בלא הגנה אין אסטרטגיה

העיתונאי המצרי הבכיר, מוסא צברי, הציג בספרו ״מסמכי מלחמת אוקטובר״, שיצא לאור שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים, את הדו-שיח הזה:

״׳האם קראת על הפלישה לנורמנדיה במלחמת העולם השנייה?׳, שאל סאדאת את הגנרל גמאסי.

"גמאסי: ׳כן, אדוני הנשיא׳.

"סאדאת: ׳קח את הספר הזה וקרא אותו בעיון. אני בטוח שתמצא בו עניין רב׳.
הספר הקטן, בשפה האנגלית, היה מונח על שולחנו של הנשיא סאדאת. הוא מסר אותו לגמאסי, וזה קרא בו פעמים אחדות. גמאסי הבחין שסאדאת מתח קווים תחת שורות ופסקאות שבספר, והוסיף בשוליו הערות.

"יש צדדים דומים בין הנחתת כוחות בעלות-הברית בנורמנדיה ובין צליחת כוחותינו אל מזרח התעלה. מדובר בהנחתת כוחות בתוך שטח הנתון בשליטת האויב. צליחה פירושה גם העברת כוחות גדולים לתוך שטח הכבוש בידי האויב, על-ידי התגברות על מכשול מים. הספר גם מצביע על פעולות חיל האויר וארגון הכוחות הגדולים לאחר ההנחתה. כן מדובר בו על תפקידם של המפקדים המקומיים בפעולה הגדולה.

מן ההערות הכתובות של הנשיא סאדאת בעמודי הספר למד גמאסי מה מתרחש במוחו של המפקד העליון של המלחמה, ואלו הן אפשרויות הצליחה. כל זה קרה באחד מימי אוגוסט 1972״.

בספרו, העוסק במלחמת יום הכיפורים, כתב הרמטכ״ל המצרי, פריק (רב-אלוף) סעד א-דין א-שאזלי (הודח זמן קצר אחר המלחמה):

״חישבו על המחסום שניצב בפנינו. לצבא מודרני נהרות ותעלות מים אינם אתגר של ממש. טנקים ונגמ״שים אמפיביים פועלים כחוד-החנית של המתקפה, ומציבים ראש-גשר בגדה הרחוקה. חלקי גשר ניידים מובלים אל המכשול, נפרקים מן הרכב, מחוברים זה לזה ומונפים למקומם תוך דקות. כאשר מגיע הגוף העיקרי של הצבא, מוכן אמצעי החציה לפעולה.

"אך תעלת סואץ הייתה מכשול מיוחד במינו. המבנה שלה הציב בפני כוח מתקפה אמפיבי קשיים מיוחדים, והאויב היה מוגן במערכת ביצורים יחידה במינה. רוחב תעלת סואץ אינו יותר מ-180 עד 200 מטרים, אך בעיני כל רואיה היא נדמתה למכשול בלתי-עביר.

״הקושי הראשון: תעלת סואץ היא נתיב מים מלאכותי שנכרה בחול, ודרכו של חול להיסחף. כדי למנוע זאת דופנו גדות התעלה בחומות בטון, שהתנשאו מעל גובה פני המים, וירדו בתלילות לקרקעיתה. מימי התעלה נתונים לשינויי גאות ושפל. בשיא הגאות עולים פני המים עד מטר אחד מקצה קיר הבטון, ובשיא השפל הם יורדים עד שני מטרים. בגזרה הצפונית, ועד שלושה מטרים מקצה הקיר בגזרה הדרומית. כלי-רכב אמפיביים אינם יכולים לדלג ככלב-ציד ממדרגה שגובהה מטר ויותר, בלי סיכון רציני, וגם אילו יכלו, כיצד היו מטפסים ועולים לגדה המזרחית?

״המכשול השני היה סוללת העפר העצומה שערם האויב לאורך הגדה המזרחית. במשך שש שנים הגביהו בולדוזרים ישראלים את הסוללה, בעיקר כמובן בנקודות המועדות לצליחה. בנקודות אלה התנשא המחסום לגובה 20 מטר מעל לבסיס, שעוביו היה דומה (תלילות הסוללה הגיעה ל-45-65 מעלות, בהתאם ליציבות העפר). המחסום הוקם קרוב כל-כך לתעלה, עד שחזיתו המערבית, שהייתה עתידה להתייצב מול מתקפתנו, התמזגה בשיפוע היותר תלול של דפנות הבטון.

״מעבר למחסום אימתני זה התנשא המכשול השלישי: 35 מוצבי קו בר-לב. ביצורים אלה, המחופרים היטב, מקנים הגנה מלאה מפני כל פגיעה, אולי חוץ מפצצה של חצי טונה, ויש בהם עמדות ירי לכל הכיוונים. כל מוצב עומד ברשות עצמו, מצויד לעמידה במצור של שבוע ימים, ומוגן בשדות מוקשים וגדרות תיל. המרחק הממוצע בין מוצב למוצב הוא כחמישה קילומטרים, אך בנקודות מועדות לצליחה המרחק אינו יותר מאלף מטרים. כל 35 המוצבים אוישו בחטיבת חי״ר אחת. לתגבורת הקצתה ישראל שלוש חטיבות שריון - 360 טנקים, שהיו אמורים לתפוס עמדות ירי במרווחי 100 מטר בין המוצבים. שתי דרכים נמתחו לאורך הסוללה, אחת לאורך פסגתה ואחת מאחוריה, לא רחוק ממנה. כוחות השריון של האויב יכלו לתמרן, כשהם מוסתרים מעינינו, ולתגבר במהירות כל נקודת-תורפה. אילו ניתנה לאויב התראה די מוקדמת, והוא היה מקדם את הטנקים לסוללה, הייתה החזית כולה יורקת אש מכונות-ירייה ונשק נגד טנקים, ואילו הצליחו אנשינו להתגבר על האש ולצלוח את התעלה לתוך סיני, הייתה מהירות התקפות-הנגד תלויה אף היא בהתראה שקיבל האויב. על-פי שהיה ברשותנו אודות מערך השריון של האויב מעבר לתעלה, הערכנו שהוא יהיה מסוגל להנחית התקפות-נגד בעוצמה של פלוגת טנקים וגדוד טנקים, בתוך 15 עד 30 דקות, ובמקרה הגרוע ביותר - בעוצמה של חטיבת טנקים, בתוך שעתיים מתחילת המתקפה שלנו.
״אבל כיצד יכולנו לחצות את המים? המחסום הרביעי היה סודי. עמוק בתוך סוללת העפר הטמין האויב מאגרי נוזל דליק, שפתחיהם נשלטו מתוך המוצבים הסמוכים. הנוזל הדליק היה עלול לזרום אל התעלה בתוך דקות, ולהפוך את מימיה לתופת בוער.

״זה היה טיב המכשול: התעלה ומערך-ההגנה של האויב. האויב ארגן סיורים למומחים צבאיים מרחבי העולם, והציג בפניהם את המכשול. כל המומחים הכריזו פה-אחד שהקו אינו ניתן להבקעה. משימתנו הייתה להבקיע אותו״.

מובן שהרמטכ״ל המצרי המודח הגזים קצת כדי לפאר את הֶשֵגו האישי, ולהדוף את הביקורת שנחתה עליו מבית, בעיקר אחרי הצליחה הישראלית. הוא כתב, לדוגמה, שהיו לצה״ל 360 טנקים בסיני כשפרצה המלחמה, ולא 300 כפי שהיו לה באמת. הגזמה קלה שכזו, ודומות לה, אינן גורעות הרבה ממהימנות תֵאור הקשיים בתכנון הצליחה המצרית, והאתגר ששאזלי ומקבלי ההחלטות המצרים עמדו מולו, לפי הערכתם, לקראת ה-6 באוקטובר 1973.

בספרו האוטוביוגרפי, ״סיפור חיי״, כתב אנוואר סאדאת: ״תוכניתנו בוצעה בקפידה, שלבים-שלבים. זו פעם ראשונה בהיסטוריה שהתכנון הצבאי המצרי שינה אי-אלה מושגים שעד למלחמת אוקטובר 1973 היו קבועים, פחות או יותר. הכלל היה שרק שריון צריך לטפל בשריון אויב. למדנו, וכל חייל לומד בכל מקום, שאנשי חי״ר - בלי הבדל מה דרגת אימוניהם או חימושם - לעולם לא יתגרו מלחמה בשריון, שכן אנשי חי״ר ׳רכים׳ הם לפי הז׳רגון הצבאי. אולם, במלחמת אוקטובר צלחו כוחות השֵרותים המיוחדים שלנו וכוחות חי״ר מאומנים ביותר לתוך סיני, וכשטילי נ״ט בידיהם יצאו לקראת הטנקים הישראלים. הם נלחמו בהם מרה, וברבים מהם פגעו בטרם יצלחו הטנקים שלנו אליהם, ובטרם יתלקח קרב השריון הגדול״.

קצין צנחנים וחיל רגלים ב-1973, תת-אלוף עמנואל שקד, אישר את הערכתו של סאדאת על גורמי הצלחתם של המצרים בפרוץ המלחמה: ״בחשבון אחרון, הופתענו לא מפרוץ המלחמה אלא מהיכולת הצבאית של המצרים. כולנו זלזלנו בחי״ר המצרי. זאת הייתה ההפתעה הגדולה ביותר במלחמת יום הכיפורים. החי״ר המצרי צלח את התעלה, נפגע, המשיך וזיהם את האויר בטילי נ״ט ונ״מ. החי״ר המצרי השמיד טנקים ישראלים, וזה היה ההפך ממה שטליק (האלוף ישראל טל - א. מ.) לימד את כל צה״ל.

לפני מלחמת יום כיפור לא העז אף אחד מאִתנו לומר שחי״ר מצרי ידפוק טנקים ישראלים. איפה נשמע דבר כזה? אמרו, שאולי כוחות קומנדו זעירים מצריים יצלחו את התעלה, ואחריהם יצלחו טנקים, והיינו בטוחים שנדפוק את הטנקים האלה על הגשרים, באמצע הדרך. המצרים הפתיעו אותנו במסות החי״ר שהעבירו לגדה המזרחית כבר בשלבי המלחמה הראשונים, ובנשק שהפעילו. אחרי מלחמת ששת הימים הייתה אצלנו אורגיה. בהתשה הם דפקו אותנו. אמנם, היו לנו פשיטות מוצלחות, והבאנו ממצרים את הרדאר הרוסי, אבל הם בנו, חרש וביסודיות, צבא אדיר, שהייתה לו מטרה אחת ויחידה: לצלוח את תעלת סואץ ולהתקדם קילומטרים אחדים מזרחה. הם תרגלו במשך שנים את כל תוכניות הצליחה שלהם. ידענו שהם מתַרגלים, ואמרנו שכוונתם להרים לעצמם את המורל. אף אחד מאִתנו לא האמין שהם יעשו את זה״.

אותה הפתעה הִכתה בנו גם ביישובי העוטף. בצה"ל היו מודעים לכוונות ולשאיפות החמאס לפגוע במדינת ישראל, וזאת מאז החל לפעול כארגון טרור בשנות השמונים של המאה שעברה. לאמ"ן היה המידע המלא על תוכנית החמאס, שבוצעה חלקית בלבד ב-7 באוקטובר 2023. התצפיתניות ואנשי 8200 עקבו אחרי האימונים והתרגילים, אבל מקבלי ההחלטות התעלמו, וכשהגיע המידע בלילה שבין 6 ל-7 באוקטובר שהתוכנית כנראה יוצאת לדרך, הרמטכ"ל הלוי זִלזל כפי הנראה ביכולת הביצוע של החמאס - כפי שדיין ו'דדו' זלזלו ב-1973 - ולא הכניסו לכוננות את כל צה"ל ואת היישובים בעוטף עזה.

אלוף דני מט, שפיקד על חטיבת הצנחנים 55, שצלחה את תעלת סואץ, אמר: ״הצליחה הייתה המוקד של מלחמת יום הכיפורים. ברגע שצלחו המצרים את התעלה השתרר קיפאון בחזית. ההפתעה הייתה היתרון שלנו בכל המלחמות, ועכשיו אנחנו הופתענו (מתאים לממצאי מחקרו, שהוזכר לעיל, של אלי זעירא - א. מ.). שעה אחרי תחילת המלחמה כבר היו שבעת אלפים לוחמי חי״ר מצרים על הגדה המזרחית. בשעה 20.00 כבר היו בה חמש אוגדות חי״ר מצריות, ומלבן מצרי, שאורכו 160 קילומטרים ורוחבו 8 קילומטרים, בתוך סיני. אמנם, צליחת התעלה של המצרים הייתה שבלונית, דומה לצליחת הרוסים את הוויסלה במלחמת-העולם השנייה. לעגנו למצרים כשראינו אותם מתאמנים לצליחה. הם הציבו סירות בחול וחתרו בחול. קורפורלים השגיחו שלא יהיו משתמטים. הם תרגלו ותרגלו. המשימה הצבאית שלהם הייתה להתקדם מאתיים מטר בתוך סיני, להציב בזוקות וסאגרים ולחכות, זה מה שהם עשו. בשלב הפתיחה היו להם 280 הרוגים, וזה מספר לא גדול כשמדובר במבצע כזה. הטנקים שלנו רצו לעמדות סמוך לתעלה, ושם כבר חיכו להם המצרים והשמידו רבים מהם. במשך כל הלילה העבירו המצרים טנקים לגדה המזרחית, ובבוקר של 7 באוקטובר הם חיכו לנו, ערוכים היטב״.

המצרים הגזימו בהערכת כוחו של צה״ל, ובהערכת הקשיים הצפויים בצליחת תעלת סואץ ובניפוץ קו בר-לב, והגזמה זו הייתה מזלם הטוב. היא ניכרת לא רק בספרים שנכתבו אחרי המלחמה, אלא גם בהכנות שהיו לקראתה. המצרים זכרו את כישלונותיהם הצבאיים במלחמות הסדירות נגד מדינת ישראל עד אז, והביאו בחשבון שולי ביטחון רחבים. אילו ראשי מערכת הביטחון של ישראל היו מסוגלים לנתח את האתגר הצבאי העומד בפניהם, אולי המצרים לא היו מצליחים.

הכלים האינטלקטואליים הדרושים לניתוח כזה לא היו לאנשי מערכת הביטחון הישראלית, כמו שלא היו למערכות הביטחון של הפולנים בספטמבר 1939, של הצרפתים במאי 1940 ושל הגרמנים ביוני 1944. להפתיע את האויב קל יותר מאשר למנוע התמוטטות עצמית כאשר האויב מפתיע (כפי ממצאי מחקרו של זעירא), ומערכת הביטחון הישראלית לא מנעה התמוטטות כזאת, אף כי איכות הדרג הלוחם הישראלי הייתה גבוהה מזו של הדרג הלוחם המצרי, ובוודאי מלוחמי החמאס. המצרים, כמו החמאס, התכוננו לצליחה זמן רב. הם הכינו תוכנית מפורטת מאד, בלי אפשרות של יוזמות מקומיות, וצבאם התאמן שוב ושוב לקראת ביצוע אופטימלי של התוכנית הזאת. זאת הייתה תוכנית מבוססת על טכניקה בלא להשאיר מקום לטקטיקה של מפקדי קו הדם. הגו אותה אנשים שלא האמינו כהוא-זה בתבונת המעשה של מפקדי צבאם. גדולתו של סאדאת, כמו של סינון, שהוא בז לצבאו וביסס את מלחמתו בלי להשאיר מרחב תמרון לטקטיקה של המפקדים הקרביים. לתוכנית הזו לא היה סיכוי להצליח, אלא מול אספסוף חמוש ברמה נמוכה, שמפקדים עליו קצינים חסרי מעוף. סאדאת לא האמין שצה״ל הוא צבא של אספסוף חמוש ושמפקדיו אימפוטנטים, ולכן היה ברור לו כי תוכניתו לא תנחיל לו ניצחון בלחימה, אלא, אולי, תקנה לו השג מדיני, בגלל עצם נכונותו לצאת למלחמה.

הצלחת הצליחה וקריסת צה״ל בפרוץ המלחמה הפתיעו את הפיקוד המצרי העליון. סאדאת, כאמן הטקטיקה המדינית, ביקש להשיג נצחון-יתר אסטרטגי גם בתחום שלא היה ראוי לניצחון כזה. הוא פנה אל המניפולציה המילולית ואמר: ״אנשי החי״ר שלנו הוכיחו שהם יכולים לנצח את השריון. אילו שמע זאת מומחה צבאי לפני המלחמה, היה צוחק. מלחמת אוקטובר יישמה את התיאוריה החדשה. זאת הייתה מהפכה בעולם הצבאי, והיא תוצאת לימוד קפדני ואימונים מפרכים יומם ולילה״.

סינון לא חולל מהפכה, אך הוא הוכיח שני דברי חשובים: א. שצה"ל אינו צבא מקצועי ומפקדיו אינם מבינים את הוויית הצבא והמלחמה; ב. לא ניתן לסמוך (בינתיים) על טכנולוגיה, והבּינה המלאכותית אינה ממלאת (בינתיים) את מוח האדם.

גם אחרי מלחמת יום הכיפורים מעוררים דברים אלה של סאדאת צחוק. צדאם חוסיין לקח אותם ברצינות, והטיל על החי״ר שלו לחסל את עוצבות השריון של צבא הקואליציה במלחמת המפרץ ב-1991. על-פי הסיפור המפורסם של ביאליק, לא זכה צדאם בזהב אלא בבצל. החי״ר העירקי המודרני, שהיה יעיל יותר מהחי״ר המצרי, כפי שהוכיחה מלחמת אירן-עירק, נקבר בחולות המפרץ על-ידי לוחמת-אויר אמריקנית מתוחכמת. באוקטובר 1973 לא היו גולדה מאיר ואנשי הפיקוד העליון שלה, לרבות הרמטכ״ל דוד אלעזר ואנשי מטהו, מתוחכמים כפי שהיו הנשיא ג׳ורג׳ בוש והפיקוד העליון שלו בינואר 1991. גולדה ואלעזר אפשרו לאספסוף חמוש מצרי, מצויד בנשק אישי מודרני, להתגבר על טנקים מודרניים, שהופעלו על-ידי מפקדים בכירים כסילים. ההבדל בין המצרים לעירקים הוא, שסאדאת הפתיע את גולדה בהתגברו על מכשול מים, וצדאם ניסה ברוב איוולתו להפתיע את בוש בלוחמה מדברית. בלוחמה זאת יש לזרוע האווירית יתרון מוחלט.

אפשר לומר שסאדאת עשה לצה״ל מה שעשה משה לחיל פרעה, ושבדומה לפרעה, שאלוהים הכביד את לבו, לא הבינו גולדה מאיר, משה דיין, חיים בר-לב, דוד אלעזר, ישראל טל ושמואל גונן את המציאות ב-1973. השחצנות הישראלית ותוכנית ההונאה המצרית סייעו לעיוורון הזה.

תוכנית צליחת-הסער של סאדאת הייתה פשוטה. הוא העביר חיל רגלים בסירות מגדה לגדה, בשיטה המוכרת לבני-האדם מאז תחילת הציביליזציה הצבאית שלנו, ואולי גם לפני-כן: הטנקים חדרו לגדה המזרחית תוך שעות אחדות, ולצה״ל, אילו תפקד היטב, הייתה אופציה להשמיד את גלי הצליחה הראשונים, כמו שהשמידו החיילים ההודים את גל הצליחה הראשון של הצבא הטורקי ב-1915. אפשר לומר שב-1973 הפעילה חשיבה מתוחכמת אמצעי פרימיטיבי, וזה גבר על האמצעי המתוחכם שאותו הפעילה חשיבה פרימיטיבית. אותם דברים אמורים בסנוואר ב-2023. לא רק עדיפות ביחסי כוחות הייתה למצרים במלחמת יום הכיפורים, ולחמאס בעוטף עזה ב-2023, אלא גם עדיפות אינטלקטואלית. הצבא המצרי, שפעל על-פי תוכנית מוכתבת מראש לכל פרטיה, היה גמיש יותר מצה״ל, ללמדך לאיזה שפל הגיעו הישראלים; שיתוף הפעולה הבין-זרועי והבין-חילי של המצרים בשלב הצליחה, היה יעיל יותר משיתוף הפעולה של צה״ל, ואמצעֵי הלחימה נ״ט של המצרים הפתיעו את הישראלים. כתב סאדאת בספרו: ״כאשר צלחו חיילינו היה עליהם לטפס בסוללת העפר, שבכמה מקומות היה גובהה לא פחות מ-17 מטרים. הם העפילו עליה, תוך שימוש בשיטות פרימיטיביות שהפתיעו את העולם כולו. חייל היה מטפס על הסוללה כשהוא נושא סולם חבלים, ובהגיעו אל ראש הסוללה הורד הסולם אל חבריו, שעתה טיפסו בו כשהם נושאים את נשקם - טילי נ״ט ותותחים כבדים. עד מהרה הם לכדו את המעוזים, שבהם התבצרו הישראלים אחרי הסוללות על הגדה המזרחית של התעלה, ואחר-כך המתינו לאויב, ונתנו חיפוי לחבריהם שהמשיכו בצליחה״.

גם ב-2023 התגברו אנשי החמאס בשיטות פרימיטיביות על הגדר "המתוחכמת" שבנה צה"ל בממון רב בין העוטף לבין הרצועה. תפקיד המקצוענים הוא לבצע אינטלקטואליזציה של מצבים. אם אין כושר והכשרה לעשות זאת, משלמים מחיר כבד מאוד עד כדי קריסה.

אחרי מלחמת ששת הימים בזבזה ישראל את משאביה החומריים הדלים על ביצורים ואמצעי לחימה לא יעילים. קו בר-לב הפך להיות הטכניקה הצבאית של צה״ל וניוון את הטקטיקה שלו. מצרים חידשה באותו זמן את הדוקטרינה הצבאית שלה. החידוש הזה חרג מגבולותיו של הצבא המצרי, והייתה לו חשיבות מהפכנית במקצוע הצבאי בכלל, בדומה לחידוש של משה מול צבא המרכבות של מצרים העתיקה, ובדומה ל״בליץ קריג״ הגרמני בפרוץ מלחמת-העולם השנייה. לצה״ל לא היה מעולם חידוש בסדר גודל כזה, וניצחונו המכריע על הצבא המצרי במלחמת ששת הימים נבע משימוש יעיל באופני לחימה ידועים, ומפגיעת ׳בול׳ ברקה המצרית, דבר שהיתכנותו זעירה, והיא התאפשרה בזכות גאונותו של מפקד הלוחמה האלקטרונית של חיל-האוויר אל"ם יוסף נאור. ב-1967 זכו היהודים בהימור וגרפו את כל הקופה; ב-1973 קיבלו המצרים תמורה על אומץ-לב אינטלקטואלי, ועל מקוריות בחשיבה הצבאית. צליחת תעלת סואץ על-ידי המצרים ב-1973 הייתה אחד המבצעים הצבאיים-ארגוניים המרשימים ביותר בהיסטוריה הצבאית: צבא מצויד בטילי נ״ט שובר חיל שריון. סאדאת התפאר, בספרו, בתוצאה: ״שש שעות בלבד לאחר תחילת ההתקפה החלו הישראלים לאבד את שיווי-המשקל שלהם. ניכר היה בעליל שגם ניטלה מהם השליטה. בז׳רגון הצבאי, איבוד השליטה פירושו איבוד הקשר בין המפקדים ואנשיהם בשדה המערכה״.

ב-2023 צה"ל לא רק שאיבד שליטה, הוא לא תפקד כלל. אגף המודיעין המהולל שלו שכשל ב-1973, כשל הפעם בצורה יותר חמורה. האחראים לכך, אחרי מלחמת יום הכיפורים, היו רמטכ"ל צה"ל, מרדכי גור, וראש אמ"ן, שלמה גזית, בהורותו לא לבצע תחקירים ולא להתעסק בהפקת לקחים. חמור במיוחד המקרה של שלמה גזית שאחרי פרישתו מצה"ל שימש נשיא אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, מנכ"ל הסוכנות יהודית, ועמד בראש צוות קטן וחשאי שקיים שיחות מדיניות עם נציגי אש"ף בתוניסיה. לאחר רצח רבין מונה לנציג אישי של ראש הממשלה שמעון פרס מול יו"ר הרשות הפלשתינית יאסר ערפאת, וב-1996 נבחר כיו"ר המרכז לחקר כוח המגן. התפקידים שמילא גזית, אבי המחדל המודיעיני באוקטובר 1973, מלמדים על תרבות ביטחון לקויה עד כדי פלילית במדינת ישראל.

הצלחת צבא מצרים בשלב הראשון של המלחמה מפתיעה מאוד, לאור העובדה שליקויים רבים של הצבא הזה, ממלחמות קודמות, לא תוקנו. הדבר הזה בא לידי ביטוי בהמשך המלחמה, כאשר תפקודו של צבא מצרים נעשה פחות יעיל, כאשר לא היה די בתכנון ובפתרונות בית הספר, וכאשר בהמשך הלחימה היה על מפקדי קו הדם המצרים לגלות תבונה מעשית. תבונה כזאת לא נמצאה אצלם. אז הצליח צה״ל להכות את המצרים בקרבות אחדים. אבל במלחמה ניצחו המצרים כבר בשלב הראשון, והתבוסה הישראלית הייתה בלתי-הפיכה.

מצרים נכנסה לעידן המודרני כחברה מפגרת, מבחינה טכנולוגית וכלכלית; צליחת התעלה נועדה להוכיח לא רק את עוצמתה הצבאית, אלא גם את יכולתה להיות חברה מודרנית. את המטרה הזאת לא ניתן היה להגשים בעזרת טכניקה צבאית מוצלחת, כי חברה מודרנית נבחנת בטקטיקה (בתבונת המעשה) ולא בטכניקה שלה. אפשר לטעון שצאצאי תושבי ערי הנילוס הקדומות נלחמו נגד צאצאי העברים הנודדים רועי הצאן, שמאפייניהם הצבאיים היו אלתור, אומץ-לב של יחידים, סכסוכים והתפלגויות פנימיות, וחוסר כישרון לארגן ולהפעיל מסגרות גדולות. באוקטובר 1973 נלחמו שתי תרבויות על שתי גדותיה של תעלת סואץ: המוני "איכרים" מאורגנים וממושמעים, שתכננו מבצע ענק במשך זמן רב, מול ״נוודים״ מאלתרים, אמיצים מאוד, מסוכסכים זה עם זה ובלתי-ממושמעים.

באוקטובר 1973 גבר תכנון קפדני על אלתור בעל מקצוע; ב״אִבחת המגל״ במאי 1944 חברו יחד תכנון קפדני ואלתור נועז ומבריק; באוקטובר 2023 גבר שוב תכנון קפדני על צבא בעל פיקוד מסואב. לכן לא דיין ורבין ואף לא סאדאת, שאזלי וסנוואר הם המודל לאנשי צבא מעולים, אלא גודריאן, פון-מנשטיין ורומל. אך גם הם כשלו במלחמה שאותה מנהלים לא גנרלים אלא פוליטיקאים. במאה השנים האחרונות בלטו מעל כולם, עם כל טעויותיהם, ראש ממשלת בריטניה וּינסטון צ'רצ'יל, נשיא ארה"ב פרנקלין דלאנו רוזוולט ומנהיג ברית המועצות יוסיף סטלין.

בשבוע הבא: גדולתו של אנוואר סאדאת בהשוואה להצלחתו של סנוואר; האינטרס הפוליטי שולט בכול; מלחמת השמאלנים נגד אריאל שרון; אסטרטגיית ההכלה ללא תורת הגנה; הפתרון: ממיליציה לצבא מקצועי מאוד.