בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
ביצוע מעשה בניגוד לחוק (הפלילי או האזרחי) יכול להקים למי שנפגע ממעשה לא חוקי זה עילה לתביעה בנזיקין ● וזאת בתנאים מסוימים שנקבעו בפקודת הנזיקין ובפסיקה
|
החוק קובע כי יש להזהיר את המתרחצים מפני קפיצה למים הרדודים. האם מקום בו הנהלת הבריכה נמעה מלעשות כן ניתן לתובעה? [צילום: AP]
|
|
|
|
|
ראש נזק בפקודת הנזיקין [נוסח חדש], בסעיף 63 שלה, ולפיו:
הפרת חובה חקוקה
63. (א) מפר חובה חקוקה הוא מי שאינו מקיים חובה המוטלת עליו על-פי כל חיקוק - למעט פקודה זו - והחיקוק, לפי פירושו הנכון, נועד לטובתו או להגנתו של אדם אחר, וההפרה גרמה לאותו אדם נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק; אולם אין האדם האחר זכאי בשל ההפרה לתרופה המפורשת בפקודה זו, אם החיקוק, לפי פירושו הנכון, התכוון להוציא תרופה זו.
(ב) לעניין סעיף זה רואים חיקוק כאילו נעשה לטובתו או להגנתו של פלוני, אם לפי פירושו הנכון הוא נועד לטובתו או להגנתו של אותו פלוני או לטובתם או להגנתם של בני-אדם בכלל או של בני-אדם מסוג או הגדר שעמם נמנה אותו פלוני.
ראש נזק זה פורש בע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113. פסק דינו של השופט (כתוארו אז) באותה פרשה קפץ הנער שלמה ועקנין למים הרדודים של הבריכה ונפגע קשות בראשו. הנהלת הבריכה נמנעה לשים שלטי אזהרה ברחבי הבריכה המזהירים מפני קפיצה למים רדודים. ברק סקר את ארבעת היסודות של העוולה ופירשם, תוך יישומם על נסיבות פסק הדין:
היסוד הראשון: חובה המוטלת על המזיק: כאן השופט ברק בוחן את תכלית תקנות רישוי עסקים שעסקינן בהפעלת בריכות שחייה ומגיע למסקנה כי ממכלול חקיקתי זה עולה כי החובה להציב את השלטים מוטלת על בעל עסק הבריכה ועל מי שמנהל את הבריכה - ובנסיבותיו המיוחדות של המקרה שלפנינו, שתי המשיבות נופלות למסגרתה של חובה זו (הנהלת הבריכה והמועצה המקומית בית שמש), אם משום ששתיהן מנהלות עסק של בריכת שחייה, ואם משום שהאחת היא בעלת העסק ואילו האחרת מנהלת את הבריכה.
היסוד השני: החיקוק נועד לטובתו של הניזוק: יש, לדעת ברק, לבדוק את החיקוק הספציפי, לא את ההוראה כולה אך יחד עם זאת - על רק ההוראה כולה. ברק בוחן את תקנות רישוי עסקים הנוגעות לרחצה בבריכה ומגיע למסקנה חד-משמעית כי הללו נועדו להגן על המתרחץ, וגם על ציבור המתרחצים (למשל קביעה כי מקום מסוים בבריכה מיועד לקפיצה, נועד בכדי שאדם בשחייתו - לא יקפצו עליו פתאום).
היסוד השלישי: המזיק הפר את החובה המוטלת עליו: תנאי שלישי לאחריות בהיפר חובה שבחוק הוא, כי המזיק הפר את החובה המוטלת עליו. תנאי זה התקיים בעניין שלפנינו. השלטים שהוצבו לא כללו כל הוראה בדבר קפיצה לבריכה.
היסוד הרביעי: ההפרה גרמה לניזוק נזק: תנאי נוסף לאחריות בגין היפר חובה חקוקה - ותנאי זה קיים בכל עוולה שהנזק הוא מיסודותיה - הוא כי הפרת החובה היא שגרמה לנזק, קרי חייב להתקיים קשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק. דיניו של קשר סיבתי זה אינם קבועים בחיקוק יוצר החובה, אלא בפקודת הנזיקין. על-פי הוראותיה של זו רואים אדם כמי שגרם לנזק באשמו, אם היה הסיבה או אחת הסיבות לנזק, אולם לא יראו כך אם אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק (ס' 64 לפק'). הוראה זו, כפי שפורשה בפסיקה, כוללת בחובה הן את הדרישה לקשר סיבתי עובדתי, והן את הדרישה לקשר סיבתי משפטי:
הקשר הסיבתי העובדתי: בפקודת הנזיקין נקבע כי אשמו של המזיק צריך שיהווה "הסיבה או אחת הסיבות לנזק" קרי הסיבה בלעדיה אין, ולדעת ברק, יש להותיר בצריך עיון את השאלה אם יש להרחיב גישה זו ולקבוע כי אשם הוא סיבה לנזק אם הוא מהווה גורם יסודי ומהותי, גם אם אינו גורם בלעדיו אין. השופט ברק מגיע למסקנה כי אילו הוצב שלט בבריכה אזי הניזוק היה נמנע מלקפוץ אל המים הרדודים.
הקשר הסיבתי המשפטי: תכליתו להסביר איזהו המעשה הגורר אחריו אחריות, שכן אחרת נגיע עד לאדם הראשון. בעניינו, השיקול הבא בחשבון הוא זה הקבוע בס' 64(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], לפיו לא יראו אדם כמי שגרם לנזק באשמו אם "אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק". המבחנים לקביעת "הסיבה המכרעת" נדונו בפסיקה לא פעם תוך שהובאו בחשבון שלושה מבחנים אפשריים, והם: מבחן הציפיות, מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר. כל אחד משלושת המבחנים הללו לפי ברק הוא טוב וראוי, שכן סעיף 64(2) לפקודה מבטא "מבחן סיבתי גמיש, המשאיר בידי השופט חופש הכרעה ניכר". לדעת השופט ברק מקום שהעוולה היא היפר חובה חקוקה, ומקום שרמת ההתנהגות הקבועה בחיקוק אינה מבוססת על התרשלות דווקא, כי אז יש ליתן משקל מיוחד - אם כי לא בלעדי - למבחן הסיכון. על-פי גישה זו השאלה היא, מהו הסיכון אותו ביקש המחוקק למנוע, ומשנקבע "מתחם של סיכון", כל תוצאה מזיקה הנופלת לתוך אותו מתחם, מקיימת את הקשר הסיבתי המשפט הנדרש. הטעם לגישה זו נעוץ בכך, שאין זה מוצדק לשלול את הקשר הסיבתי המשפטי במקום שהתנהגותו של הניזוק שגרמה לנזק אינה צפויה, אך מטרת החוק הייתה להגן על הניזוק בפני התנהגותו הבלתי צפויה.
תקנה 50(6) באה למנוע (בין השאר) את סיכון הקפיצה למים רדודים. הנזק אשר התרחש הלכה למעשה הוא במסגרת "מתחם הסיכון". התוצאה אשר אותה ביקש המחוקק למנוע היא התוצאה אשר התרחשה הלכה למעשה.
בנסיבות אלה, אין לראות בהתנהגותו של הניזוק את הסיבה המכרעת לנזק, ויש לקבוע כי הקשר הסיבתי המשפטי בין הפרת החובה לנזק התקיים. אך בכל מקרה, מתקיים הקשר הסיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק גם על-פי מבחן הציפיות ועל-פי מבחן השכל הישר.
היסוד החמישי: הנזק הוא מסוג הנזק אליו התכוון החיקוק: תנאי זה התקיים בעניינו. הנזק אותו באה תקנה 50(6) לתקנות הרישוי למנוע הוא, בין השאר, נזק לקופץ מקפיצה במים רדודים. נזק זה הוא אשר התרחש הלכה למעשה.
לשיטתו של ברק, מושגים כגון היפר חובה חקוקה, כמו גם רשלנות ,סבירות ,תום לב ,תקנת הציבור וכיוצא באלו הינם מושגי שסתום במשפט אשר המחוקק מותיר לשופט ליצוק להם תוכן ולפרשם. במהלך שנות שיפוטו פיתח ברק מושגים אלו, תוך שימוש בתורת הפרשנות התכליתית. אך בד-בבד הוא קיים דו-שיח בפסקי דינו כמו גם בכתביו בו הוא 'משיב' מראש למבקריו האפשריים:
הארה והערה: במצבים בהם המחוקק קובע הנחיה חקיקתית כללית ביותר, והתוכן הממשי והקונקרטי נקבע על-ידי הרשות השופטת, על-פי שיקולים של מדיניות משפטית, שיקולים אלה אינם סוד נסתר. אלה הם האינטרסים הטיפוסיים הנאבקים על הברירה, המשתכללים על-פי תחושת הצדק החברתי של הרשות השופטת. אותם שיקולים עצמם היו נשקלים בוודאי על-ידי המחוקק אילו הוא היה יוצק תוכן קונקרטי בקביעתו הכללית. המדיניות המשפטית אינה, איפוא, "סוס פרא" המסיג את גבול המשפט. המדיניות המשפטית היא הבריח התיכון עליו מושתתת הפעילות השיפוטית כולה.
|
היחס בין היפר החובה החקוקה כעוולת מסגרת לבין עוולות פרטיקולריות
|
|
העוולות היפר חובה חקוקה כמו גם רשלנות אינן אך ורק 'מושגי שסתום' (לצד עיקרון תום הלב, סבירות, תקנת הציבור וכדומה) במשפט הכללי, אלא הן נחשבות גם כ'עוולות מסגרת' בפקודת הנזיקין תוכה, בהיותן כלליות (להבדיל מעוולות פרטיקולריות) ומאפשרות ליצוק להן תוכן גמיש. האם מקום בו מבצע עוולה חסין מפני חיובו באחריות, בשל הגנות אותה עוולה, ניתן יהא לחייבו באחת מעוולות המסגרת ובכך 'לעקוף' את כוונת המחוקק באשר לעוולה הקונקרטית?
שאלה זו הועלתה בע"א 558/84 כרמלי נ' מדינת ישראל: באותה פרשה אושפזה אישה בעל כורחה במוסד פסיכיאטרי והגישה תביעה נגד אותו מוסד מכוח שני סעיפים בפקודת הנזיקין: א. היפר חובה חקוקה (ואכן באותה פרשה האשפוז הכפוי בוצע בניגוד להוראות חוק טיפול בחולי נפש, התשט"ו – 1955); ו-ב. כליאת שווא (סעיף 27 לפקודת הנזיקין).
ההגנה מפני עוולת כליאת השווא התקיימה באותו מקרה והועלתה השאלה באם ניתן לחייב את הנתבעים בהפרם חובה חקוקה? כנגד דעתה החולקת של השופטת נתניהו קבע השופט בך באותה פרשה (בעקבות ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון) כי מקום בו יסודות העוולה הפרטיקולרית ועוולת המסגרת שונים, ניתן יהא לחייב את הנתבעים מכוח עוולת המסגרת כאשר יסודות העוולה הפרטיקולרית לא הוכחו.
ברם, במקרה דנן כאשר יסודות עוולת המסגרת והעוולה הפרטיקולרית זהים, אין לחייב את הנתבעים בביצוע עוולת המסגרת, שכן יהא בכך ניסיון 'לעקוף' את יסודותיה של העוולה הפרטיקולרית.
|
דוגמאות נוספות לפירוש העוולה בפסיקה
|
|
בע"א 245/81 סולטן נ' סולטן נקבע כי גירוש אישה בניגוד לרצונה, בניגוד לחוק העונשין (גם אם לפי הדין המוסלמי) מהווה הפרת חובה חקוקה גם אם לא כל יסודות העוולה התקיימו, שכן הפרשנות השיפוטית רשאית לחרוג מיסודות העוולה המוגדרות בסעיף, במסגרת שיקולי המדיניות השיפוטית.
בע"א 374/74 גרובנר נ' עיריית חיפה טענה גב' גרובנר כי ילד אשר לא ציית לתמרור אשר אוסר רכיבה על אופניים בגן הציבורי פגע בה, ועל כן עיריית חיפה אשר נמנעה מלפקח על הנעשה בגן הציבורי פגעה בה. השופט שמגר (כתוארו אז) קבע כי המחוקק לא התכוון לכך שאנשים יוכלו לתבוע תביעות נזיקין מכוח תקנות התעבורה ועל כן סעיף 63 לפקודת הנזיקין (היפר חובה חקוקה) אינו חל במקרה זה.
|
|
תאריך:
|
16/03/2009
|
|
|
עודכן:
|
16/03/2009
|
|
ענבל בר-און
|
|
ערך יסוד בכל משטר דמוקרטי. משרת מספר תכליות ביניהן:
|
|
|
כלל איסור משוא פנים ואיסור ניגוד העניינים הינו כלל מרכזי בכל שיטת משפט אשר מתיימרת להיות תקינה. למעשה, כבר במשפט העברי הקדום הוכר כלל איסורניגוד העניינים: "לפתח חטאת רובץ" (בראשית, ד-ז), "לא תיקח שוחד" (דברים, טז-יט). כלל זה הינו כה יסודי בכל שיטת משפט היות ושיטת משפט מקצה זכויות, והקצאת זכויות (הן במשפט הפרטי, אך בעיקר במשפט הציבורי או הציבורי-פרטי) צריכה להיעשות "מאחורי מסך בערות" רולסיאני, ולא מתוך אינטרסים אישיים, שכן חברה מתוקנת לא תוכל להתקיים כאשר הקצאת זכויות תתבצע על-פי אינטרסים אישיים (להבדיל מפרמטרים ברורים וניטרלים).
|
|
|
מבחן הראיה המנהלית מחייב את הרשות להסתמך על מידע אמין ורלוונטי בבואה לקבל החלטה אשר מושתת על אדני מידע זה. מבחן הראיה המנהלית גובש בידי השופט (בדימ.) זמיר ב בג"צ 987/94 יורונט קווי זהב בע"מ נ' שרת התקשורת, פ"ד מח (5) 412.
|
|
|
עיקרון זה נובע מתפיסת יסוד במשטר דמוקרטי ולפיה על הרשות השלטונית מחד להקפיד על חירותם של האזרחים, לכבד את האוטונומיה האישית שלהם ולא להתערב בחייהם בשרירות, אלא על-פי חוק, ומאידך, להפעיל סמכויותיה כלפי האזרח מכוח החוק ואך ורק מכוחו ועל פיו (ראו גם: עיקרון החוקיות), וזאת בכדי להימנע משרירות לב כלפי האזרח, ומניצול לרעה של כוחה של הרשות.
|
|
|
האוטונומיה האישית של הפרט פירושה החופש של הפרט לעשות ככל העולה על רוחו, כביטוי לאישיותו האינדיבידואלית ולמאווייו ולתכונותיו. אוטונומיה אישית יכולה להתקיים אך ורק במשטר ליברלי אשר דוגל בהתערבות מינימלית של המדינה בפרט, ברוחו של המדינאי טוקוויל ( Tocqueville, Alexis Charles-Henri-Maurice Clérel de).
|
|
|
|