בעד חוק הלאום

כבר למעלה מעשור, לא עוזרות שום תחינות או דיבורים.

במקום יוקרתי לאללה גיליתי שמשתמשים להגשת הכיבוד במזלגות חד-פעמיים יפים, שכנראה עשויים, לדעתי, באמצעות מכבש חזק, מלוחות דקיקים של עץ.

כבוד הנשיא ביטל את השתתפותו של עמרי בניון על שיר אחד. הנה מכתב גלוי אליו.

מדינת ישראל היא הבית הלאומי של העם היהודי. המנון המדינה הוא "התקווה". דגל המדינה הוא לבן, שני פסי תכלת סמוך לשוליו ומגן-דוד תכול במרכזו. סמל המדינה הוא מנורת שבעת הקנים, עלי זית בשני צדדיה, והמלה "ישראל" למרגלותיה. עברית וערבית הינן שפות רשמיות של מדינת ישראל. לשפה העברית מעמד מיוחד כפי שייקבע בחוק.

הרי אתם יודעים שאני פותר תשבצי הגיון ויש לי שאלה. ב"ימין" יש שני חלקים. האחד הוא האספסוף, זה שמתפרץ למגרשי כדורגל וזועק מוות לערבים (ולשמאלנים), ואליו לא אתייחס, והימין הרציונאלי, זה שמחליט לא מהבטן אלא מהראש, ואקרא לו, להלן, "ציבור חובשי הכיפות הסרוגות", אף כי יש בו גם רבים שאינם חובשי כיפה.