ציד יהודים

גיבורו של הספר "שיחות עם קאפו" הוא יקי, קצין ישראלי, פצוע קשה בשדה הקרב במלחמת יום כיפור, שנמצא במצב של ספק חלום ספק הזיה, איבד את תחושת הזמן. השבר שחווה הקצין הינו טוטלי - נפשי ורוחני - בעקבות הדילמות שבהן התנסה בלחימה על המעוזים, בעת ביצוע פקודה לפינוי פצועים ללא לוחמים. בדיעבד הוא מבין כי ביצוע ההוראות שבידו עלה לאנשים - שבשעתו יכול היה לחלץ ולהציל - בחייהם. סדר הזמנים הכרונולוגי מתערבב לו והוא נזכר באירועים מתקופות שונות של ילדותו. מצוקתו מעלה מן האוב בן לוויה בלתי שגרתי, הקאפו השוכן בתת-הכרתו - שהקצין יקי יודע לבטח כי התלבט בדילמות דומות של גזירת חיים ומוות, ועשוי להיותלו ל"בר שיח". עמו יוצא המ"פ הפצוע למסע רוחני שמתגלגל במוחו הקודח וההוזה.

שם כולל להתנגדות היהודית לנאצים בתחומי הרוח: שמירת מצוות, קיום חיי תרבות, כתיבה ספרותית, יצירה אמנותית, פעילות מפלגתית ותנועתית וכדומה. בשל העדר כמעט מוחלט של יכולת להתנגדות פיזית, הייתה לעמידה הרוחנית חשיבות רבה בשמירת צלם האנוש של היהודים בשואה.

כבר במהלך השואה נפוצה בין יהודי אירופה, בעיקר במזרחה, השמועה לפיה גופות הקורבנות מנוצלות לייצור סבון. מקור השמועה היה בפענוח מוטעה של ראשי התיבות RJF שהוטבעו על כל סבון שיוצר בגרמניה, כאילו משמעותן "שומן יהודי טהור". סברה זו מצאה את דרכה לאחר השואה לספרות ולמחקר, אך בשנות ה-90 הופרכה חד-משמעית. כל שידוע הוא, שהגרמנים ביצעו בעיר דנציג נסיונות מוקדמים וכושלים בייצור סבון משומן של שבויים סובייטים ופולנים; לא היה כל ייצור, בוודאי לא בקנה מידה תעשייתי, של סבון מגופות של יהודים.

כינוי התיאוריה של ההיסטוריון פרופ' ישראל גוטמן להסברת הפיכתם של גרמנים מן השורה לרוצחי המונים. לפי תיאוריה זו, שטיפת המוח הנאצית שעברו עשרות מיליוני הגרמנים בין עלייתו של היטלר לשלטון בינואר 1933 לבין תחילת הרצח ההמוני של יהודי אירופה בקיץ 1941, אפשרה ליצור קאדר מתאים של רוצחים-בכוח שפעלו מתוך אמונה אידיאולוגית.

ביטוי ששימש לתיאור הליכתם של הפסיבית של יהודי אירופה אל מותם, בלא התנגדות פיזית לגרמנים. הושמע בעיקר בנימה ביקורתית מצד יהודים מחוץ לאירופה ובמיוחד בארץ ישראל, אך גם מפי ניצולים ואפילו בעת השואה עצמה. הכרה מעמיקה יותר של נסיבות השואה ולימוד הגורמים שמנעו התנגדות מזוינת של ממש, הביאו להפסקת השימוש בביטוי.