לאיזו ועדת חקירה זקוקה ישראל?!

להלן החלק הביקורתי של התזכיר¹ מאת האלוף טל, שנמסר ב-20 בספטמבר 1970 למשרד הביטחון:

"הנידון: הגנת סיני

"ברצוני להציע לשנות את התפיסה הנוכחית בנידון. השיטה המוצעת לפי הקווים שהוצעו בזמנו, ו(ש)נדחו כאשר הוחלט על הקמת מערך המעוזים לאורך התעלה. חושבני כי יש מקום לדיון מחודש בסוגיה זאת, לאור הניסיון והלקחים שנרכשו בינתיים והשינויים שחלו בזירה. מסמך זה אינו מקיף את מכלול התכנונים להגנת סיני לפי תוכנית ׳סלע׳, אלא רק דן בנושאים הטעונים תיקון. הוא מתייחס למערך צה"ל בסיני טרם הפסקת האש ואינו מביא בחשבון את שינויי ההיערכות והביצורים המתבצעים עתה והמבטאים שיפור במצב אך אינם מספיקים בשום פנים ואופן, ולכן יש צורך, לדעתי, לבצע שינוי רדיקלי בתפיסה כמוצע להלן.

"ביקורת השיטה הנוכחית בקו שבין קנטרה לראס-סודר.
"המעוזים לא מילאו את הציפיות שתלו בהם לגבי כושרם לשמש כמערכת תצפיות ושליטה רצופים לאורך קו המים, והמצרים חצו את התעלה גם ביום וגם בלילה. הם הצליחו בשיטת המארבים אך נכשלו בשיטת הפשיטות. כישלון שיטת הפשיטות מקורו בכישלונם בשלבי הלחימה אל ועל היעד, ולא בכישלונם לחצות את התעלה.

"אפילו כמקלטים גרידא הם (המעוזים) הוכיחו את עצמם רק באופן חלקי. יש לזכור כי אף מעוז (אחד) לא עמד אף פעם אחת בניסיון של ׳אש ארטילרית משמידה׳. סוגי האש שהונחתה על המעוזים היו ׳אש מטרידה׳ ו׳אש משתקת׳, ודי היה לעִתים ב׳אש משתקת׳ לעורר דאגה. בזכות חיל האויר בעיקר לא התנסינו עדיין בסוג האש השלישי. יש לזכור כי ׳אש משמידה׳ תכליתית ניתן להפיק נגד כל אחד מן המעוזים שלנו בפרק זמן שבין חצי-שעה לשעה.

"ההנחה הייתה בזמנו כי המעוזים ישמשו מעין בסיסים מוצקים אשר מהם ייצאו הכוחות לביצוע הפעילות האמורה; אולם המציאות חייבה לפעול בשיטות אחרות, ורוב הכוחות שיצאו לפעילות-מארבים בין המעוזים האלה, יצאו מן המחנות בעורף, ואליהם חזרו.
"המעוזים הפכו את המרחב, הריק מכל אובייקטים ישראלים פגיעים אחרים, למרחב עם מטרות ישראליות, סטטיות, אשר עליהן מתמקדים צירי-תנועה המשמשים לתחזוקתם של המעוזים. יתר על כן, על-מנת לקיים ולבצר עמדות אלה היה הכרח לקיים פעילות שוטפת בנוסף לפעילות הישירה בתחום הלחימה, וכך נחשפו גם דרגים מסייעים, על רכבם ואנשיהם, על-פי-רוב אזרחים, לאש האויב. הדוגמה הבאה ממחישה את המצב.

לפי ניתוח של פיקוד דרום מתברר כי בין 1 בינואר 1970 ל-28 ביולי 1970 סבלה האוגדה בסיני 498 נפגעים. מתוכם נפגעו במעוזים, או בקשר למעוזים, 382 איש (69 חללים ו-313 פצועים). מבין החללים נהרגו 49 תוך-כדי ביצוע עבודות במעוז, ו-200 מהפצועים נפצעו אף הם תוך-כדי ביצוע עבודות במעוז. 30 איש נפגעו תוך-כדי ביצוע עבודות בסביבת המעוזים ו-19 נפגעו בזמן שהובילו אספקה למעוזים. 32 איש נפגעו תוך-כדי ביצוע תפקידי תצפית במעוזים, 25 איש נפגעו בתוך הבונקרים ו-27 איש נפגעו תוך-כדי ביצוע תפקידי שמירה במעוזים.

"תרומת המעוזים להגנה נגד מתקפה מצרית מוטלת אף היא בספק. המעוז יכול להיחשב כמוצב קטן בשטח ותוּ לא, מה עוד שניתן לנטרלו כליל באש ארטילרית, אם לא להשמידו. המעוז אינו מערכת לוחמת יעילה, הוא לכל היותר מִקלט. נוסף לכך ניתן לעקוף מעוזים. הם אינם צפופים, וכאמור למעלה אינם שולטים, לא באש ולא בתצפית, על רוחב החזית.

"אין מקום לחייב או לשלול תפיסות שונות לגבי השאלה מהי הדרך הטובה ביותר להגן על קו המים בפרט ועל סיני בכלל, תוך הישענות על טיעונים של הצורך ב׳הגנה נוקשה׳ ולא ב׳הגנה גמישה׳. ההבחנה בין מושגים אלה באה להצביע על מטרת ההגנה. האם היעד העיקרי הוא השמדת כוח או האם הוא החזקת השטח? הוויכוח הוא על עצם השאלה כיצד להחזיק את כל השטח מקו המים ומזרחה ביתר יעילות ובשיטה שתקנה אורך-נשימה.

"המעוזים גם אינם נהנים מסיוע ארטילרי נאות, משתי סיבות: א. כמות הארטילריה אינה מספקת; ב. סוג התותחים ויתר אמצעי הנ"ט של צה"ל אינם עונים על הצרכים, לא מבחינת הביצועים ולא מבחינת הטווח. אינני ממליץ שצה"ל ירכז את המאמץ בכיווּן של התעצמות בארטילריה עד כדי השגת עליונות ארטילרית, אולם במצב כזה של עליונות ארטילרית מוחצת של האויב אין הצדקה מקצועית צבאית לקיים מערך של מוצבים (מעוזים) כה קטנים וסטטיים ללא סיוע ארטילרי מאסיבי. יתר-על-כן, המעוזים נמצאים תחת תצפית האויב וחשופים גם לאש שטוחת-מסלול.

"בנתונים אלה הטנקים בלבד ביבשה הם כוח הגנה רציני, אולם הם מעטים מדי ומפוזרים, ואינם מספיקים לא כדי למלא את מקום המעוזים ולא כאגרופים למכות-נגד.

"שלילת התפיסה הקיימת מתבססת אפוא על הטיעונים האלה: א. המעוז אינו חסין באופן מוחלט לאש ארטילרית. לא הוא נִטרל את אפקט הארטילריה המצרית אלא המטוסים הם שהרתיעו אותה, גם ברמה הטקטית וגם ברמה האסטרטגית; ב. המעוז אינו מונע ואינו יכול למנוע את חציית קו המים ביום ובלילה. הוא גם אינו יכול לשמש בסיס מוצק לכוחות הפועלים במרחבים שבין המעוזים; ג. תרומת המעוז להגנה נגד מתקפה היא אפסית, בהיותו קטן, נוח לשיתוק על-ידי אש עקיפה שטוחת-מסלול, מבודד ואינו נשען לא על סיוע הדדי של מתחמים שכנים ולא על סיוע ארטילרי רציני; ד. קיום המעוז משמעו הצגת מטרות סטטיות נוחות כיעדים לאש האויב ולפשיטות. המאמצים המושקעים בהחזקת וקיום מערכת המעוזים גדולים ויקרים מדי בהשוואה לתוצאות".

טל הציע שיטה חלופית: "צה"ל יילחם בתוך תחום הטווח הארטילרי, אולם חיילים יישנו, יבשלו, יתבדרו, יתקנו ויטפלו בציוד, מחוץ לטווח. התנועה היחידה בשטח תהיה תנועת רכב משוריין לוחם, טנקים ונגמ"שים²... לפי שיטה זאת יהיו בקו כ-170 טנקים לעומת כ-60 היום". בסיום תזכירו כתב טל שלדעתו השיטה שהוא מציע "תבטיח את אחיזתנו האיתנה בקו התעלה".

אחרי שקרא את התזכיר אמר דיין לטל: "שכנע את הרמטכ"ל", והסיר מעצמו את האחריות ובכך עשה את עצמו לאחראי כפל כפליים. הוויכוח על הגנת סיני העכיר את האווירה במטכ"ל. בר-לב הראה לראש האופוזיציה, מנחם בגין, את תיקיהם האישיים של טל ושרון, וטען שהם עוכרי ישראל.³ בגין סיפר מיד על כך לשרון, וזה התלונן על הרמטכ"ל באוזני שר הביטחון משה דיין. בסופו של דבר נאלץ בר-לב להתנצל על שהלך לבגין.

שרון קיבל את פיקוד הדרום בימי מלחמת ההתשה גם משום שהוא נחשב למפקד הקרבי המוכשר ביותר בצה"ל וגם משום שבר-לב קיווה ששרון ישבור את הראש בחזית התעלה וכך הוא ייפטר ממנו סופית. בינואר 1972 מונה דוד אלעזר לרמטכ"ל, וישראל טל מונה לסגנו. בתמיכת טל סגר שרון מעוזים כפולים ומשולשים, אך השאיר מעוזים יחידים לאורך הקו, הקים קו תעוזים במרחק עשרה קילומטרים מתעלת סואץ, כבסיסי טנקים, חרמ"ש וחי"ר, וסלל דרכים נוספות אל התעלה. שמואל גונן, שקיבל את פיקוד הדרום שלושה חודשים לפני המלחמה, כמעט לא שינה דבר, אף שהיו לו תוכניות רבות.

במסיבת חילופי הרמטכ"לים אמר בר-לב: "עמדנו איתן לא רק נגד המצרים אלא גם נגד אלה בתוכנו שחלשה עליהם דעתם", והתכוון לטל ושרון. דוד אלעזר ענה לו מיד: הדעות חלוקות על השיטה שבחרת ואילו השיטה החלופית לא עמדה במבחן, "לכן אני דוחה את הדברים שאמרת".

אלעזר קִיים דיון בנושא "הגנת סיני ומצב האומה", ובדיון זה דיבר טל בגנות קו המעוזים ואדן דיבר בשבחו. אחרי הדיון סייר אלעזר בקו התעלה פעמיים, בפסח ובל"ג בעומר של שנת 1972, ונלוו אליו טל, שרון ומפקד אוגדת סיני דן לנר. אחרי שלמד את הבעיות של סיני כינס הרמטכ"ל אלעזר, בחודש מאי, את כל הנוגעים בדבר – מהמטכ"ל, קציני החֵילות הראשיים ופיקוד הדרום – לדיון מסכם, והודיע כי לא יבטל את המעוזים, מפני שהם כבר קיימים; אומנם המעוזים לא יעזרו נגד מתקפה מצרית בעתיד, אבל הם יהיו עמדות תצפית והתראה וצירים לתמרונים. בימי מלחמה יתמרנו סביבם כוחות משוריינים. "השריון, ולא המעוז, הוא הכוח שאני סומך עליו בתעלה, אבל המעוז הוא תרומה משמעותית לחיזוק מערך ההגנה שלנו". שר הביטחון משה דיין אישר את הסיכום הזה. כלומר, למרות התנגדותם של סגן הרמטכ"ל טל, אלוף פיקוד הדרום שרון ואנשי צבא בכירים אחרים לקו המעוזים, החליט צה"ל שלא להחליט בנושא זה או להתבסס על הטנקים (ראה להלן). זה היה שנה לפני המלחמה.

ב-8 באוקטובר 1973, כשתקפה האוגדה של אדן את הארמיה המצרית השנייה בגזרה הצפונית של החזית, דימו אלעזר ודיין שצפוי ניצחון ישראלי אדיר, ואלעזר אמר: "הוכרעה לתמיד שאלת הגנת המעוזים. הסתיים הוויכוח על קו בר-לב והגנת סיני. המעוזים שילמו דיבידנדות, וברור שללא המעוזים לא היה הניצחון כל-כך גדול". הוא טעה. המתקפה הזאת, שנועדה להכריע את האויב ביום השלישי למלחמה ולסיימה בניצחון ישראלי מוחץ, הייתה אחד הכישלונות הגדולים של צה"ל (ראה להלן), והוויכוח על קו בר-לב והגנת סיני אכן הסתיים – זאת הייתה נקודת הקריסה לא רק בשלב הראשון, ההגנתי, של מלחמת יום הכיפורים, אלא היא שינתה את צה"ל מצבא הכרעה לצבא הכלה והתגוננות גרועה, כפי שהוכח ב-18 שנות נוכחות צה"ל בדרום לבנון עד בריחתו משם, וב-18 שנות המלחמה בחמאס מן ההינתקות מרצועת עזה ב-2005 ועד הטבח ביישובי גוש-קטיף ב-7 באוקטובר 2023.

במאי 1974 אמר לי הרמטכ"ל המודח, דוד אלעזר, בראיון מוקלט:
"קו בר-לב עמד במבחן מלחמת ההתשה. זאת עובדה. המתנגדים לקו אומרים שהיה אפשר להצליח בפחות אבדות. אי-אפשר להוכיח את זה. אולי עם הגנה גמישה, כפי שהציע טליק, היינו מפסידים את המלחמה והמצרים היו נאחזים בגדה המזרחית של התעלה? (צה"ל אכן הפסיד את המלחמה והמצרים נאחזו בגדה המזרחית של התעלה – א.מ.). לאלוהים פתרונים. זה כמו דיון בין שני רופאים. אחד אומר, צריך לקטוע יד עד המרפק, והשני אומר, צריך לקטוע אותה עד הכתף. קטעו עד הכתף, ולעולם לא תדע מה היה קורה אילו קטעו עד המרפק. אולי החולה היה מת מזיהום? אחרי מלחמת ההתשה עמדה השאלה אם זה קו למלחמה או לא. ב-1972 אמרתי שבלי מלחמת התשה, לקראת המלחמה הבאה, אינני זקוק לקו. לא למלחמה היה צריך לבנות את קו בר-לב. כל בר-דעת מבין שזה לא קו הגנה. המתנגדים לקו טענו שארטילריה מודרנית תחריב את המעוזים, וזה לא קרה. פה ושם היו נפגעים, אבל המעוזים עמדו. חשבתי שלקראת המלחמה הבאה מעוזים יסייעו לנו אם יהיה בסיני רק צבא סדיר, ולכל טנק ולכל כיתה תהיה חשיבות, ושבימי שלום הם פתרון אידיאלי, מפני שהם כבר קיימים. גם מבחינה פוליטית הם חשובים, כי זה דגל ישראל על התעלה, כמו היאחזות במקום אחר. כלומר, קלף מיקוח.

"בדיונים במטה הכללי על הסדר-הביניים, ב-1971, בר-לב ואני היינו במיעוט. אמרנו שדרושה נסיגה מהתעלה, לא נסיגה חד-צדדית, אבל כל עוד הדרג המדיני קובע שאנחנו יושבים על התעלה, המעוזים הם הפתרון הנוח ביותר. אם תפרוץ מלחמה, קו ההגנה הכי טוב בסיני יהיה קו התעלה. כל קו אחר יהיה פחות טוב. קו התעלה הוא הכי רחוק מהאוכלוסייה שלנו, והוא נשען על מכשול טבעי".

כלומר, שבעה חודשים אחרי מלחמת יום הכיפורים עדיין לא היה הרמטכ"ל המודח מסוגל להכיר בטעותו, ואולי בעצם לא הבין מה אֵרע.

שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים העריך אריאל שרון באוזני את קו בר-לב לאור ארועי מלחמת יום הכיפורים: "בר-לב בנה לאורך התעלה מערכת כבדה ומסורבלת יותר ממה שהיה נחוץ לנוכחות פוליטית ולקיום תצפיות. קו המעוזים סיבך אותנו במלחמת ההתשה יותר ויותר. מלחמת ההתשה התפתחה כדי להביא גזר וסלק למעוזים, ומים ועיתונים. הגיעו למעוזים מג"דים, מח"טים ואלוף הפיקוד צריך היה לפנות פצועים, לתקן את הביוב, להחליף את בלון הגז. כל יום הגיעו עשרות פעמים למעוזים וכל כניסה אליהם חייבה מערכת שלמה של פעולות. היו ימים שאי-אפשר היה להיכנס למוצב המזח. הגעתי למרחק של שני קילומטרים ממנו, עזבתי את הרכב, הכנסתי את חיל האויר, הפעלתי ארטילריה והגעתי בחסותם למוצב. חיים בר-לב צודק שבמלחמת יום הכיפורים לא הופעלה מערכת ההגנה על התעלה ולא נבדקה יעילותה. אבל לו הייתה מופעלת, היא לא הייתה משנה את נקודת-התורפה של המערכת הזאת: המעוזים. בדיונים לפני מלחמת יום הכיפורים הסברתי שהמעוזים יהיו במלחמה הבאה מכשלה גדולה כי הם יכתיבו את פעולותינו: נקדיש מאמצים רבים לחלץ את אנשי המעוזים. זה יהיה הציר העיקרי של פעילותנו בתחילת המלחמה. ואכן בלילה הראשון של המלחמה עשינו מאמצים נואשים לחבור למעוזים ואיבדנו 193 טנקים מתוך 300 שהיו לנו בפתיחת המלחמה. בתחקירים אחרי המלחמה הגדרתי את הלילה הראשון כ׳שלב הֶעדר תכלית׳ של המלחמה.

"אחרי מלחמת ההתשה ביטלתי חלק מהמעוזים ואמרתי שיש לסתום אותם או לעשות מהם עמדות לטנקים. הרמטכ"ל אלעזר היסס. לא היה נעים לו ביחס לבר-לב. סוכם שעוזבים מעוזים אבל לא עשו זאת עד הסוף אלא למחצה ולכן הליקוי העיקרי של קיום המעוזים נשאר. שאלתי את אלעזר פעמים אחדות: ׳מה יקרה עם המעוזים ברגע שתפרוץ מלחמה?׳. על זה ענה דדו: ׳אנחנו נחליט כשתפרוץ מלחמה׳. את ההחלטה צריך היה לקבל כבר בפרוץ המלחמה אחרי שהתברר הֶקף ההתקפה. צריך היה מיד לפַנות את המעוזים. הדבר נעשה למחרת וזה היה מאוחר. המעוזים ושיטת ההגנה בסיני היו המכשלה העיקרית של צה"ל בחזית הדרום".

לעיתונאי יאיר קוטלר אמר שרון: "חילוץ המעוזים לא נעשה. אחד הדברים החמורים שקרו במלחמה הזאת זה הפקרת המעוזים... בלילה הראשון למלחמה נכנסו מספר טנקים למעוזים והתיישבו עליהם כמו במעוזים של המיתלה. טנקים שלנו חדרו למעוז המיתלה ארבע פעמים בלילה. אחר-כך חוסלו האנשים של המעוז על-ידי המצרים, אבל לא הייתה פקודה לאנשים להתפנות. שאלתי את המג"ד: מדוע לא הוציאו את האנשים? הוא השיב לי: לא הייתה פקודה להוציא אותם".⁴

במלחמת יום הכיפורים, הייתה זו מערכת חזית האש שנועדה להבעיר חומת אש לאורך עשרות קילומטרים בין התעלה לקו המוצבים שלנו ולמנוע מעבר כוחות מצריים מגדת התעלה בצד הישראלי. המערכת הייתה פשוטה יחסית והורכבה מצינור המזרים דלק עם חורים לאורכו לאפשר הצתה והזנת דלק בלתי פוסקת לבעירה. נשמע טוב מדי, מכדי להיות אמיתי אז זהו זה שרצה הגורל ודווקא כשהמערכת הייתה אמורה להוכיח את עצמה, היא לא פעלה....!!!

במלחמת חַרְבות ברזל כשלו 3 מערכות אלקטרוניות: בדרום, מערכת "רואה יורה" לאורך הגדר. מישהו לא שם לב, שהמערכת מושכת תשומת לב, ולכן היא פּגיעה – ברווז במטווח!!!; בצפון, הבלון הענק ליד צומת גולני ועליו מִגוון חיישנים. מישהו לא שם לב, שהבלון מושך תשומת לב, ולכן הוא פָּגִיעַ – ברווז במטווח!!!; בצפון, לאורך הגבול ובאותו אופן, פוזרו עשרות מצלמות לכיווּן לבנון. מישהו לא שם לב, שהמצלמות מושכות תשומת לב, ולכן הן פגיעות. אף מערכת לא תִפקדה לכל אורך המלחמה.

יש איזו שהיא קונספציה שגויה שחברות אזרחיות מוכרות חלומות לצבא, קציני הצבא לא מספיק חכמים להבין מה הם מקבלים או שאין להם את הזמן לחקור לעומק וללמוד את יכולות המערכות ובשיטת ה"סמוך" שמסתבר שעדיין לא חלפה מהעולם, מאשרים לאותן חברות להתקין את המערכות ואפילו לתחזק אותן. את החברות מעניין הביטחון של מדינת ישראל כמו השלג של השנה שעברה וכולן, ללא יוצא מן הכלל, לוטשות עיניהן לתקציבי הענק של משרד הביטחון. העובדה שהמערכות פגיעות ועשויות לתפקד חלקית או לא לתפקד בכלל בזמן אמת, כנראה ידועה למתכננים אלא שהם לא משתפים בכך את קציני הצבא והגורמים המשלמים. החברות מוגנות בחוזים משפטיים, שאינם לטובת הצבא והמדינה והן כמובן יתקנו, יחדשו, יקימו מחדש על חשבון המדינה בכל מקרה של פגיעה.
למה זה כך, כי באותן חברות עובדים ואפילו מנהלים קציני צבא לשעבר ואפילו פוליטיקאים לשעבר שיודעים איך המערכת עובדת ואת נקודות החולשה שלה. אם אתה שואל אותי, אז החברות שסיפקו את מערכות ואמצעי האלקטרוניקה לצפון ולדרום, לא הופתעו מכישלון המערכות בזמן אמת".

מפרשת הגנת סיני אחרי מלחמת ששת הימים ומפרשת הגנת הנגב המערבי אחרי ההינתקות מרצועת עזה אחרי הסכם אוסלו והבריחה מגוש-קטיף אפשר להסיק ששלושת הרמטכ"לים יצחק רבין, חיים בר-לב ודוד אלעזר ששרתו בשבע השנים בין 1967–1973 ועשרה הרמטכ"לים ששרתו בשלושים השנים שבין 1993–2023, מאהוד ברק ועד הרצי הלוי, לא הבינו את המציאות הביטחונית והצבאית. אחד מהם, אהוד ברק, היה ראש ממשלה, שלושה היו שרי ביטחון ושבעה חברי ממשלה. מכאן המסקנה שביטחון מדינת ישראל נתון בידיים חובבניות והאסטרטגיה הלאומית ומימושה הנן ברמה נמוכה מאוד. למרות זאת, מדינת ישראל שורדת במלחמה אחת ארוכה 76 שנים: במערכות סדירות, במלחמת טרור, במלחמת התשה ובמלחמה שבין המלחמות. כל המלחמות האלה מתקבצות למלחמת התשה אחת שבה שילמנו מחיר כבד תרתי משמע והותשנו. אחרי 7 באוקטובר 2023 ושנת המלחמה עד כה לא מעטים בישראל מפקפקים בכושר שרידותה. מדינת הצלבנים שרדה במלחמות בלתי פוסקות 192 שנים בין שנת 1099 לשנת 1291 שבה מלך ירושלים גלה לקפריסין.

שיפור תפקודם של מקבלי ההחלטות האסטרטגיות-ביטחוניות בלי מהפכה תרבותית עמוקה והפיכתה של ישראל לחברה מגויסת לוחמת ומקריבה מסכן את קיומנו. יש להבין שאי-אפשר להטביע את האויב בדמעות ולא ניתן לתפקד באופן אופטימלי בלי חשיבות עומק גבוהה ושיעור מוחות מתמיד בדיאלוגים ביטחוניים מגיל צעיר. דוגמא: הוגה הדעות הצבאי המפורסם ביותר בהיסטוריה, קרל פון קלאוזביץ, היה בנו של איש צבא ובארוחות בוקר במשפחה דנו בנושאים צבאיים. הוא התגייס לצבא בגיל 12. בגיל 21 החל ללמוד באקדמיה הצבאית הפרוסית בברלין שעליה פיקד אחד האינטלקטואלים הצבאיים הגדולים ביותר בהיסטוריה, גרהרד פון שרנהורסט, ושולב בחוג לחשיבה צבאית שהקים שרנהורסט שהכשיר את רוב המדינאים והמפקדים של פרוסיה וגרמניה במאה ה-19. לאחר תבוסת פרוסיה בקרב יֶנָה מול נפוליאון, מונה קלאוזביץ למזכיר ועדת שרנהורסט לחקירת התבוסה. המסקנה העיקרית של הוועדה, שיש לגייס לצבא את האינטלקט הלאומי. מסקנה זאת יושׂמה וצבא פרוסיה הקים את קורפוס המטה הכללי שהיה זרוע אינטלקטואלית של הצבא. כך הפך הצבא הפרוסי והגרמני, לאחר איחוד הנסיכויות, לאחד המקצועיים והיעילים בהיסטוריה.

לאחר סיום המלחמה הנוכחית, ומכיוָן שאין בישראל מועמדים ברמה של קלאוזביץ ושרנהורסט, ראוי, לעניות דעתי לוותר על הקמת ועדת חקירה ממלכתית, ובמקום זאת לאמץ וליישׂם את ועדת שרנהורסט.
______________________

בשבוע הבא: הצלחת מלחמת ששת הימים פגעה קשה בחשיבה הצבאית של מקבלי ההחלטות בישראל; לקחיו של האלוף ישראל טל; בצה"ל לא הבינו הגנה מהי; ניסיונות כושלים להגיע להסדר בלי מלחמה ב-1973; לקחיו של ראש אמ"ן המודח אליהו זעירא; הלקחים שהפיקו המצרים; ליקויים תרבותיים בהבנת האויב בצה"ל.

1. על התזכיר של האלוף ישראל טל שהרמטכ"ל חיים בר לב סרב לקבל, אם הוא יימסר גם לשר הביטחון משה דיין, ראו בפרק 40, הקודם, של סדרה זאת.
2. במלחמת יום הכיפורים נכזבה האמונה בשריון הכול-יכול, אבל גם הוכח ששיטת בר-לב–גביש–אדן לא עמדה במבחן. לפיכך ראוי היה לפתח פרדיגמה חלופית.
3. למעשהו זה של הרמטכ"ל אין שום הסבר צבאי ענייני והוא מהלך פוליטי שנועד לקלקל את שמם הטוב של טל ושרון בצמרת העילית הפוליטית. זה מעשה פוליטי במובן המכוער של המלה. ספק אם אדם המעסיק עצמו במזימות ערמומיות מהסוג הזה, מסוגל לקיים תקשורת אינטליגנטית בתנאי שוויון על נושאי ביטחון. בלי תקשורת כזאת אין לו סיכוי למלא את תפקידו כהלכה.
4. יאיר קוטלר, "ההלם", תשל"ד, עמ׳ 13.