ הדמים שעלול להתחולל כתוצאה מכיבוש שכזה. עם זאת, כיבוש השטחים יבהיר לכל הצדדים - המעורבים והמעורבים פחות - כי ממשלת ישראל אינה מוכנה להמשיך ולראות בעיניים כלות כיצד אזרחיה נטבחים ברחובות. לאחר השלמת כיבוש שכזה תתחייב הזמנת משקיפים בינלאומיים בהנהגה אמריקנית, ופתיחה מיידית של משא-ומתן להקמת מדינה פלשתינית בצד מדינת ישראל, תוך קביעת גבולות מוגדרים, והצבה של כוחות בין לאומיים לאורך הגבול. סוגיות הפליטים, ירושלים והמים יכללו במסגרת המו"מ הכולל.

היפרדות חד-צדדית עשויה להביא לנו בטווח המיידי רגיעה, אולם באליה זו קוץ מאוד מוחשי. היפרדות זו יוצרת אמירה ישראלית באשר לגבולות ישראל, וכפועל יוצא מכך, גבולות פלשתין. דה עקא, מהלך חד-צדדי, שכזה אינו נסמך על הכרה פלשתינית ובין לאומית בגבולות הללו, ומכאן, שהסכסוך טרם הסתיים. אשר על כן מחייבת היפרדות שכזו היערכות מסיבית לאורך הגבול שייקבע, תוך נקיטת יד קשה נגד כל ניסיון לחדור מבעד לקו ההפרדה שייקבע. לאחר נסיגה חד-צדדית, הכרחי יהיה להתעקש על מעורבות בינלאומית ועל פתיחת משא-ומתן רב-צדדי, שיביא לישוב הדרגתי של הסכסוך. היפרדות חד-צדדית ללא משא-ומתן בעקבותיה לא תביא לפיתרון הסיכסוך, וניסיונות חדירה ופיגועים ימשיכו להיות דבר שבשגרה, גם אם יתבעו יותר משאבים וקורבנות מקרב הצד הפלשתיני.

לסיכום

ביחידת המילואים בה אני משרת, אני חתום על טופס התנדבות, המאפשר לקצינת הקישור לזמן אותי למילואים בכל עת, ללא התראה, ומבלי להזדקק לצו קריאה. אני רואה בחתימתי על טופס שכזה מצווה - להבדיל מחובה - אזרחית. השרות במילואים מהווה, לדידי, גורם חשוב באינטגרציה חברתית, ביצירת מכנים משותפים בחברה שסועה, ובטיפוח האתוס הציוני המוכה.

אני רואה עצמי כאזרח נאמן, אבל נאמנותי נתונה לעתיד החברה במדינה. נאמנותי איננה נתונה באופן עיוור לממשלה באשר היא ממשלה. עם זאת, התנגדותי למדיניות הממשלה אינה הופכת אותי מניה וביה ל"לא פטריוט", "עוכר ישראל", ושאר הבלים מעין אילו. יתרה מכך, לעולם לא אנקוט באלימות לקידום דעותי.

התעקשותי על פיכחון והתבוננות ביקורתית אל מעשי הממשלה מלמדת, יותר מכל, על היותי אדם חושב, המבקש להבטיח את עתידו כאן. נהייה עדרית אחר קריאת הממשלה להתגייסות לאומית חסרת ביקורת משולה בעיני לצעידה עיוורת אחר חלילן המוביל אותנו אל פי תהום.