באמצע נובמבר 1947 כבר החלה ה"הגנה" בהקמת חטיבות חיל-השדה המרחביות וכבר היה ידוע שמדינות-ערב עלולות לפתוח במלחמה. דוד בן-גוריון כינס כמה אנשים להתייעצות מצומצמת: ראש המפקדה הארצית, ישראל גלילי; הרמטכ"ל יעקב דורי; עוזרו של בן-גוריון, לוי אשכול; שאול אביגור; ראש-המפקדה הראשון של ה"הגנה", פרופ' יוחנן רטנר, שארגן אז את היחידה המדעית של ה"הגנה", ומנהל התעש החדש-ישן, חיים סלבין. האווירה הייתה קודרת. השאלות שנשאלו היו: במה נילחם? איך נחזיק מעמד?

נוכחותו של חיים סלבין בהתייעצות העידה שהמשימה העומדת על הפרק היא מבצעית-טכנית. כל האחרים הכירו זה את זה שנים רבות, פעלו יחד בהסתדרות, במפלגת פועלי ארץ-ישראל (עד הפילוג), ובענייני הביטחון, העלייה וההתיישבות. לא כולם היו מיודדים זה עם זה, לא מעט מחלוקות היו ביניהם, אך כולם השתמשו באותה דפוסי-לשון וחוו חוויות משותפות. סלבין היה יוצא דופן, אף שכולם הכירו אותו. ברוסיה היה חבר מפלגת "הפועל הצעיר" ופעיל במחתרת, ואף ישב בבית-הסוהר. אך בארץ-ישראל לא השתייך למפלגה כלשהי, לא עסק בענייני-ציבור ולא היה שותף בתהליכי קבלת החלטות פוליטיות. הכול רחשו לו כבוד בשל כישרונותיו הטכניים-ארגוניים, וחשבו למוגזמים את אורח-חייו הפוריטאני, את קיצוניותו, את קנאותו לעקרונותיו, ואת חוסר-הטקט שלו.

סלבין היה זר בכל חברה שלא עמד בראשה, אבל החבורה שהתכנסה אצל בן-גוריון הייתה מסוגלת לעכל את זרויותיו. בן-גוריון ראה את אי-מעורבותו הפוליטית כיתרון; גלילי ידע למצוא לשון משותפת עם כל אדם; דורי, מהנדס לפי השכלתו, היה ידידו האישי ולמד לחיות אתו בשנות עבודתם המשותפת ב"הגנה" (בייחוד בשהותם המשותפת בארצות-הברית ב1945-1946, דורי כנציג ה"הגנה" וסלבין כרוכש מכונות לתעשיית-נשק); לעיני אביגור לא נראה שום דבר הקשור בביטחון ישראל, מוזר וקשה; רטנר, גם הוא כמעט נטע זר מבחינה פוליטית, העריך את כישרונותיו הטכניים של סלבין. סלבין סיפר אחר-כך, שרק אשכול, שעזר לבן-גוריון בפתרון בעיות אנושיות וחברתיות, הפגין איבה כלפיו. סלבין לא צחק מהבדיחות של אשכול, ולא היה מסוגל לפשרות ולהנאות החיים, ואשכול לא סלח לו על מגרעותיו אלה.

הנושא העיקרי של השיחה היה נשק, והעיניים נישאו אל סלבין. הוא לא הצטיין בהבנה מדינית, לא היה מומחה לאסטרטגיה, ונפשו הייתה מרה: האנשים שניהלו את ענייני הביטחון, שלא אפשרו לו להקים בית-חרושת לנשק ולהפעיל את המכונות שהביא מארצות-הברית,¹ נראו בעיניו כרודפי-יוקרה וקטנוניים, והוא הגיע למסקנה שאין ליהודי ארץ-ישראל סיכוי לעמוד במלחמה נגד כל צבאות-ערב, המצוידים בנשק כבד, ולא האמין שהמדינה היהודית תקום. בניגוד לפסימיסטים אחרים, לא הציע להתפשר עם הערבים, אלא ראה לנגד עיניו מלחמה בנוסח מצדה. לשאלת בן-גוריון ענה: אין במה להילחם, מפני שהמכונות עדיין מונחות בארגזים, ו"מאה אחוז מתוך מאה אחוז שנפסיד במלחמה."

"ומה תעשה אתה?" שאל אותו בן-גוריון בשמץ-לגלוג.

"גנבתי מן התעש שלושה רימונים," השיב סלבין ברצינות. "אם יתקיפו ערבים את ביתי. אשליך שניים עליהם ואחד עלי ועל בני."

עוד הם מדברים ולחדר נכנס כורך-ספרים, שבן-גוריון הזמינו כדי להתייעץ אתו בדבר שימור אחדים מספריו. המתח שהיה בשיאו, נקטע, ובן-גוריון האריך בשיחה עם הכורך, על-אף נוכחות המוזמנים. כעבור חצי-שעה הלך הכורך לדרכו, ורק אז נמשך הדיון במצבו של עם ישראל.

בן-גוריון ביקש מסלבין תוכנית. "לא משנה מהי דעתי," אמר סלבין. " אעשה הכול כדי לייצר נשק. לפחות נמות בכבוד. כבר אין לנו זמן לייצר נשק במחתרת ובשיטות של העבר. עלינו להקים בתי-חרושת גלויים, ולעבור לייצור חרושתי. תן לי עשרים וחמישה פלמ"חניקים, ואם הבריטים יעזו להפריע לנו, נגן על עצמנו. השיגו כסף, כדי שנפתח את הארגזים ונבנה בתי-חרושת. לי אל תשלמו משכורת. אני אקמץ כל גרוש ואעבוד יומם ולילה. אבנה את התעשיה הצבאית, כאילו כבר יש מדינה ויש מלחמה." דבריו אלה, יותר מן הקודמים, מצאו-חן בעיני הנוכחים, ובן-גוריון אמר לו: "עשה והצלח!" כך הוכר חיים סלבין, דה-יורה, כמנהל התעשיה הצבאית של מלחמת העצמאות (התעש).²

הפיקוד-העליון עדיין לא גמר לדון בהקמת התעש החדש, האמור להשתמש במכונות החדשות של סלבין, וסלבין כבר נקרא בבהילות להשלים את פריטי הנשק והתחמושת שהתעש הישן התחיל בייצורם. באוגוסט 1947 קיבל רשמית את המינוי ותקציב של עשרים וחמישה אלף לא"י. אחרי הכנה שנמשכה זמן רב, הקים, בלילה אחד, מפעל תת-קרקעי, "שומרה", בקיבוץ יקום שבשרון, להרכבת סטנים ולאיפוסם. הסטנים הובאו מן הסליקים שבחולות חולון, וייצורם הושלם בקצב רצחני ובתנאי עבודה קשים ביותר. ב-6 באוקטובר הודיע בן-גוריון לסלבין: "הזמן מיד כל מה שנחוץ לך. הכסף עומד לרשותך." סלבין ביקש שני מיליון לא"י.³

בהקמת התעש החדש החל סלבין בלי החלטה רשמית של המוסדות המוסמכים. לשם כך הקים חברת-דמה: " פאלאינדנט". מאחר שסבר כי יהיה עליו לעבוד עוד זמן רב במחתרת, תחת שלטון הבריטים, וכי יש לו פנאי ואפשרות להקים את המפעלים החדשים על-פי טעמו, הכין תוכנית-עבודה לחמש שנים. אחת מהמשימות שהציב לעצמו הייתה לאייש את התעש בעובדים חדשים ולהשאיר בו רק עשרים וחמישה מהעובדים הוותיקים. העובדים שנעלבו הכריזו על מאבק מקצועי, המפקדה הארצית של ה"הגנה" מינתה ועדה לנושא זה, המלחמה פרצה, והמפעלים החדשים שהקים סלבין היו רק תוספת למערכת-הייצור הישנה של התעש.⁴

משימתו הראשונה של סלבין הייתה להחזיר לתעש את מרכיבי-המכונות, שפרשו ממנו בעקבותיו, בשנת 1944. בהחזרת המכונאי זבולון ובר סייע לו ישראל גלילי. "קיבלתי פקודה להרכיב את המכונות לייצור כדורים, לרובים ולמקלעים," העיד ובר. " אפילו לא ידעתי באיזה צד של המכונה עלי לעמוד. סלבין סיפק לי רק צילומים של המכונות, וכמה מהן היו אוטומטיות ומסובכות. לפני כן לא עבדתי בתעשיית-כדורים, ותוכניות של המכונות לא היו בנמצא." בכרטסת שהביא סלבין מארצות-הברית מצא ובר את תיאור מקומו של כל חלק במכונה. הוא העתיק את מגוריו לבית-החרושת שבנחלת-יצחק ועבד יומם ולילה, עם פועליו. עם ילדיו נפגש רק בלילות-שבת. הוא סיפר: " אחרי מאמצים רבים יצאו הכדורים הראשונים, שלא הצטיינו בטיבם. יום יום היה בא אוטו, ואנחנו שפכנו אליו כדורים בתפזורת, שנשלחו ישר לחזית. על כל כדור היו רשומות האותיות מ.י. (מדינת ישראל)."⁵

יעקב ליאור היה אחד מאנשי צוות-ההרכבה של ובר. כשפרש מתעש, עם חברו, איסר סנפירי, בשנת 1940, הקימו שניהם מפעל-מתכת, " המכין", וייצרו בו סליקים מתוחכמים למען ה"הגנה". סלבין בא ל"המכין" בלי אזהרה מוקדמת והודיע שהוא זקוק לאחד מהם. "צרף את כל המפעל לתעש, יחד עם העובדים," הציעו לו השניים, אבל סלבין לא רצה אוסף של בתי-מלאכה. הוא רצה לבנות תעשיה. על כן הצטרף ליאור לתעש, וסנפירי המשיך לנהל את "המכין".⁶

"יום אחד הרכבתי מכבש, בבית-החרושת 'לודזיה' שבחולון, והרגשתי שמישהו מתבונן בעבודתי," סיפר אדיר הלוי. " מאחורי עמד חיים סלבין. הוא הזמין אותי לשיחה באותו ערב, וסיפר לי שיש להגנה חלקים של מכבשים לתעשיית כדורים, ושעלי להוציא אותם מהארגזים ולהרכיב את המכונות. היו אלה מכונות אוטומטיות, ואיש לא ידע איך הן פועלות. סלבין תיאר מה שהבין ואמר: 'תתחיל לפרק אותם מהארגזים, תתחיל לחבר להם חשמל, תתחיל להניע." הלוי הרכיב את המכונות בבית-החרושת "פליז" שבחולון.⁷

משה קלמנוביץ השתתף בעליה לחניתה, היה ממייסדי קיבוץ אילון שבגליל המערבי, ואחר-כך עסק ברכש נשק ל"הגנה" ממחנות-הצבא. הבריטים עלו על עקבותיו, והוא פרש מהרכש והצטרף לתעש כפועל בלתי-מקצועי. השכלה טכנית לא הייתה לו. "מה אתה יודע?" שאל אותו מנהל המכון של התעש, כשבא אליו. " שום דבר." השיב קלמנוביץ. הוטל עליו לסייע לרתך בעבודות פשוטות, אבל אחרי זמן קצר קיבל אחריות על מכונה. כשהובאו מכונות מבריטניה השאילה חברת-החשמל לתעש מהנדס-מכונות, להתקין את המכונות החדשות, וקלמנוביץ נתמנה לעוזרו. אחרי חודש חזר המהנדס לעבודתו בחברת-החשמל. "מי יגמור את העבודה?" שאלו אותו אנשי הנהלת תעש. הוא הצביע על קלמנוביץ והשיב: "הבחור הזה."

- "אבל הרי אינו בעל מקצוע!"

- "הוא יודע יותר ממני."

קלמנוביץ תכנן והרכיב סליקים מתוחכמים בבטן גבעה. בקרבת תחנת-הרכבת שברחובות, ייצר כדורי-סטן, ובנה מכונות לייצור סטנים, וכלי-חריטה לפגזים ולרימונים. בשנת 1947 גילו הבריטים את "הסניף" שבו עבד ועצרו אותו, ואחרי ששוחרר מהמעצר עבד במחלקת-הצילום של ה"הגנה". יום אחד אמר לו ראש אגף האפסנאות, יוסף אבידר: " המשוגע קורא לך. לך לנחלת-יצחק, הוא יחכה לך ליד שער המפעל שהוא מקים." קלמנוביץ כבר התאהב במלאכת הצילום, אך מחאותיו לא שכנעו את אבידר. לסלבין הייתה עדיפות גבוהה, וקלמנוביץ חונך בהגנה" ובתנועת "השומר-הצעיר" למלא כל שליחות שנדרשה ממנו.

סלבין הקים אז את "מפעל אס", לייצור קני סטנים, בנחלת-יצחק. " שמעתי שאתה מוכשר," אמר לקלמנוביץ. " יש לי הצעה בשבילך. הבאתי מכונות הידראוליות חדשות, ואין מי שירכיב אותן. אולי תנסה?"

– "יש בעלי-מקצוע בעלי השכלה טכנית גבוהה," ניסה קלמנוביץ להתחמק." לי אין ניסיון במכונות כאלה."

– "המפקדה שלחה אלי אנשים שעבדו במפעלי 'שקודה' ו'קרופ'. והם אינם מכירים את המכונות האמריקניות ופוחדים להתחיל."

– "המכונות עבדו פעם?"

– "כן. פירקתי אותן. יחד עם חברי 'השומר-הצעיר', בניו-יורק."

– "ספר-הפעלה יש?"

– "לא. אבל יש לי חוברות על קידוח ועל כידוד קנים."

קלמנוביץ היסס.

– "מתי אקבל תשובה?" דחק בו סלבין.

– "מחר בבוקר."

קלמנוביץ לקח את שתי החוברות לביתו. אף שקרא אנגלית רק בקושי פענח איכשהו את תפקוד המכונות ואת התמונות: הוא לא רצה לאכזב את סלבין. למחרת בשעה 7 בבוקר, כשהגיע לשער "מפעל אס", ראה שסלבין הקדים אותו ומחכה לו.

– "מה החלטת?" שאל סלבין.

– "אני מוכן," ענה קלמנוביץ.

סלבין נעץ בו את עיניו הכחולות-מימיות ושאל: "מאין לך החוצפה הזאת, לקבל על עצמך להרכיב מכונות שאינך מכיר?"

– "תראה, סלבין, זאת חוצפה, אבל יש בזה גם היגיון. לא אשים את המנוע במקום הגררה, ולא אבריג מסמרים."

– "זה מוצא-חן בעיני. מה נחוץ לך?"

– "עוזר, שינקה את החלקים."

כשהרכיב קלמנוביץ את המכונות ניסה להרים פלטה שמשקלה מאה ועשרים קילוגרם. עמוד-השדרה שלו נפגע, אבל המכונה הורכבה במהירות-שיא והוא עבר אל המכונה הבאה." כל גרם של משה קלמנוביץ שווה מיליון!" העיד אחר-כך חיים סלבין. "הוא עבד עשרים שעות ביממה. בסופו של דבר הרכיב, כמעט לבדו, שמונה מכונות, ובנה את כל המכשור המורכב בשבילן. קשה לשער איך היינו מצליחים ב-1947- 1948 לולא הוא."⁸

סלבין סבר שיותר מכול דרושים לחיילים נשק אישי ותחמושת. הכלי היחיד שבא בחשבון היה תת-מקלע סטן. בקדנציה הקודמת שלו בתעש, בימי מלחמת העולם השנייה, ייצר סלבין סדרה של אלף סטנים. יורשיו התחילו בייצור סדרה של שלושת אלפים סטנים נוספים, ולא השלימו אותה. כשנקרא סלבין לשוב לתעש נדרש ממנו להשלימה. כמות כזאת ודאי לא הייתה מספיקה למלחמה חצי-סדירה וסדירה נגד הערבים. לשאלת בן-גוריון כמה תת-מקלעים הוא יכול לספק ל"הגנה" השיב סלבין: " שנים-עשר אלף. שלושה חודשים לאחר שארכיב את המכונות."

את התחמושת לסטנים סיפק המפעל "איילון" של התעש, שהוקם בימי ניהולו של יוסף אבידר. במכונות ששלח יהודה ארזי מפולין, לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, ייצר "איילון" כדורי 9 מ"מ, הדרושים לסטנים, וסלבין הוסיף לו כמה מכונות אמריקניות שהגדילו את התפוקה, אך "איילון" סיפק רק את התחמושת לסטנים, וה"הגנה" הייתה זקוקה לסוגי תחמושת נוספים. לפיכך החליט סלבין לבנות ארבעה מפעלים: אחד לייצור תחמושת קלה. אחד לייצור מכונות ירייה, מקלעים, תת-מקלעים, רובים ומרגמות; אחד לייצור מכונות תעשייתיות, למען שני המפעלים הראשונים, ואחד לייצור אבק שריפה לכדורים וחומר-הנפץ טי.אן.טי.

פרופסור מהטכניון אמר לו שרצוי למקם בתי-חרושת לנשק ולתחמושת במבנה ממוזג-אוויר, מפני שרק בטמפרטורה אחידה אפשר להגיע לדיוק של אלפית מילימטר. להקמת מבנה כזה נדרשו שנתיים, וסלבין אמר לפרופסור מה דעתו עליו ועל הצעתו. המפעלים שהקים סלבין בחיפזון הפיקו תוצרת לאלתר. " אס", "אר" ו"קיו" הוקמו בגבעתיים בתוך סככות. והמחצלות שנפרשו על הסככות הגנו על המכונות מפני השמש והגשם. המכונות עמדו על קרשי-ארגזים או על יציקות-בטון.⁹ לא היה סיכוי לקבל מן השלטונות הבריטיים רישיון לייבוא פלדה, וסלבין היה זקוק להרבה פלדה. המקרה בא לימין סלבין. בימי מלחמת העולם השנייה הזמין הצבא הבריטי ברזל מאוסטרליה, וקיבל, בטעות פלדה במקום ברזל. לא היה לו מה לעשות בה והוא מכר אותה, בזול, לסוחרים. עתה קנה אותה סלבין מהסוחרים בעשר לא"י הטונה. את קני-הסטנים ייצר מפעל "אס". ואת חלקי-הסטנים האחרים ייצרו מפעלי-התעש האחרים ובתי-מלאכה אזרחיים, לרבות "המכין", שסנפירי היה עתה מנהלו היחיד.

איסר סנפירי לא סיים בית-ספר ולא רכש השכלה טכנית. הוא הצטרף לתעש בשנת 1937, ריתך את המרגמות הראשונות שלו, וניהל מפעלים לייצור רימונים ומרגמות. אחר-כך פרש, בעקבות סלבין. כשפרצה מלחמת העצמאות הציע לו סלבין לנהל מפעל לייצור סטנים. סנפירי העלה הצעה שכנגד, לייצר את הסטנים ב"המכין". סלבין לא שש לעבוד עם קבלנים עצמאיים אך באין-ברירה הזמין צינות¹⁰ מ"המכין" ושלח לסנפירי עובדים, ארבעים עולים שהגיעו זה עתה ממחנות-קפריסין, לא ידעו עברית, ולא היה להם מושג בעבודה כזאת. סנפירי לימד אותם את עבודות הריתוך, ההשחרה והפיצור, והם ייצרו מאתיים צינות ביום. את משכורותיהם קיבלו מהתעש. לסנפירי הובטח תשלום לפי התעריף ששילמה ה"הגנה" לקבלני-חוץ, אבל כשהגיע מועד-התשלום קיבל גם הוא משכורת של שכיר. על טענותיו השיב לו מנכ"ל התעש: "מה יש? אתה לא איש שלנו? אתה רוצה שאשלם לך כמו לאיש זר?" תוך-כדי מלחמה הפקיע התעש את "המכין", וסנפירי היה למנהל-מפעלים בתעשיה הצבאית.¹¹

באמצע דצמבר 1947 הודיע סלבין לבן-גוריון כי עד תחילת שנת 1948 יְיַצֵר התעש מאתיים וחמישים אלף כדורי-סטן, ובינואר 1948 הוא ייצר שלוש מאות אלף כדורים, חידש את ייצור פגזי-המרגמה 3 אינטש (81 מ"מ) והחל בייצור חמשת אלפים סטנים.¹² ב-2 בינואר 1948 הושלם ייצור הפרטים שהוחל בו כשהיה סלבין "בחוץ". והתעש סיפק למחלקת-החימוש של ה"הגנה" שלושת אלפים ארבע מאות חמישים ושישה סטנים, ויותר מחמישים אלף רימונים.¹³ ב-18 בינואר 1948 ביקר בן-גוריון באחד המפעלים של סלבין בנחלת-יצחק. הסיור נמשך שעתיים, ובן-גוריון רשם ביומנו: "יחד עם צינור-המים בנגב הם שני המפעלים הגדולים, בעלי חשיבות היסטורית לא רגילה, שבוצעו בשתי השנים האחרונות."¹⁴

עד סוף מארס סיפק התעש להגנה שלושת אלפים וארבע מאות סטנים, חמשת אלפים מחסניות לסטנים, חמישים וחמישה אלף רימוני-מילס, ארבעת אלפים פגזי 3 אינטש ומיליון וחמש מאות אלף כדורי סטנים. בעשרה מפעלים של התעש עבדו שלוש מאות פועלים, רובם עולים חדשים שלמדו את העבודה מהוותיקים. מאתיים פועלים נוספים – גם הם עולים חדשים – עבדו למען התעש אצל קבלני משנה בשמונה-עשר מפעלי-תעשיה אזרחיים. בסוף מארס דיווח סלבין לבן-גוריון שעד אוגוסט 1948 יגיע מספר עובדי התעש לשבע מאות. באותו זמן היו בשלבי-ייצור שנים-עשר אלף סטנים; שישים וחמישה אלף מחסניות; מאה וארבעים אלף רימוני-מילס; מאה ועשרים מרגמות 3 אינטש; ארבעים אלף פגזי אינטש; עשרים אלף פגזי 2 אינטש; שלושה מיליון כדורי-סטן, שני מיליון כדורים לרובים אנגליים, וחמש מאות מקלעים קלים ("דרור" ).¹⁵

לא רק חיים סלבין תרם לניצחון היהודי במלחמת העצמאות, גם בתחום אמצעי הלחימה וגם בתחומים אחרים, אבל לאישיותו "הבלתי נסבלת" של סלבין ולגאוניותו (ושניים כרוכים זה בזה) היה חלק חשוב בכך. שהרי אמצעי לחימה הם תנאי הכרחי לניצחון, ובלעדיהם שום מוטיבציה לא תעזור. כל מפקדי התעש, עד סלבין היו "אנשי שלומנו", נאמני הפוליטיקאים, שלמשימה הספציפית של ניהול התעש הם לא התאימו, אך לתמוך במנהיגותם של ראשי היישוב ושל מפקדי ארגון ה"הגנה" הם התאימו גם התאימו. זה היה המצב גם לגבי רוב מנהלי התעש אחרי מלחמת העצמאות עד כתיבת שורות אלה ועד בכלל. מינוי אנשי שלומינו על-ידי פוליטיקאים לתפקידים חיוניים במדינה היא מחלה ממארת של הפוליטיקה באשר היא, בכל המדינות ובמהלך כל ההיסטוריה. היא אחת הסיבות למצעד האיוולת שעליה כתבה ההיסטוריונית היהודייה-אמריקנית, ברברה טוכמן. היא גורם מרכזי להתפוררות מערכות ולקריסתן.

המקרה של סלבין מלמד שאפשר גם אחרת, ושאפשר שהמערכת תתפקד באופן יעיל יותר, וזאת הרי מטרה לאומית. מבחינה זאת חיים סלבין אינו רק אחד מגיבוריה האמתיים של מלחמת העצמאות, שלא זכה למקומו הראוי בתרבות הלאומית שלנו, אלא הוא ראוי לשמש מודל למקבלי ההחלטות הפוליטיים. למנות לתפקידים בכירים לא רק מקרב המקורבים, אלא את הראויים, ולא רק כשהחרב מונחת על צווארם.

____

[בשבוע הבא: מחקר ופיתוח מדעיים בארגון ההגנה ובמלחמת העצמאות.]

1. ראה בסדרת הפרקים הראשונה על ההכנות הלקויות למלחמת העצמאות.
2. סדרת הראיונות עם חיים סלבין; סדרת הראיונות עם ישראל גלילי.
3. סת"ה, ג2/, עמ' 1239.
4. יוסף עברון. התעשיה הביטחונית, שם, עמ' 107.
5. את"ה, עדות מס' 3932 של זבולון ובר; סדרת הראיונות הנ"ל עם חיים סלבין.
6. את"ה, עדות מס' 5049 של יעקב ליאור: ראיון עם יעקב ליאור ועם איסר סנפירי.
7. את"ה, עדות מס' 5039 של אדיר הלוי.
8. ראיון עם משה קלמנוביץ ב-20 באוגוסט 1979; סדרת הראיונות הנ"ל עם חיים סלבין.
9. מכון בן-גוריון, דוח מחיים סלבין לדוד בן-גוריון מ-28 במארס 1948: יוסף עברון, התעשיה הביטחונית, שם, עמ' 115-109; סדרת הראיונות הנ"ל עם חיים סלבין.
10. המסגרת שבתוכה נתון הקנה של הסטן.
11. הראיון הנ"ל עם איסר סנפירי; תעודות שנתן איסר סנפירי למחבר; סדרת הראיונות הנ"ל עם חיים סלבין.
12. יומן דב"ג. 11 בדצמבר 1947.
13. יומן דב"ג, 8 בינואר 1948.
14. יומן דב"ג, 18 בינואר 1948.
15. מורשת בן-גוריון, דוח מחיים סלבין לדוד בן-גוריון מ-28 במארס 19481: יומן דב"ג, 29 במארס 1948.