הנחת יסוד לתרבות של ביקורת ביטחונית בישראל

לאחר מלחמת יום הכיפורים התחלתי לפתח את עקרון השׂרידות. הקמתי אז במקביל, יחד עם גדול המפקדים הקרביים של הבית השלישי שלא חרב, סגן-אלוף אריה טפר-עמית ז"ל, ועם עוזרת המחקר שלי דאז, ארית יקיר, צומת מרכזי של רשת אקראית, מבוזרת, שבה ביקשנו לברוא עולם קטן לחשיבה חופשית.¹ לרשת הזאת קראנו: "מכון שרידות". מטרת שלושתנו היתה: לחשוף בעזרת עקרון השרידות את הפגמים במערכת החיסונית של מדינת ישראל בכלל, ושל צה"ל בפרט, שכה השפיעו לרעה על אירועי אוקטובר 1973. ברשת פעלו, במִגוָן אופנים, חוקרי ביטחון עצמאים. הם השתייכו לתחום רחב של דיסציפלינות ושל עיסוקים. את תובנת ה"ביטחון" פירשנו כמערכת חיסונית בסביבה מאיימת לשם שׂרידה. רק מעט אנשים ברשת הבינו את הרעיון בשנות השבעים. הרשת נועדה בין היתר לגרום להבשלת הרעיון ולהפיצו. האג'נדה שלנו היתה: "הכול אפשרי, אך כדי שהאפשרי יהיה ממשי הוא זקוק למערכת חיסונית יעילה". טענּו שבלא לרדת לעומקה של המערכת החיסונית, על גילוייה המגוונים, לא נוכל להשפיע על עתידנו, אם בכלל ניתן להשפיע עליו, ונקרוס בתהליך הבלתי-נמנע של האנטרופיה.

ייעדנו לרשת שכונַנּו ארבע משימות:

• לחקור את מערכות החיסון של המציאות באשר הן;

• לפתֵח פרדיגמה שרידותית, תוך הבנה שבתחילת הדרך היא תתמקם בשולי התרבות;

• להחיל את פרדיגמת השרידה בזרם המרכזי של תרבות האדם, באמצעות הפצת התובנות ברשתות אחרות;

• לייעל את מערכת החיסון של מדינת ישראל.

כשהצגתי את קו המחשבה, לדוגמה, בפני תת-אלוף יואל בן-פורת, דובר צה"ל במחצית שנות השבעים, בלשכתו בכניסה למחנה המטכ"ל בקריה בתל אביב, הוא הכריז: "מעכשיו אני חייל סמוי באוגדה שלך!". "אין לי אפילו כתה", השבתי. "בפרטיזנים במלחמת העולם השנייה, לחמנו ביערות, בחוליות, והשמדנו את הצורר". הייתה לי תחושה, מוטעית לצערי, שהגיעו ימות המשיח. בן-פורת היה סינגולארי, וממנו אין להקיש על מפקדי צה"ל. בלשכתו קראתי אז את הדוח המלא של ועדת אגרנט, ועל המידע ששאבתי ממנו דנתי עם חבֵרַי ברשת. באוקטובר 1973 פיקד בן-פורת על יחידת האיסוף המרכזית של אמ"ן (848 שהתגלגלה ל-8200), שעסקה במודיעין אותות ובפִענוח צפנים. הוא הזרים לרשת שלנו הרבה מידע "סודי ביותר", ולא היה היחיד.² אנחנו סברנו שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים, שבלעדיהם התובנות ריקות.

הרשת שאותה כינינו "הפורום לאִזרוח תחקירי קרבות והפקת לקחים", פעלה באמצעות תקשורת אינטלקטואלית בתנאֵי שוויון, ללא שום היררכיה רשמית, אלא אינטלקטואלית בלבד. היא פועלת ברציפות מאז ועד היום. רוב החברים משלבים השכלה גבוהה וניסיון קרבי. מהם משרתים במערכת הביטחון, מהם אזרחים אנשי מילואים, בעבר ובהווה. מהם מבקשים לא להיחשף, מחשש מנקמתו של הממסד.³ על גרעין הרשת נמנים יחד איתי, איש המחשבים רב סרן חזי דחבש ז"ל, המתמטיקאי וחוקר המלחמות ד"ר מיכאל ברונשטיין, עורך לשעבר של כתב העת של צה"ל "מערכות" אביתר בן צדף, ומפקד לשעבר של מחלקת מודיעין שטח באמ"ן סגן אלוף בדימוס אלי דקל. הרשת אינה ממומנת, לא מהממסד הביטחוני, הפוליטי, והאקדמי, ולא משום ארגון אחר; אין לה תקציב, אין שום תנאֵי קבלה או פרישה, וכל חבר מממן את פעילותו. אין מחויבות רשמית של החברים לקבוצה ושל הקבוצה לחברים. בכך היינו בין חוזי תרבות האינטרנט, בערך באותה תקופה שבה משרד ההגנה של ארצות-הברית פיתח את הבסיס לתקשורת דיגיטלית ו"שכבנו על הגדר" התרבותית כדי שאחרי עשרות שנים יצטרפו האלופים יצחק בריק וגרשון הכהן ואחרים מכל המגזרים. קיימנו סדנאות אחת לחודש ואת ממצאינו פרסמנו בעיתון החופשי היחיד בישראל: "מחלקה ראשונה" בבעלות ובעריכת יואב יצחק.

משנות התשעים משתמשת הקבוצה באופן נמרץ באינטרנט, יחד עם דיונים ועם כנסים, הפתוחים לכול, והממומנים על-ידי דמי כניסה בלבד. את הגרעונות מִמנתי אני. מאות האנשים שלקחו חלק בפעילות הקבוצה, בדרגות שונות של אינטנסיביות, פיתחו זרם ביקורתי בתרבות הביטחון של ישראל, כפי שהדבר התבטא בכל אמצעי התקשורת במלחמת לבנון השנייה ואחריה ובמבצע "עופרת יצוקה" ובמלחמת "חרבות ברזל" אחרי השבת השחורה של 7 באוקטובר 2023. רוב העיתונאים והפרשנים אינם מודעים למקור שהזין אותם.

כשנתיים לאחר התחלת המחקר, הגענו למסקנה שלקחי מלחמת ששת הימים לא הופקו. הסיבה לכך, בין היתר, הייתה רצונו של הרמטכ"ל יצחק רבין להעלים את עובדת התמוטטותו לפני המלחמה, את עובדת אִשפוזו, הטיפול שקיבל ואת אי-תִפקודו במהלך הקרבות.⁴ כדי להשיג מטרה אישית זו, מנע הרמטכ"ל בחצי השנה שבין המלחמה לבין סיום כהונתו את תחקור המלחמה ואת חשיפת ליקוייה, ועל כך קיבלנו עדויות רבות. לחיים בר-לב, הרמטכ"ל הבא, היו סיבות משלו להמשיך במדיניות אי-תחקור המלחמה של קודמו. וללא חשיפת ליקויים וניתוחם, לרבות חשיפת הגורמים לאי-חשיפת הליקויים ולאי-יישׂום אותם הלקחים שהופקו, אין אפשרות להפיק לקחים. התוצאה:

• ליקויי צה"ל ביוני 1967 התגלו, וביתר-שאת, כשש שנים אחר כך, במלחמת יום הכיפורים ובמלחמות הבאות עד 7 באוקטובר 2023.

• תפקודו הלקוי של צה"ל במלחמת ההתשה לא נחקר; וכך הוא המשיך לתפקד באופן לקוי במלחמת יום הכיפורים ובמלחמות הבאות עד 7 באוקטובר 2023.

• במערכת הביטחון של ישראל התקבעה תרבות של הסתרת ליקויים ושל דיווחי-שקר.

זו הייתה מורשת רבין, שלושים ושמונה שנים לפני שנרצח, כשיוקרתו בעיני הציבור כ"משחרר ירושלים" הייתה בשיאה.⁵

לקחים לא הופקו אחרי מלחמת ששת הימים, למרות שמתקיימים בצה"ל תהליכים רשמיים שתפקידם, לכאורה, להפיק לקחים, ושבהם משולבים אנשי אקדמיה, ומוזרמים להם תקציבים רבים; למרות שבאמצעי התקשורת הפופולריים ובכתבי-עת התפרסמו מאמרים על לקחי המלחמות והתקריות, ולמרות שפרשנים, לרבות אלופים במילואים ובדימוס, מרבים לדבר על לקחים בכל אמצעֵי התקשורת.

הקבוצה שלנו מצאה גם ש"לקחים" שהופקו אחרי 1967 היו הרסניים מאוד, הן במלחמת ההתשה (שהחלה מייד עם סיום מלחמת ששת הימים, ושגם לקחיה לא הופקו) והן באוקטובר 1973. השמענו ברבים את דעתנו, שצה"ל אינו צבא מקצועי, והוא בעל מאפיינים אנטי-אינטלקטואליים. כתבתי על כך בספָרַי ובמאמרַי. הדיבורים והפרסומים הפכו אותנו למוקצים מחמת מיאוס בעיני רוב הציבור, ולאִיוּם שיש לנטרל, בעיני ראשי מערכת הביטחון ובעיני המפקדים הבכירים של צה"ל. רוב חברי הקבוצה, ששירתו אז בצבא הקבע, סולקו ממנו בביזיון וקצף, למרות שרובם נמנו על המעולים שבמפקדים הקרביים.
___________________________

בשבוע הבא: הנזקים שגרמו אחרי מלחמת ששת הימים האלופים ישראל טל, אברהם אדן ("ברן") ושמואל גונן (גורודיש); הנזקים שגרמו בעל פרס ישראל העיתונאי שבתי טבת, והוצאת הספרים "שוקן", לתרבות הביטחון של ישראל; הבליצקריג הישראלי הכושל; ניווּן החרמ"ש; סילוקו מצבא הקבע של אריאל שרון, בכיר מפקדי השדה; קריסת אמונתם של הישראלים בתבונתם של המנהיגים המדיניים והצבאיים; המצרים הפיקו לקחים; רצח הצנחנוּת; טבח הישראלים; דרושה הפיכה תרבותית.

1. את הרעיון לברוא עולם קטן לחשיבה חופשית, הפועל כרשת אקראית מבוזרת, שאבתי אז משני מקורות עיקריים: א. ממגעַי האישיים עם הפרופסורים משה שוובה ומרטין בובר בלימודַי ב"הדסים" בשנות החמישים. השניים פיתחו ב"הדסים" את הרעיון "תקשורת יצירתית". על כך ניתן לקרוא בספרי המשותף עם גדעון אריאל, על מה חלמנו – אגדת הדסים; ב. מהמאמר של סטנלי מילגרם, The Small World Problem, Psychology Today, 1967, שקראתי במסגרת עבודת הדוקטורט שלי.
2. גם סגן הרמטכ"ל של אותה מלחמה, האלוף ישראל טל, הזרים לה מידע, גם מפקד אוגדה 36 ולימים הרמטכ"ל, רפאל איתן, ורבים נוספים.
3. על ראשוני הקבוצה נמנו, בין היתר, אלוף משה בר-כוכבא-בריל (שניסה להקים בצה"ל ללא הצלחה צוות להפקת לקחים, שעליו נמנה המחבר), תא"ל יואל בן-פורת, אל"ם דני וולף-רהב, סא"ל אריה טפר-עמית, סא"ל שלמה באום, סא"ל שאול זיו, רס"ן אסא קדמוני וארית יקיר. ממצאי הקבוצה התבטאו בספָרַי, במאמרַי, בפרסומיהם של יתר החברים, במידע ובתובנות שכל אחד מאִתנו הפיץ בסביבתו. הרשת פועלת מאז ברציפות, גם כעת, במסגרת הפורום לאזרוח תחקירי קרבות והפקת לקחים וחבורת אלפרדו (מסעדה שבה נפגשים). על הצוות הנוכחי נמנים בין היתר: סא"ל ד"ר (לפיסיקה) עמיקם צור, סא"ל המהנדס אבי ליאור, עורך לשעבר של כתב-העת "מערכות" של צה"ל, אביתר בן-צדף, ד"ר (למתמטיקה) מיכאל ברונשטיין, יהודית אוריה, שולמית לבנת ז"ל, וסמג"ד גדוד סיור אוגדתי 87 במלחמת יום הכיפורים, רס"ן בדימוס צבי אבירם. המחבר ממשיך לרכז אותו.
4. ראה ספרי: "תיק רבין – מיתוס ושברו", הוצאת שרידות, 2005. ספר זה אזל. בסוף שנת 2009 יצא לאור הספר: "דרך רבין ומורשתו" שהכיל את הספרים שאזלו: "תיק רבין –איך תפח המיתוס", ו"תיק רבין – מיתוס ושברו" שנכתבו מחדש, וחומרים נוספים. גם ספר זה אזל.
5. ביולי 2008 אמר תא"ל אמציה חן ('פצי') בראיון על מצבו של צה"ל אחרי מלחמת לבנון השנייה ועל תופעת אי-הפקת לקחים: "משה דיין ויצחק רבין הם אבות הצבא הכושל של ישראל!".