"קול דמי אחיך", אומר אלוהים לקין,
"קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה".
קול דמי אחינו צועקים אלינו מן האדמה המקוללת הזאת, אדמת אושוויץ ובירקנאו.
This cursed ground upon which we stand, heard the pleas and the cries of the mothers our sisters, as their little children were torn from their arms and thrown into the fires of Auschwitz.
האדמה הזאת שמעה את התחנונים ואת הבכי של האמהות, אחיותנו, בשעה שקרעו מידיהן את הילדים שלהן, כדי להשליך אותם אל התנורים. היא שמעה את צרחות הרוצחים ואת זעות הנרצחים. האדמה הזאת חשה את צעדי הרגליים הכושלות, אלפי אלפים זוגות רגליים, עוד ועוד, יום אחרי יום, רגלי אחינו ואחיותינו, שצעדו על פני האדמה הזאת, נדחפים באלות בקללות ובקתות רובים, מרציף הכבת אל תוך פיתחו הפעור של המוות.
ועכשיו דממה פה מסביב, ואביב באוויר, והאדמה שותקת. אבל במקום הנורא הזה, כאילו מתחת לשכבה דקה של שקט, מסתתרים כל קולות הבכי והסבל והאימה שלא תתואר, וצועקים אלינו מן האדמה.
Spring is now in the air and the ground is silent. But under the thin silence hide the cries, the pain and the indescribable fear of the murdered.
נדמה כאילו אם נזיז אבן ממקומה, תבקע מתחתיה צעקתו של ילד יהודי שנחנק ונשרף. אם נזיז אבן אחרת מתחתיה זעקת השבר של אמא יהודייה שלעיניה רוצחים את ילדיה. ואם ננענע פה ענף של עץ נשמע מתחתיו את קולם הניחר של יהודים שבנשימת אפם האחרונה קוראים: "שמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני אחד".
אחינו ואחיותינו המעונים והנרצחים.
באנו אליכם.
באנו אליכם כי אתם חלק בלתי נפרד מאתנו כי אתם מהווים חלק משמעותי מאד מן הזהות שלנו. אנחנו כבר הדור השלישי שבא אליכם כדי להשיב לעצמו על השאלה מי אנחנו? אנחנו כל יהודי העולם חייבים לבוא אליכם ואל המקום הרע והנורא הזה, המקום הרע ביותר בתבל והנורא ביותר בתולדות האדם. כי רק מכאן יכול העם היהודי להסתכל על עתידו.
אנחנו החיים, צעדנו בדממה ובראש מורכן על העקבות האחרונים שהשאירו רגליכם בעולם, במצעד המוות האחרון שלכם. ובעקבות מצעד המוות שלכם צעדנו אנחנו את מצעד החיים.
צעדנו בראש מורכן ובדמעות, אבל בגו זקוף- כי בידינו החזקנו את הדגל הכחול לבן,
דגל מדינת ישראל-
המדינה של העם היהודי.
We marched with bowed heads and tears in our eyes, but upright and proud, because in our hands we held our flag, blue and white, the flag of the State of Israel, the state of the Jewish people.
אחיותינו ואחינו המעונים והנרצחים,
העולם כולו - גם אויבים, וגם ידידים - העולם כולו,
שתק
בשעה שהובילו אותנו לשחיטה.
השטן יכול היה להשחית באין מפריע, והעולם הנאור יכול היה להתעלם ולעבור לסדר היום, כי לא הייתה קיימת מדינת ישראל.
נערת ונערים, משתתפי מצעד החיים כאן בבירקנאו, תרימו את הדגל.
גבוה גבוה.
הדגל הזה, ובמיוחד בידיים שלכם, של בני הנוער, הדגל הזה אומר שהעם היהודי חי.
This flag, in our hands, is hands of our youth, declares that the Jewish people lives on.
ראיתי אתכם היום הולכים ובוכים, צעדתי איתכם ובכיתי לאורך הדרך ממחנה הריכוז אושוויץ, עד מקום תאי הגזים והמשרפות, כאן בבירקנאו.
כל העולם מכיר את השאלה המצמררת ששאלה ילדה יהודיה קטנה אחרי השחרור:
אמא, עכשיו כבר מותר לבכות?
מותר לבכות. צריך לבכות, וצריך ללמוד ולזכור ולעולם לא לשכוח. וכשם שאמרו חז"ל שבכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, כך מעכשיו צריך יהיה כל יהודי בכל דור ודור לראות את עצמו כאילו הוא הובל לאושוויץ.
צריך לבכות, כי הבכי הזה מחבר אותנו אל עברנו. וצריך גם להניף את הדגל, כי הדגל הזה מחבר אותנו אל עתידנו.
ועכשיו אני פונה אליכם, הנערות והנערים שצופים בנו מעצרת הנוער שמתקיימת בשעה זו בירושלים. שלום לכם שם בישראל, מכאן, מהמקום שהיה מיועד למחוק מהעולם את שם ישראל.
אילו יכולנו לשאול אצת האנשים שנרצחו כאן, מה הם מבקשים מאתנו, חלקם היו רוצים לראות נקמה, וחלקם היו מבקשים נחמה.
אם תיתכן נחמה- אתם הנחמה,
ואם יש נקמה- אתם הנקמה!
כי אתם הדור הצעיר שאף על פי כן ולמרות הכל גדל וחי במדינת היהודים החופשית... אני עומדת כאן באושוויץ ואתם שומעים אותי בירושלים... דווקא בירושלים, בעיר הנצח, במקום שיותר מכל דבר מסמל את נצח ישראל, שלא מת ולא הושמד ולא נכחד ולא נותק משורשיו... וזו הנקמה שלנו בנאציזם. לא דם תחת דם אלא חיים וצמחיה על אפכם ועל חמתכם.
היום יש לעם היהודי כוח להגן על עצו ולתקוף את אויביו. יש לו פה לזעוק, יש לו חוף לעגון בו יש לו מדינה ויש לו דגל, ואתם בניה ובנותיה של המדינה היהודית, אתם העתיד והתקווה שלו. וזו הנקמה.
אחרי תקופה ארוכה של סבל וחיים במחבוא, אנה פרנק כתבה ביומנה: "אני עדיין מאמינה שעמוק בלבלם יש לכל בני האדם לב טוב".
חודשים אחדים אחרי שכתבה את הדברים, אנה פרנק הובלה לכאן ונרצחה כאן, לא בידי חיות טרף אלא
בידי בני אדם, בני אדם שהפכו לחיות טרף.
I still believe that after along time of suffering and life in hiding, Anna Frank wrote in her diary: deep in the hearts of all human beings is a natural goodness. Shortly after she wrote those words Anna Frank was brought here and murdered, not by wild animals but by human beings, humans with nothing at all in their hearts.
היום צריך שיהיה לנו אומץ להביט לכאן לאושוויץ ולדעת שהמקום הזה נמצא כאן בפולין שעל אדמת אירופה. השואה לא התרחשה בפלנטה אחרת, אלא בעולם הזה, שבו אנחנו חיים. צריך אומץ להביט מן האור אל החושך, ולדעת שלא הכל אור. העולם מלא אנשים בעלי לב טוב, אבל יש בעולם גם הרבה מאד רעי לב, ושנאי ישראל, שונאי אדם וחסרי מצפון.
אנו עומדים כאן באושוויץ, הסמל הנורא ביותר לניסיון להשמיד את העם היהודי! חשבנו שאחרי שואה כזאת יהיה סוף לאנטישמיות ולרשע, אבל מתברר, לא כולם הפנימו את לקחי השואה, יש אף המנסים להכחישה ולעורר מחדש גלי אנטישמיות ורשע אפילו בימים אלו ממש.
בעולם שאחרי אושוויץ, עדיין אנו צריכים לעמוד על המשמר, להילחם למען הטוב ולהגן עליו, ולדעת להבדיל בין טוב לרע, בין אמת לשקר ובין אור לחושך.
In the post-Auschwitz world, we must be forever vigilant. We must fight for the good and protect it. And to that end we must always distinguish between good and evil, between truth and lies, between light and darkness.
היום יש לנו די האומץ כדי לראות את החושך ודי כוח כדי להיאבק בו. אנו מאמינים במסורת האופטימית היהודית האומרת: מעט מן האור דוחה הרבה חושך, ויחד- כל היהודים מכל ארצות העולם ובני כל הדורות נתלכד בתפילה המסורתית יתגדל וישתבח שמי רבא ועושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ואימרו אמן.
נתניהו היה חייב להתפטר דקה אחת לפני הרצי הלוי ורונן בר 
