יחידות-הנהגים הארץ-ישראליות הגיעו למצרים בסוף שנת 1940 ובתחילת שנת 1941. אחד המגויסים ביחידות אלה היה אליהו בן-חור, שפיקד לפני כן על מחוז ירושלים של ה"הגנה". אחרי תבוסת רומל היו כלי-נשק גרמניים ואיטלקיים פזורים כמו מן על-פני המדבר המערבי, ועקב המרחק לא היה באפשרותם של החיילים היהודים להיעזר ברשת-הרכש של ה"הגנה", ואף לא לבקש הנחיות מראשי ה"הגנה". רוב הקצינים והסמלים התנגדו לרכש מטעמים עקרוניים, מעשיים ואישיים: הם טענו שהרכש הזה ישבש את מאמץ-המלחמה הבריטי ושתועלתו תהיה מעטה ונזקו, אם יתגלה, גדול. אחדים חששו למעמדם בצבא, אחרים פחדו. החיילים שסייעו לאליהו בן-חור – יחיאל טייבר, לוי יצחק (לויצה), אלקה פרובוט, משה מוסנזון ואחרים – אספו את נשק-השלל והבריחוהו לארץ-ישראל. הם טענו כי בן-חור – הנציג הבכיר ביותר של ה"הגנה" ביחידה – הוא בעל סמכות ההכרעה, ודרשו מן הקצינים, כשליחי ה"הגנה", לסור למרותו של הסמל (בן-חור). הידיעה על מעשי הקבוצה הסתננה אל הבריטים, והם נקטו אמצעי שמירה חמורים.

כדי להוכיח למהססים מה רבות האפשרויות, שלחו אנשי הרכש מסדנת פלוגה 178 לארץ-ישראל משאית מתוצרת גרמניה, אחת מאלה שהובילו חיילי-קומנדו בריטים בבגדי-צבא גרמניים למבצעים שמאחורי קווי האויב, ועליה חמש טונות של נשק ותחמושת. ומפקדה, ישראל כרמי, ששירת ביחידת-קומנדו - הצטייד במסמכים שהעידו כי הנשק נשלח כביכול לבדיקה למשרדי האינטליג'נס בארץ-ישראל. נהג המשאית היה יחיאל טייבר. המשאית גמאה את אלפיים וחמש מאות הקילומטרים בלי תקלה והגיעה אל מחסן הנשק המרכזי של ה"הגנה" בשכונת-בורוכוב. תכולתה נמסרה לנשק יעקב פיינברג. מהמחסן נסעו כרמי וטייבר אל ביתו של אליהו גולומב ומסרו לו דוח. וגולומב אמר להם: "מה שתוכלו לעשות – עשו! אל תשימו לב. אני יודע את הדעה של משה שרתוק." טייבר סיפר: "היה מצב-רוח של לא לעשות דברים אלה. ואליהו אמר: לעשות! היה ויכוח בינו ובין משה סנה. אני טענתי שאת הנשק אספנו מכל היחידות. ושבעתיד נוכל להביא כמויות הרבה יותר גדולות. סנה אמר שלגנוב נשק המיועד למלחמה נגד הגרמנים זה סבוטאז', אבל אליהו עמד על דעתו: 'אם אתה יכול. תעשה את זה!'"¹

מכונית נוספת ששלחו אנשי בן-חור הביאה לארץ-ישראל ארבע וחצי טונות של תחמושת. לאחר מסע-הרפתקאות הגיעה המכונית למחסן-הנשק, ויהודה ארזי הביא את שני הנהגים, דני אגרון ושלמה מילר, אל אליהו גולומב. דני אגרון סיפר: "כשהגענו לבית שבשדרות-רוטשילד הגישו לנו כוס תה ואליהו אמר: 'נו, ספרו.' סיפרתי את כל פרטי ההרפתקה שלנו. אליהו שאל על הקשיים והסכנות, ומה אפשר לשפר. ולבסוף שאל: 'תגיד, מה יש שם עוד, במצבור הזה?' אמרתי שיש הכול. מרובים ועד טנקים. הבעיה היחידה היא העברה והובלה לארץ. ביקשתי מאליהו שיאמר לי מה סדר העדיפויות ברכש הזה. זאת הייתה שאלה קשה מאוד, מפני שבארץ לא היה כלום, הכול חסר. אליהו היסס. ולבסוף אמר שיחשוב ויגיד מחר."² למחרת קיבל אגרון הוראות, להביא כדורים 9 מ"מ לסטֶנים, שהתעש החל אז בייצורם.

הרכש ממצרים ומן המדבר המערבי נמשך עד סוף המלחמה, ו"התמסד" בראשית 1943, כשהקימה ה"הגנה" את מרכז הרכש בקהיר בפיקוח לוי אברהמי - שהתגנב למצרים כאזרח, בעזרת הסמל ישראל כרמי, אבל רק מעט מהאפשרויות נוצלו, גם עקב התרחקות החזית ויחידות הקו הראשון מגבול ארץ-ישראל, גם בשל היסוסי הנהגת הישוב בנושא הרכש, וגם בשל אי-שיתוף-פעולה - ואף התנגדות - של רבים מן הקצינים הארץ-ישראלים.

הד ליחסים המתוחים בקרב המגויסים על-רקע הרכש נשמע בדברי יחיאל טייבר: "היינו מלאי תרעומת. חשבתי שאם אליהו בן-חור, אני ועוד כמה חברים נקרא ליצחק שדה, לנתן אלתרמן וליעקב דורי ונשפוך הכול על השולחן. תכף יהיה משפט. הלא אין קדוש יותר מאשר למלא צו לאומי. האנשים האלה (שהתנגדו לרכש) עשו דברים נוראים, ובגללם נמנעו דברים רבים. יכולנו לעשות פי-כמה. הן ברכש והן בעליה ב'. (אבל) העניין טושטש. והם יושבים במדינת ישראל ומקבלים משרות רמות. אנחנו אמרנו: זה ריקבון. אם כך, כל מה שלקחנו והסתכנו היה לשווא. וההתנהגות שלהם היא הנורמה. כי מה יכול להיות יותר חינוכי לנוער מאשר הוקעת הדברים האלה ?"³

בקיץ 1943 הגיעו פלוגות-התובלה לאיטליה וליוו את הצבא שהתקדם צפונה. באיטליה הצטברו נשק ותחמושת בכמויות עצומות. חלק מן הנשק נמכר לאזרחים כגרוטאות, וחלק הושלך לים. אנשי פלוגות-התובלה – הוותיקים, ששירתו במצרים ומגויסים חדשים – הועסקו בהובלת הנשק הזה. בן-חור סיפר: "היו שם תותחים, טנקים, מכונות-ירייה ואפילו בית-חרושת לנשק שבנו הגרמנים באחד ממסופי-הרכבת. ביקשתי לאשר לי לשכור וילות מיהודים-איטלקים, השוהים בארץ-ישראל או באיטליה, ולהפוך אותן למחסני-נשק. היו לי די אנשים. יכולנו להכין נשק ותחמושת למלחמת העצמאות כולה. את הנשק יכולנו להבריח לארץ, כפי שאכן הבריחו אחר-כך, ב-1947 וב-1948 שלמה שמיר, שהיה מפקד-פלוגה בבריגדה וגם מפקד חברי-ה"הגנה" ששירתו בבריגדה. הביא לי מהארץ תשובה שלילית.⁴ אולי עשיתי את טעות-חיי כשהתחשבתי באיסור זה".⁵

ישראל ליברטובסקי אישר את דברי בן-חור. והוסיף עליהם: "היה אפשר לרכוש כמויות עצומות של נשק ותחמושת באיטליה, אבל לא קיבלנו הוראה. אף-על-פי-כן ריכזנו נשק רב, ביוזמתנו. התנגשנו עם מתנגדים לא מעטים ואחסנו אותו בווילה פג'רה, ליד מג'נטה שבאזור מילאנו. יום אחד הופיעה אישיות בכירה מהארץ⁶ ואסרה עלינו להתעסק עם נשק. כדי לא לסכן את היחסים עם הבריטים."⁷

היה זה ביטוי לדילמה שהעסיקה את ה"הגנה" לא פעם: התנגשות בין השיקולים המדיניים ובין הצרכים הביטחוניים. את שלמה שמיר הסמיכו לתפקיד של המפקד על חברי ה"הגנה" בבריגדה, הרמ"א, משה סנה, וראש המחלקה המדינית בסוכנות, משה שרת. אליהו בן-חור היה נציג מוסמך של ה"הגנה" ביחידתו. בייחוד בענייני רכש. לא פעם נתגלעו הבדלי-גישה בין נציגי ה"הגנה" ובין הגורמים המוסמכים שמינו אותם. אנשי המחלקה המדינית של הנהלת הסוכנות חששו מגילוי פעולות-הרכש בעת מלחמה; ראשי ה"הגנה" היו מעוניינים בנשק. בעניין הרכש מאיטליה בקיץ 1943 הכריע שיקול דעתו של שרת. אי-מיצוי אפשרויות הרכש אחרי המלחמה, היה מחדל.

אחרי המלחמה נשלח מוניה מרדור לאירופה, להצטרף למנגנון ההעפלה. הוא יצא, מוסווה כחייל, למצרים, והפליג לאירופה באונייה שהובילה חיילים. שם חלה בקדחת-מלטה והוחלט להחזירו לארץ-ישראל. אך הוא לא רצה לחזור בידיים ריקות. הרי סיפורו:

"בבלגיה התקשרתי עם חיים לסקוב, מאיר זורע וישראל כרמי, ששירתו בבריגדה. סיירנו במחסני נשק שהוחזר מהחזיתות. בחרנו כמות ניכרת וארגנו שיירה צבאית שתוביל את הנשק לדרום-צרפת. שם הוא יוסתר בסליקים שבווילות, ויישלח לארץ-ישראל בהזדמנות ראשונה. האלטרנטיבה הייתה להעבירו לאיטליה.

"לאחר שהסתיימו הסידורים, העמיד אותנו נחום שדמי, הממונה על ה"הגנה" באירופה, מול דילמה: בדיוק עכשיו הגיעה האונייה 'תל-חי', כדי להסיע מיד מעפילים היושבים במחנה-מעבר בבלגיה, ויש להעבירם במכוניות למרסיי. אם לא יפליגו המעפילים מיד, הם יפסידו את ההזדמנות. הייתה לנו רק שיירה אחת. והשאלה הייתה לְמה לנצל אותה: להעברת נשק ותחמושת' או להעברת ניצולי השואה אל האוניה. העדפנו את בני-האדם על הכלים. והמעפילים הגיעו למרסיי ויצאו לארץ-ישראל.

"ארגנו שיירה אחרת. מפקדהּ היה אהרון רבינוביץ (יריב). הנשק הוסתר בטירה. המשטרה הצרפתית גילתה והחרימה אותו. רענן וייסמן ניהל משא-ומתן עם המשטרה ועם השלטונות הצרפתיים, והם ניאותו לשחרר את המשלוח בתנאי שנוציא אותו מצרפת. הנשק הובל (לאיטליה) בשיירה, שהתחזתה כבריטית, ואוחסן בבסיסי מג'נטה א'."⁸

אחד המחדלים הגדולים של הנהגת הישוב בתקופה הגורלית שבין מלחמת העולם השנייה ובין 29 בנובמבר 1947, היה אי-פיתוח מערכת-רכש ענפה באירופה. שהייתה מלאה וגדושה בנשק. בין המחצית השנייה של שנת 1945 ובין סוף שנת 1946 הופנו רוב מאמצי ה"הגנה" באירופה להעפלה. ורק בתחילת שנת 1947 חודש הרכש מאירופה. בתחילה בכמויות מצומצמות, ללא משאבים כספיים נאותים ובתנאים קשים יותר מאשר בשנות 1946-1945. המחדל באירופה נראה חמור עוד יותר למי שמשווה אותו להצלחות הרכש באמריקה של חיים סלבין, בגיבויו של בן-גוריון.

בפברואר 1947 נשלח מוניה מרדור לעמוד בראש הרכש באיטליה ולמצוא מקורות-רכש נוספים באירופה. רוב הנשק שהצטבר באיטליה - הרכישות של בן-חור, ליברטובסקי, דוידזון וחבריהם – הוסתר בפג'רה. אחד האחראים על הבסיס בפג'רה היה יוסף יריב, מפקד פלוגה בפלמ"ח, שנשלח מטעם הפלמ"ח לאיטליה לסייע ליהודה ארזי בהעפלה ; ארזי, שאהב לבחור את פקודיו בעצמו, לא סיפק לו די תעסוקה, ויריב הסתלק מההעפלה והגיע לרכש. "שלושה מקורות רכש היו באיטליה," סיפר יריב. "המצבורים שהטמינו החיילים הארץ-ישראלים, הפרטיזנים, והשוק השחור."⁹

ויקטוריה קנטוני, יהודיה-איטלקית, הפגישה את יהודה ארזי עם בעל-מלאכה איטלקי, שהטמין את הנשק בתוך מכונות. המשלוח הניסיוני הגיע לארץ-ישראל בתחילת 1947, ויצחק שיפריס מקיבוץ נען, אחד המוכשרים שבבוני ה"סליקים" של ה"הגנה", נשלח לפג'רה כאחראי להאריזה. רוב האורזים היו מעפילים שחיכו לאניות שיובילום לארץ-ישראל. עד פרוץ מלחמת העצמאות הועברו מאיטליה לארץ-ישראל בשיטה הזאת מאתיים מקלעי ברן וחלקי חילוף, אלף רובים אנגליים, שש מאות רובים גרמניים, ארבע מאות תת-מקלעים, חמש מאות אקדחים, ומיליון וחצי כדורי-רובה בקוטר 303 ו-9 מ"מ.¹⁰

בבוקר 30 בספטמבר 1947 קרא בן-גוריון. בעצת הרמ"א, ישראל גלילי, לראש המוסד לעליה ב', שאול אביגור, לפגישה דחופה. בן-גוריון וגלילי החליטו לפני כן להטיל על אביגור את ריכוז הרכש באירופה, אבל המוסד לעליה ב' לא היה כפוף במישרין ל"הגנה", ולא היה די בהחלטת המפקדה הארצית. בביתו בתל אביב, בנוכחות גולדה מאיר, הורה בן-גוריון לאביגור לצאת מיד לאירופה ולטפל ברכש, ונתן לו מכתב:

"תל אביב, 30.9.47

"לכול החברים באירופה –

"תגישו למוכ"ז כל העזרה הדרושה לו למילוי שליחותו, העומדת, בשעה זו ובתנאים שאנו נתונים בהם, ברומו של עולמנו ובמרכז חיינו.

בב"ח

ד.ב.ג."¹¹

אחרי שהתפטר מן התעש היה חיים סלבין מחוסר-עבודה. הוא היה יכול לשוב לחברת-החשמל או לקבל עבודה בחברה אחרת, ובעלי עסקים רבים רצו בו. אבל אחרי ארבע שנות מחתרת כבר היה מכור לתשוקה לייצר נשק, וגם היה בטוח שאיש לא ייטיב לעשות זאת כמוהו. בסוף שנת 1944 ציפה כל העולם לסיום מלחמת העולם. סלבין העריך שאחרי המלחמה תשתנה כל מערכת-התעשיה של ארצות-הברית, רבים ממפעלי הנשק והתחמושת יוסבו ליעדים אחרים, ורוב המכונות לייצור נשק יימכרו, כגרוטאות, בזיל-הזול. חלק מהן - סבר - ודאי מתאימות לתעשיית הנשק של ה"הגנה". "כתבתי לשאול אביגור והעמדתי את עצמי לרשות ה"הגנה"," סיפר סלבין. "הצעתי שאסע מיד לארצות-הברית לרכוש ציוד לתעשיה צבאית"¹²

הצעת סלבין נדונה בפיקוד הארצי של ה"הגנה", והגיעה לידיעתו של בן-גוריון, אבל בסוף שנת 1944 עדיין לא סברו ראשי הישוב וה"הגנה" שאפשר לבצע אותה, וסלבין נשאר מובטל ומתוסכל;¹³ התנגדותם של ממשיכיו בתעש לתוכניתו הובאה בחשבון.¹⁴

מיד אחרי כניעת גרמניה, סייר בן-גוריון בקהילות היהודים בארצות-הברית, במגמה לגייס את היהודים האמריקנים למאבק למען הקמת מדינת ישראל, ונתקבל באי-אמון ובזלזול.¹⁵ לא היה לו פנאי לחריש עמוק בקהילות, שיביא תוצאות אחרי זמן רב ; הוא רצה תוצאות מיד. מאיר וייסגל היה האיש שסלל לו את הדרך אל האליטה הפיננסית של נאמני הציונות בארצות-הברית. "יום אחד קיבלתי שיחת-טלפון מבן-גוריון. שיחה דחופה." סיפר וייסגל, בן-גוריון קרא לו. "הפגישה, שבה נכחנו רק שנינו, נמשכה כשלוש שעות... עיקרו של דבר היה: התוכל למצוא לי שלושים יהודים שיילכו אחריי בעיניים עצומות, שיעשו מה שאני מבקש בלי לשאול שאלות? אחרי-כן גולל את השקפתו בדבר הקרב העומד להתחולל בארץ-ישראל אחרי המלחמה (העולמית), הסכנה שתעמוד בפני הישוב, הצורך לגייס כסף, נשק, מכונות, מדע, בעלי-מקצוע וכיוצא באלה. ישבתי והקשבתי. כשסיים אמרתי: 'בן-גוריון. אתן לך תשובה תוך עשרים וארבע שעות.'"¹⁶

וייסגל קיבל את הסכמת ויצמן, וארגן פגישה בין בן-גוריון ובין הנרי מונטור, שניהל את המגבית היהודית המאוחדת והיה "אנציקלופדיה מהלכת" בכל ענייני היהודים בארצות-הברית, ובעל כישרון נדיר בגיוס כספים. מונטור הכין רשימה של שבעה-עשר יהודים בעלי-אמצעים מכל ארצות-הברית ומקנדה, והם נקראו אל דירת-הגג הכפולה של רודולף ג. סונבורן. חשב של חברה עתירת-מיליונים ובן משפחה יהודית-גרמנית עשירה מבולטימור, שהייתה קשורה בעסקי-נפט. בן-גוריון הכיר את סונבורן משנת 1919.

המוזמנים לא היו היהודים העשירים ביותר ולא בעלי ההשפעה הרבה ביותר, אך בליבותיהם נשמרו פינות חמות לארץ-ישראל וליהודי כל העולם, והם היו מוכנים לטרוח וגם לתת ממון, למענה ולמענם. במברקים שקיבלו היה כתוב שהם מתבקשים לבוא "בעניין חיוני," והם באו, מלוס-אנג'לס, מטורונטו, ממיאמי, מבירמינגהם, מניו-יורק. מניו-הייבן ומניו-ארק. רב אחד, חמישה פרקליטים, בעל רשת בתי-מרקחת, סוחר תכשיטים, תעשיין-נעליים ואנשי-עסקים אחרים: מייצגי קהילת הממון היהודית-אמריקנית, לא מועמדים לעליה לארץ-ישראל אבל נכונים לסייע בכספם ולהקדיש מזמנם למען הקמת מדינה לעקורים היושבים במחנות וליהודי ארצות-המצוקה.

ועם מאיר וייסגל ושלושת הארץ-ישראלים: דוד בן-גוריון, גזבר הסוכנות, אליעזר קפלן, וראובן שילוח. היה זה יום שרב. בן-גוריון, שנשען על פסנתר-הכנף של סונברון, אמר לנוכחים שרק ארץ אחת בעולם – ארץ-ישראל רוצה ביהודי אירופה העקורים, והם רוצים ללכת אליה. מפלגת הלייבור, שתנצח בבחירות בבריטניה, תתכחש להבטחות שנתנה ליהודי ארץ-ישראל ותמשיך במדיניות "הספר הלבן". אנשי משרד-החוץ הבריטי, הסבורים שיציבות במזרח-התיכון פירושה ארץ-ישראל שערבים שולטים בה, ישכנעו את ממשלתם, ואין להניח שעמדת משרד-החוץ של ארצות-הברית תהיה אחרת. גם הבריטים וגם האמריקנים מעוניינים בסטאטוס-קוו.¹⁷ "אנו עתידים לעמוד בקרוב מול כל צבאות ערב, לאחר שהאנגלים יעזבו את הארץ. נוכל לעמוד נגדם אם יהיה בידינו הנשק הדרוש. בעולם ההרוס וההפוך באירופה אין כל ביטחון שנוכל להשיג מה שחשבנו קודם; והעיקר, הנשק שרכשה עד עכשיו ה"הגנה" היה מספיק לעמוד רק בפני כנופיות ערביות מקומיות, אבל לא בפני צבאות סדירים, מזויינים לרוב על-ידי בריטניה. מן ההכרח שמבעוד זמן נקים תעשיה צבאית. ובגמר המלחמה, תהא אפשרות לרכוש המכונות והמכשירים הדרושים לכך בזול בארץ זו... יידרשו מאות אלפי דולרים, ואולי מיליונים. המוכנים אתם לספק הכסף הדרוש לכך?"¹⁸ בן-גוריון נזכר, מן הסתם, ברעיון של סלבין. וסבר שזאת השעה לממשו.

הנאספים הגיחו אל קרבם כמויות עצומות של קוקה-קולה וג'ינג'ר-אייל, בשר קר, סלטים ותה. אחרי הארוחה, השיבו בן-גוריון, קפלן ושילוח על עשרות שאלות. אחדים מהאורחים הסתלקו לפני סיום הפגישה, כדי לא לאחר לרכבות ולמטוסים. הפגישה הסתיימה בשעה 5 אחר-הצהריים, לאחר שמונה שעות דיונים. והמשתתפים התחייבו לגייס שמונה-עשר מיליון דולר ולסייע כמיטב יכולתם. סונבורן כתב: "באותו יום בלתי-נשכח נתבקשנו להתארגן כזרוע אמריקנית של מחתרת ה"הגנה". לא ניתן לנו רמז כלשהו על מה שעשויים אנו להתבקש לעשות. מתי נידרש לעשות דבר, מה ומי יבוא לדרוש זאת מאתנו. נתבקשנו לעמוד הכן ולגייס אמריקנים בעלי השקפות דומות לשלנו, ונתבקשנו לא לגלות את דבר הפגישה."¹⁹

כך הוקם "מכון סונבורן", שגייס מיליוני דולרים לרכישת ציוד לתעשיית-הנשק מעודפי המלחמה, ואניות למעפילים, בארצות-הברית ומחוצה לה. כמה מהתעשיינים שהשתתפו בפגישה, וששירתו את מאמץ-המלחמה האמריקני, הציעו לבן-גוריון מיד חלק מהעודפים שבמחסניהם, חינם אין כסף. בן-גוריון וחבריו לא ידעו איך "לאכול" את ההצעה הזאת, החליטו לשאול בעצת מומחה, ואז הזכיר בן-גוריון את שמו של סלבין, ואליעזר קפלן. שישב יחד עם סלבין בבית-סוהר ברוסיה, בשנות העשרים, זכר אותו כגאון טכני. הוחלט להזמין את מנהל התעש לשעבר לארצות-הברית, כדי שיחליט מה לקחת ועל מה לוותר. בן-גוריון וקפלן שלחו מברק אל מפקדת ה"הגנה" ואל הסוכנות היהודית בארץ-ישראל: שילחו את סלבין לארצות-הברית.²⁰

מנהל המחלקה הכלכלית של הסוכנות, דוד הורוביץ, קרא לסלבין ואמר לו: "קיבלנו מכתב מקפלן, הוא מבקש שתיסע מיד לארצות-הברית."

– "בשביל מה?" שאל סלבין.

– "אינני יודע," השיב הורוביץ.

סלבין נקרא אל מפקדת ה"הגנה" לדון בפרטי השליחות. והציג שני תנאים: שיוקצב לו סכום כסף גדול יחסית, כמיליון דולרים, ושאליהו סחרוב ימונה לאיש-הקשר שלו בארץ-ישראל ולאחראי לקבלת המשלוחים. סחרוב מונה אז לראש שירות-הקשר של ה"הגנה", אך הרמ"א משה סנה ביטל את המינוי, בגלל דרישת סלבין, ונתן את התפקיד הזה לשלישו, יעקב ינאי (יאן). סחרוב נפגע; תפקיד פיקודי קסם לו יותר מתפקיד של מאחורי הקלעים. לבסוף שכנע אותו ישראל גלילי לקבל את התפקיד. בעזרת ידיד מממשלת המנדט ארגן סחרוב מקום לסלבין במטוס לארצות-הברית. מיד אחרי המלחמה עדיין לא היה שירות-טיסות סדיר, ומקום במטוס היה יקר-המציאות.

בארצות-הברית בדק סלבין את העודפים שהוצעו לבן-גוריון, והגיע למסקנה שכולם חסרי-ערך. לעומת זאת הציג את תוכנית-הרכש שלו בפני אנשי הסוכנות בניו-יורק, ואמר להם שאם ידחו אותה יחזור מיד לארץ-ישראל. האיום לא הבהיל את אנשי הסוכנות; סלבין, לעומת זאת, הרשים אותם הדיונים נמשכו זמן-מה.

ערב אחד שוטט סלבין בברודוויי. רגלו כאבה, בגלל צמיחת ציפורן לתוך הבשר, והוא חשב בלבו: "אנשים נתנו בי אמון, ואני אינני מסוגל ללכת, בשל ציפורן בבוהן שלי." הוא הרגיש מצוקה גם בשל הכסף - תשעה הדולרים ביום - שבזבז בהתרוצצות חסרת-תוחלת מפגישה לפגישה. "גזרתי חור בנעל, להקל על כאבי, ואמרתי בשפל-קול: 'עם ישראל. מה אתה רוצה? איך אתה מבסס את ביטחונך על חיים סלבין, שאינו יודע אפילו להתחיל משפט אחד באנגלית?'

"ואז כבו לפתע (בעיני רוחי) האורות. הלכתי בכיכר-טיימס. אך ראיתי את דגניה א', ערבים פורצים למשק, רוצחים את הבחורים, אונסים בחורות והורסים כל מה שנבנה. באמצע המדרכה, בברודוויי, בכיתי (אחת משלוש הפעמים היחידות בחיי). החלטתי שלא אשוב לארץ-ישראל, שאמצא דרך להעביר אליה מכונות לתעשיית נשק."

התעשיין היהודי הרי לווין פרש את חסותו על סלבין ופתח לפניו כמה דלתות. לאחר ההצלחות הראשונות אישרו אנשי הסוכנות את תוכניתו, והצוות שלו - שאירגן לו סעדיה גלב, הגיָיס בוועדת הביטחון של התנועה הציונית האמריקנית - פעל בכל ארצות-הברית. מהנדס-המכונות הצעיר, פיליפ אלפר, היה נציג הרשת של סלבין במקומות שהיו "מחוץ לתחום" לזרים. אלי שליט, ירושלמי שהתגורר בארצות-הברית, היה אחראי לאריזת המכונות ולמשלוח. בצוות היו שתי פקידות, ומשנת 1946 עזר לו נציג ה"הגנה" בארצות-הברית, יעקב דורי. הקצה הארץ-ישראלי של הרשת היה אליהו סחרוב, שקיבל את הסחורה ואחסן אותה.

הבעיה הראשונה הייתה: מה לרכוש? סלבין ניצל את תאוותם של האנשים-החשובים-מאוד להצטלם, למען העיתונות, ליד מכונות בבתי-חרושת לנשק ואת הנוהג העיתונאי לצרף הסברים לתצלומים אלה. יחד עם אלפר עקב אחרי ביקורי השרים והאח"מים במפעלי התעשיה הצבאית, והכין על-פיהם את קטלוג-מודיעין על תעשיית הנשק האמריקנית. באיסוף החומר הסתייעו אלפר וסלבין בפרסומים הרשמיים ושלחו בדואר למפעלים ולמשרד הפטנטים בקשות לספק להם מפרטים. הם גם עקבו אחרי המודעות שהציעו עודפי ציוד למכירה. נציגי צבאות אירופה באו אז לארצות-הברית לרכוש נשק, אבל הגנראלים-במדים בחלו בעודפים עד מהרה, וביקשו ציוד חדיש. העודפים נשארו לסלבין. הרכישה הראשונה הייתה ממפעל "רמינגטון": מכונות לייצור כדורים בקוטר 303, כל אחת במשקל שש טונות. מכונות אלה, שאין להן שימוש אחר, נקנו כגרוטאות, בשבעים דולרים הטונה, אף שהיו כמעט חדשות (התעשיה הצבאית הישראלית השתמשה בהם במשך עשרות שנים). אחר-כך רכשו סלבין ואלפר מכונות כמעט חדשות לייצור קני-תותחים, גם הן בשבעים דולרים הטונה. בציוד שרכשו שניהם הוקמו, במהלך מלחמת העצמאות, שנים-עשר בתי-חרושת שייצרו נשק ותחמושת.

הרי לויין הביא את סלבין אל קארל אקדל, מומחה לתכנון נשק קל, שהשתתף בתכנון המקלעון האמריקני "ג'ונסון".²¹ לפי בקשתו של סלבין תכנן אקדל את המקלעון "דרור". וקיבל מהם את שכרו, שבעה עשר אלף דולרים.

לפני שנשלחו המכונות, פורקה כל אחת מהן למרכיביה. והחלקים תויקו וסופררו בכרטסת (שהיו בה שבעים אלף פריטים). אלי שליט שלח את החלקים, בארגזים שונים, כציוד תעשייתי, לכתובות של חברות מסחריות בארץ-ישראל, ואליהו סחרוב ועוזריו קיבלו את הציוד ואחסנו אותו במחסני "סולל-בונה", "חוטי-ירושלמי", בית-חרושת לנייר של טייבר ומפעלים אחרים. בסך-הכול הגיעו שבע מאות ארגזים. והרכש הזה עלה מיליון דולרים וחצי. אילו נקנה במחירי השוק, כציוד חדיש – העריך סלבין – היה מחירו כחמש מאות מיליון דולרים, פי מאתיים וחמישים מתקציבה המתוכנן של ה"הגנה" לשנים 1948-1947.

אגדת סלבין התפשטה בארצות-הברית. בן-גוריון נפגש אתו בניו-יורק והזמין אותו לבאזל, לקונגרס הציוני הכ"ב, בסוף 1946. סלבין הופיע לפני אחת הוועדות ודיבר במשך רבע-שעה: זה היה כנראה המרב שהסכימו מנהיגי הציונות לשמוע מהמומחה-לנשק מספר אחד של העם היהודי, שנה לפני פרוץ מלחמת העצמאות.

בתחילת 1947 הגיע סלבין לארץ-ישראל. הוא רצה להרכיב מיד את המכונות. שחלקיהן היו מאוחסנים בארגזים ששלח מארצות-הברית, ולהתחיל מיד בתעשיית הנשק. אבל מבוקשו לא ניתן לו. ראש המפקדה, זאב שפר, לא היה מסוגל להחלטות כאלה; ממלא-מקום הרמטכ"ל, יצחק שדה, הפסיק כל פעילות ממשית כשחדלו פעולות על ה"הגנה", אלא גם תעשיית נשק חדשה, שלא תתבסס על התעש. הדיונים נמשכו זמן רב. סלבין פירש את הדחיה כהמשך התככים נגדו וכהבעת אי-אמון בכישוריו. הוא סיפר:

"פעם עשו לי טובה והזמינו אותי לדיון במפקדת ה"הגנה". אמרתי להם שיש להתחיל מיד בהקמת תעשיית הנשק. אך הם דחו את טענותיי. ויוסף יעקובסון אמר באירוניה: 'שמע, סלבין, אולי אתה מבין בנשק, אבל אנחנו מבינים במשק.' ארגזי בתי החרושת נותרו בארגזים בנמל. בספטמבר אמר לי הרמ"א החדש, ישראל גלילי: 'שמע, חיים, אחרי שעזבת את התעש ייצרו בו, במשך שלוש שנים, שלושת אלפים סטנים. הם מוסתרים, מפורקים, בבור בחולון, מוכנים בשמונים אחוזים. יש לנו גם עשרים וחמישה אלף פגזים 3 אינטש, מוכנים בתשעים אחוזים. אתה מוכן לקבל על עצמך לסיים את המלאכה?' את הציוד מארצות-הברית אפילו לא הזכיר.

"במלים אחרות, הוא ביקש שאהיה קבלן-משנה של אנשים, שלא הצליחו לסיים אפילו כמות כזאת בשלוש שנים, ושחיסלו למעשה את התעש. התחשק לי לומר לו: 'שק בתחת', אבל חשבתי לעצמי, התעש כמעט מפורק, האנשים התפזרו. ואם לא אקבל את המשימה לא יהיה נשק למלחמה. שאלתי: 'מי בעניינים?' ענה: 'מיכאל שור'²² נפגשתי עם מיכאל. הוא סיפר לי מה המצב והראה לי את הסטנים ואת הפגזים. הם היו מוכנים לא בשמונים ובתשעים אחוזים, אלא בעשרה ובעשרים אחוזים. נפגשתי עם גלילי ואמרתי, 'שמע, ישראל, אם הסטן מוכן בשמונים אחוזים – אני נשיא ארצות-הברית. הוא אינו מוכן אפילו בשמונה אחוזים.'

– 'יוסף יזרעאלי אומר אחרת.' אמר גלילי.

– 'יזרעאלי אפילו אינו ראוי לתשובה,' אמרתי, וכך נסתיימה השיחה.

"באוקטובר קרא לי בן-גוריון לשיחה. בחדר ישב גם יזרעאלי, ואמר שהסטנים גמורים בשמונים אחוזים, ושאני קיבלתי על עצמי לסיים את עשרים האחוזים. שכחתי את עצמי, ניגשתי אל יזרעאלי, חנקתי אותו וצעקתי: 'רמאי !' בן-גוריון הפריד בינינו. אמר שאני מתנהג כמו בנדיט וגרש אותי מהחדר.

"אבל המלחמה הייתה על הסף, ולא היה להם, כנראה, תחליף לסלבין. ישראל גלילי נפגש איתי בשלישית וביקש שאקבל את המשימה. העמדתי תנאים: שאקבל מיד תקציב של עשרים וחמישה אלף לא"י, שיוסף יזרעאלי יסולק מנושא ייצור הנשק, שימנו אדם לסייע לי בארגון ושאיש לא יתערב. גם לא גלילי. בליבי חשבתי: אתחיל בסטנים ובפגזים, ותוך-כדי כך אבנה את התעשיה הצבאית.

"גלילי אמר: 'תן לי לחשוב ימים אחדים.' הוא התייעץ עם מי שהתייעץ, ובסוף נתן לי צ'ק על חמשת אלפים לירות ופקד על מיכאל שור לעבוד איתי. כך התחלנו להקים את התעשיה הצבאית. שנה שלמה בוזבזה לריק."

כשפרצה מלחמת העצמאות הקימו סלבין ופקודיו את מפעלי-הנשק במהירות אגדית. נקדים את המאוחר ונציין שבין 1 באוקטובר 1947 ובין 31 במאי 1948 ייצרו "מפעלי סלבין" חמישה עשר אלף ארבע מאות שישים ושמונה סטנים. יותר ממאתיים אלף רימוני-מילס, מאה עשרים וחמש מרגמות 3 אינטש, יותר ממאה ושלושים אלף פגזי 3 אינטש, ארבעה מיליון כדורים בקוטר 9 מ"מ ועוד פריטים רבים. שווי הייצור היה כשלוש מאות אלף לא"י, וערכו לא יסולא בפז.²³

כדי להשיב על השאלה אם התכונן הישוב העברי למלחמת העצמאות יש לבחון את התכוננותו בכל אחד ממרכיבי הצבא הלוחם: הארגון, האיוש, האימון וההצטיידות. מהנתונים שתוארו לעיל מצטיירת התמונה הזאת: ב-30 בנובמבר, יום פרוץ מלחמת העצמאות, הייתה ה"הגנה" מוכנה רק חלקית למלחמה, על-פי מרכיבים אלה, ואצ"ל ולח"י לא היו מוכנים כלל לקראתה. ה"הגנה" הגיעה למלחמת העצמאות עם מטה-כללי, יחידות לוחמות מאורגנות בחטיבות ויחידות-מטה; יחידות מקצועיות ויחידות שירותים, אבל רק עם חטיבה אחת מגויסת: הפלמ"ח.

בפרוץ המלחמה ביסס הפיקוד היהודי העליון את תפיסתו האסטרטגית על ההנחה שהמלחמה היא נגד צבאות ערביים סדירים ושהבריטים יעמדו מן הצד או יסייעו לערבים, והפיקוד התכוון לבלום צבאות אלה במערכת-הגנה מרחבית - שהתבססה בעיקר על יישובי-הספר - ובמכות-נגד וחדירות עמוקות (של יחידות פלמ"ח וחי"ש) לעורף האויב. היחידה המבצעית הטאקטית הייתה מחלקה. שמקלעים בינוניים ומרגמות קלות היו הנשק המסייע הכבד ביותר שהוקצה לה. נשק כבד – מטוסים, תותחים וטנקים - לא היה, לכן התבססה תורת-הלחימה של יחידות ה"הגנה" על פעולות-לילה ועל הפתעה. היחידות הוותיקות של הפלמ"ח התנסו בלחימה זאת נגד הבריטים ונגד הערבים בשנים 1946 ו-1947, והגיעו בה לרמה גבוהה. יחידות הפלמ"ח החדשות ויחידות החי"ש היו מאומנות בה פחות. וכישורי חייליהן של יחידות אלו היו פחותים מאלה של הוותיקים.

חברי הפיקוד היהודי העליון הבינו שבלי נשק כבד לא יביסו פקודיהם את הצבאות הסדירים. הם הניחו שמדינות ערב תתערבנה רק אחרי שיסתיים המנדט הבריטי. ואז - קיוו - תרכוש מדינת היהודים העצמאית נשק כבד, והצבא היהודי יסתגל מהר לשיטות-הלחימה הסדירות. הצטיידות ה"הגנה" לקראת המלחמה, בייצור מקומי וברכש, הייתה לקויה. חסרו לה לא רק כלי-נשק כבדים אלא גם כלי-נשק אישיים, תחמושת, חגורי-קרב ומכשירי-קשר טאקטיים, שבלעדיהם אי-אפשר לנהל מלחמה ממושכת נגד כוחות מאומנים (ולו רק אימון יסודי, כזה שקיבלו אנשי הכנופיות, המתנדבים ממדינות ערב וחיילי "צבא ההצלה".

כשמדובר במחסור בנשק קל בחטיבות ובגדודים של ה"הגנה", יש לזכור שגם את הנשק שהיה לה, כמעט לא היה אפשר לנייד ולהעמידו לרשות היחידות המרחביות והארציות, מפני שרובו היה מאוחסן בסליקים שבישובים. בעדותו לפני "ועדת גרינבוים" אמר יגאל ידין:

"כל הזמן עבדנו בשלושים אחוזים מהכוח שהיה דרוש לנו להגן על הארץ... התחלנו את המלחמה בעשרה אחוזים. היו רק ארבעים רובים לכל גדוד ואיני זוכר בדיוק מה מספר המקלעים שהיו אז ברשותנו, מספר אפסי. בזאת התחלנו את המלחמה ובזאת המשכנו. היו בסך הכול אלף וחמש מאות רובים. הצבא היה בדיוק באותה פרופורציה. היה רק כוח אחד מאומן - זה הפלמ"ח - והבעיה שעמדה לפני, לפני כולנו, הייתה איך לסתום חורים."²⁴

אחרי עשרים ימי המלחמה הראשונים כתב ידין:

"מחסור בכמות מספיקה של נשק מתבטא בכמה עובדות: א. מחסור ניכר בכמה מקומות בארץ מעמיד בספק את יכולת הגנתם ; ב. בערים כמו תל אביב וירושלים. מחסור דחוף בצרכים מינימאליים... ג. בפלמ"ח אין אפשרות לחמש יותר מ-60 אחוזים מעוצמתו.

"עובדות אלה קבעו במידה רבה את האפשרות של חלוקת הכוחות והצבתם בכל המרחבים. לבעיה (זו יש) חשיבות עליונה."²⁵

ננסה להשיב על השאלה אם התכונן הישוב העברי למלחמה, על-פי שלושה קריטריונים: ההשוואה, מיצוי הפוטנציאל ודרישות התכלית.

לעומת עמים אחרים שנקלעו למצבים ולאילוצים דומים פחות או יותר (עם השוני המובן מאליו, ועם כל הזהירות שבכל השוואה) - שלטון זר, תנאי מחתרת, היעדר תמיכה מדינית גלויה ומלאה, היעדר משאבים חומריים ועדיפות האויב בכסף. בכוח-אדם ובציוד צבאי – היה הישוב מוכן היטב למלחמה. עמים אחרים בתנאים דומים אף לא העזו לצאת להרפתקת הלחימה לעצמאות. על האומץ, ההעזה והתושייה ברגעי המשבר, שעל סף-תהום, אפשר לומר לישוב, בעגת-ימינו: כל הכבוד!

הפוטנציאל הביטחוני של הישוב לא נוצל כולו לקראת המלחמה, אבל רק תמים או מיתמם עשוי לצפות למיצוי מלוא הפוטנציאל הזה. אידיאות קשורות בחלומות, ומצבים אופטימאליים קיימים רק בתוכניות. בתחומים אחדים הייתה הצלחת הישוב רבה ובתחומים אחרים נכשל, אבל את הסך-הכול אפשר להגדיר - על דרך ההשוואה - כחיובי. ובמבט לאחור אפשר לומר שלולא ההכנות של הישוב והתנועה הציונית, בדרכם אל העצמאות - לרבות ההכנה הביטחונית - היה צבא היהודים מובס בשדות הקרב ומדינת ישראל לא הייתה קמה.

אבל לעומת דרישות המטרה - הקמת מדינה עצמאית תוך כדי התנגדות צבאית עזה של כל מדינות ערב - היו ההכנות לקויות עד כדי סכנה. הישוב היהודי שילם מחיר כבד. גם מחיר דמים, בגלל אי-ניצול כל האפשרויות בהכנות לקראת המלחמה. ולא רק בגלל מגבלות שלא היה אפשר להתגבר עליהן.

ארבע נקודות-תורפה עיקריות היו בהכנות למלחמת העצמאות: אי-הפניית מיטב המוחות להכנות אלה; מיעוט גיוס הכספים בקהילות היהודיות בעולם ובארץ-ישראל; הקצאת שיעור נמוך מן התקציבים הלאומיים להכנות; איחור בהתחלות של הרכש המאסיבי, ההצטיידות המאסיבית, והייצור המאסיבי.

שלוש השנים שבין מלחמת העולם השנייה ובין החלטת עצרת או"ם על הקמת המדינה היהודית, לא נוצלו כראוי להכנות למלחמת העצמאות.

____

[בשבוע הבא: ההיסטוריה מלאת הסתירות ביחסים בין שאיפת היהודים לציון והתנועה הציונית לבין הממשל האמריקני; מלחמתם של יהודי ארה"ב במשרד החוץ שלהם; המלחמה בין הארגונים היהודים בארה"ב; פרשת הלל קוק; מלך סעודיה מציע להקים מדינה יהודית בגרמניה כעונש על השואה; הנשיא רוזוולט – אויב הציונות.]

1. ארכיון הקיבוץ המאוחד, תיקי אליהו בן-חור, עדות של יחיאל טייבר בישיבת הוועדה היוזמת את "ספר ההעפלה". באיטליה. ב-3 בינואר 1956.
2. עמי שמיר, "איך הברחתי 4.5 טון תחמושת דרך תעלת סואץ". למרחב, ראיון עם דני אגרון ב-4 בנובמבר 1978.
3. העדות הנ"ל של יחיאל טייבר, שאושרה בסדרת-הראיונות הנ"ל עם אליהו בן-חור ובעדויות של מגויסים מיחידות התובלה, שהעמיד אליהו בן-חור לרשות המחבר.
4. שלמה שמיר הכחיש גרסה זו באזני המחבר.
5. סדרת-הראיונות הנ"ל עם אליהו בן-חור.
6. הכוונה לראש המחלקה המדינית בהנהלת הסוכנות היהודית, משה שרת, שעד דצמבר 1946 החזיק גם בתיק הביטחון בהנהלת הסוכנות.
7. ראיון עם ישראל ליברטובסקי ב-10 בספטמבר 1978: סדרת ראיונות עם מאיר דוידזון ב-1981-1978.
8. הראיון הנ"ל עם מוניה מרדור: סדרת הראיונות עם וילי כץ ב-1981.
9. ראיון עם יוסף יריב ב-3 בספטמבר 1978.
10. ארכיון ההגנה, רשימות שאול אביגור.
11. שם, שם.
12. סדרת הראיונות הנ"ל עם חיים סלבין; סדרת הראיונות הנ"ל עם ישראל גלילי.
13. סדרת הראיונות הנ"ל עם ישראל גלילי.
14. יוסף עברון, התעשיה הביטחונית, עמ' 78.
15. לאונרד סלייטר, הנאמנים, מערכות, 1971, עמ' 18.
16. מאיר וייסגל, עד כאן, ויידנפלד וניקולסון, ספריית מעריב, 1972, עמ' 180.
17. לאונרד סלייטר, הנאמנים. עמ' 22.
18. דב"ג. בדרך לצבא ולמדינת ישראל, מאמר ל"ז.
19. לאונרד סלייטר, הנאמנים, עמ' 23.
20. התיאור שלהלן מבוסס על סדרת הראיונות הנ"ל עם חיים סלבין; ספרו של סלייטר הנאמנים: סדרת הראיונות הנ"ל עם ישראל גלילי ועם אליהו סחרוב; ראיון עם סעדיה גלב ב-12 בספטמבר 1981; ראיון עם עקיבא סקינדל ב-12 בספטמבר 1981.
21. במקלעון זה השתמשו יחידות הצניחה והפשיטה של המארינס בזירת האוקיאנוס השקט וה"ריינג'רס" של חיל-הרגלים האמריקני באירופה.
22. לימים מנכ"ל התעשיה הצבאית.
23. ארכיון צה"ל המטה הכללי, מחלקת החימוש.
24. ארכיון צה"ל, פרוטוקולים מישיבות ועדת-גרינבוים.
25. א"צ, "סיכום מצב ארגון כוחות האויב – לאור המאורעות האחרונים", אג"מ/ מטכ"ל, 19 בדצמבר 1947.