השתכרנו מן ההשג הקרקעי

שנתיים אחרי מלחמת יום הכיפורים, ב-1975, הסביר ישראל טל את עמדתו באותו ויכוח: "אחרי מלחמת ששת הימים השׁתכרנו מן ההֶשֵג הקרקעי. מנהיגי המדינה וראשי צה"ל אמרו שכבר אין סכנה לקיום המדינה, שהרי יש לה עומק אסטרטגי. אבל הקונפליקט בינינו ובין הערבים התמקד באותם ימים לא על קיומה של מדינת ישראל אלא על הֶשֵׂגי מלחמת ששת הימים. העומק האסטרטגי לא היה רלוונטי. הקונפליקט היה לא בגלל תל אביב וירושלים אלא בגלל תעלת-סואץ, רמת הגולן ונהר הירדן, והבעיה שלנו הייתה איך לא לתת לערבים לקחת מאיתנו את פירות הניצחון שלנו.¹ חשבנו שהערבים לא יחשפו את עצמם למכה צבאית נוספת לפני שידמה להם שהם די חזקים. אמרנו, אולי הם מסוגלים לכבוש את קוניטרה ואת קנטרה אבל הם חושבים גם על הצעד הבא, והם יודעים מה צפוי להם אם יילחמו בנו. כל זמן שלא יעריכו שהם מסוגלים להכריע אותנו הם לא יסתבכו במלחמה. כך הצגנו רמת חשיבה טקטית, ולא שמנו לב שהאתגר יכול להיות אסטרטגיה ערבית גדולה.

"בגלל העומק האסטרטגי אמרנו לעצמנו שאנחנו יכולים להציב כוחות צבאיים קטנים מול הצבאות המצריים הגדולים לאורך הגבול, ואם הם יפתיעו אותנו לא נורא, הם לא יוכלו לכבוש את תל אביב, יש עומק. השיקול הזה היה נכון אילו הייתה מטרתנו למנוע את חורבן-ישראל; הוא היה מוטעה מפני שמטרתנו הייתה למנוע את השתלטות מצרים על תעלת-סואץ. אמרנו שלא נאפשר להם לכבוש בכוח את התעלה, שלא נאפשר להם אפילו הֶשֵׂג זעיר, ולכן נצמדנו לשיטת ההגנה הנוקשה, וכך ביטלנו את יתרונות העומק האסטרטגי, האפשרות להילחם לא למען שטח אלא נגד גייסות, גם אם האויב כובש שטחים פה ושם. עומק אסטרטגי מאפשר גמישות: לסגת, לפגוע בדרכי התחבורה של האויב ולרכז כוחות תוך-כדי מלחמה, לבחור מקום וזמן להשמדת האויב; אבל אם לא מוסקבה חשובה למנהיגי רוסיה אלא הגבול שבין פולין לרוסיה, אז מצביאיה נגררים להגנה נוקשה, המיועדת לא לאבד שטח.

"הבעיה הזאת הייתה לא רק בתחום הביטחון הלאומי אלא גם בתכנונים הצבאיים המפורטים. היה לנו עומק אסטרטגי אבל לא יכולנו לנצלו בגלל השיקולים המדיניים. אמרו שאסור לנו לאבד במלחמה את תעלת-סואץ, מפני שאנחנו יכולים למסור אותה למצרים ללא מלחמה תמורת הֶשֵׂגים מדיניים. הדרג המדיני החליט לא ללכת בדרך הזאת, ומשימת הצבא הייתה להגן על התעלה בכוח הנשק. נגררנו להגנה נוקשה".²

הניתוח לאחר מעשה של ישראל טל מחזק את הטענה שלא היו לראשי מערכת הביטחון הישראלית גם ב-1973 וגם ב-2023 כלים אינטלקטואליים להבנת הבעיות הביטחוניות של מדינת ישראל אחרי מלחמת ששת הימים עד הטבח בעוטף עזה. מניעיהם היו אינטרסים אישיים של שרידות, מעשיהם היו אינטואיטיביים ורובם היו מנוגדים לאינטרסֵי השרידות של מדינת ישראל וצה"ל.

באפריל 1973 בדקה מצרים אפשרות להסדר מדיני. חאפז איסמעיל, יועצו של סאדאת, אמר לשר החוץ האמריקני הנרי קיסינג׳ר שמצרים מוכנה לחפש פשרה בין הריבונות המלאה שלה על חצי-האי סיני לבין תביעותיה הביטחוניות הלגיטימיות של ישראל. דובר אז על שיחות קִרבה בין ישראל למצרים בוושינגטון בחסות אמריקנית. רוב שרי ממשלת ישראל, ובראשם גולדה מאיר, התנגדו למעבר סמלי של שמונה מאות חיילים מצריים מצוידים בנשק קל לגדה המזרחית של התעלה. הם ראו בכך פגיעה עקרונית בדרישה לפירוז סיני, במסגרת הסכם שלום בעתיד. כאשר הסכימה לבסוף גולדה לנסיגה של שלושים וחמישה קילומטרים ולמַעבָר של לובשי מדים, כבר היה מאוחר: המצרים הקשיחו את עמדתם ודרשו התחייבות ישראלית לנסיגה כוללת, במסגרת של הסכם שלום, כתנאי מוקדם לכל הסדר. הממשלה הסוציאליסטית של ישראל לא קיבלה את התנאי הזה. היא בטחה בצה"ל ובהערכותיהם של משה דיין, דוד אלעזר ואליהו זעירא. אחרי מלחמת יום הכיפורים ועוד שש שנים, קיבלה ממשלת הימין של מנחם בגין את התנאי המצרי הזה. הסיבה: תבוסת צה"ל במלחמה השפילה את הפרופיל הלאומי של ישראל, ואפילו ראש ממשלה שופע הדר כמנחם בגין צמצם את היומרות הטריטוריאליות שלו, אף כי דומה שלא ירד לעומקו של המניע. לקחהּ של הקריסה התחיל מפעפע באליטות בישראל.

בספרו "מיתוס מלחמת יום הכיפורים: מיתוס מול מציאות", מנתח ראש אמ"ן המודח אליהו זעירא את פרשת קו בר-לב והגנת סיני: "עד 1973 לא היה לצבא ההגנה לישראל ניסיון מעשי כלשהו במלחמת הגנה. בצה"ל הצטבר ניסיון עשיר בתכנון ובביצוע מהלכים התקפיים, אך לא היה ניסיון במלחמת הגנה מודרנית. אחרי 1967 שרר בצה"ל זלזול כלפי יכולתם הצבאית של הערבים. כתוצאה מכך נוצרו בקווי הגבולות שאחרי מלחמת ששת הימים יחסי כוחות אבסורדיים מבחינה צבאית-מקצועית.

"בראייה לאחור, קשה – בעצם אי-אפשר – להבין כיצד חשב מישהו שאפשר לתכנן את הגנת התעלה בצורה קשיחה (כלומר, מתוך קביעת מטרה של הגנת קו המים עצמו) על סמך יחסי הכוחות ששררו באזור. המטרה הייתה למנוע חציית התעלה, שאורכה כ-160 קילומטרים (מפורט-סעיד עד פורט-תאופיק), באמצעות פחות מאלף חיילים וכמה עשרות טנקים, כאשר ממול ניצב כוח מצרי של שבע דיביזיות, כמאה אלף חיילים, כאלף ושלוש מאות טנקים וכאלף ומאה תותחים. ביחסי כוחות כאלה – ולמען האמת, גם ביחסי כוחות מעט יותר טובים – תוכנית הגנת התעלה הייתה מִשגה מוחלט מבחינה צבאית-מקצועית.
"מיד אחרי מלחמת ששת הימים הציב צה"ל יחידות חי"ר ושריון לאורך התעלה. רבים הניחו כי המצרים שספגו תבוסה כואבת במלחמה, לא יעזו לתקוף את הצבא המנצח. הנחה זו התבדתה תוך זמן קצר. מצרים החלה בהפגזות ובפשיטות על המוצבים, שלא הייתה להם הגנה נאותה מפני ארטילריה. האבדות הלכו והתרבו. בעקבות זאת החל דיון במטכ"ל ובפיקוד דרום, במטרה להחליט באיזו שיטה להֵערך להגנה בסיני.

"הדיון הצטמצם לוויכוח בין שתי השקפות. הרמטכ"ל, רב-אלוף חיים בר-לב, ואלוף פיקוד הדרום, ישעיהו גביש, צידדו בהגנה על קו המים. האלופים ישראל טל ואריאל שרון טענו בזכות ההגנה הניידת. ב-1968 הכריע בר-לב בזכות ההגנה הקשיחה על קו המים. שר הביטחון משה דיין כלל לא התערב בוויכוח ולא הביע דעתו. כאשר התרבו הנפגעים לאורך התעלה, הוחלט לבנות מערכת מוצבים שתהיה מסוגלת לעמוד בהרעשות הארטילריות הכבדות. המערכת כללה 28 מוצבים (׳מעוזים׳ הם כונו) שפוזרו לאורך 160 ק"מ. לקראת סיום העבודה נולד המושג ׳קו בר-לב׳.

"אריאל שרון לא האמין באפשרות למנוע מהמצרים את חציית התעלה. הוא דרש להקטין את כמות הכוח המרותקת למוצבים בקו המים. דעתו הייתה שעל סיני יש להגן בשיטת ההגנה הניידת. בדעתו תמך האלוף טל. כאן מתחיל תהליך של מחדל מתמשך, כולו באחריות שר הביטחון והרמטכ"ל. שרון, לשיטתו, דילל את כמות המוצבים המוחזקים לאורך קו המים. מחליפו האלוף גונן, בעדותו בוועדת אגרנט, סיפר שבסיורו הראשון כאלוף הפיקוד לאורך התעלה מצא שמתוך 28 המוצבים 14 היו ׳מוזנחים וחסומים׳, חלקם נטושים לגמרי וחלקם משמשים לתצפית יום בלבד. בשנתיים שקדמו למלחמת יום הכיפורים התרחש תהליך רצוף של ׳התנוונות׳ קו בר-לב.

"בראייה לאחור, ברור שב-1973 תפיסת שרון וטל הייתה נכונה יותר מזו של בר-לב. נקודת הזמן שבה נדרשה הערכת-מצב מחודשת בקשר לתפיסת ההגנה הייתה קיץ 1970, כאשר התברר שלחיל האויר אין מענה למערך טילי הקרקע-אויר המצרי לאורך התעלה. והרי תפיסת ההגנה על קו המים הייתה מבוססת על סיוע אווירי מכריע החל מהשעה הראשונה ללחימה!

"בעוד קו בר-לב מתנוון והולך (והשליטה האווירית, הנותנת יכולת סיוע אווירי מיידי, כבר אינה קיימת) המשיכו התוכניות המבצעיות להיות ׳תפורות׳ בהתאם למחשבות ההגנה על קו המים, כלומר 28 מוצבים לאורך התעלה, שתי חטיבות טנקים קדימה, שליטה באויר וסיוע אווירי מיידי ומכריע. הפער בין התוכניות המבצעיות לבין אפשרות ביצוען היה עמוק, ותוצאותיו היו כואבות.

"ראשית, כאמור, מתוך 28 המוצבים, רק 14 הוחזקו באופן קבוע. שנית, ההסתמכות על הסיוע האווירי המיידי לכוחות הסדירים, המופקדים על הגנת סיני, הייתה מופרכת מעיקרה, שכן חיל האויר הודיע מפורשות למטכ"ל, שכל עוד לא יתגבר על מערכת טילי הקרקע-אויר לאורך התעלה, לא יוכל להפנות משאבים לסיוע לכוחות היבשה".

הגנרל המצרי אחמד פואד הווידי עמד ב-1973 בראש הדסק הישראלי של אמ"ן המצרי. בספטמבר 1993 הוא אמר בראיון לעיתונאי ישראלי: "קו בר-לב חרץ, בעצם הקמתו, את גורל המלחמה. הוא היה כמו כל קו נייח אחר, כמו קו מז׳ינו. היינו מאוד קרובים אליכם, מן העֵבר השני של התעלה, וזה היה קו ההגנה העיקרי שלכם. צפינו בו כל הזמן. ראינו כל חלקיק של ציוד. כל סנטימטר של חול. ראינו את קו הביצורים לאורכו וידענו את חולשותיו. זה היה קו חדיר מאוד, וזה היה כישלון של המערך ההגנתי שלכם בסיני. כדי להגן כמו שצריך על סיני, הייתם צריכים, לכל הפחות, להחזיק שם כוחות ערוכים לקרב".

שאלה: "צה"ל סמך על התראה של המודיעין שתִּתן ארכה מספקת לגיוס המילואים?".
הווידי: "לדעתי, הגנה נכונה של סיני חייבה הקמת רצועת ביטחון שתתבסס על הקו הקדמי, כאשר קו ההגנה העיקרי נמצא 20–25 ק"מ ממזרח לו. אבל הבעיה העיקרית הייתה בממסד הישראלי, הפוליטי והצבאי. מנהיגים שלכם התחרו ביניהם מי יפגין ביטחון עצמי רב ביותר".³

הפסיכולוג הקליני וחוקר התרבויות ד"ר עופר גרוזברד, ששֵרת במחלקת המחקר באמ"ן בשנים 2021–2022, הסביר בשיחות שעלו לרשת בערוץ היוטיובּ שלי "לעומק עם ד"ר אורי מילשטיין" ובעיתון האינטרנטי "News1 - מחלקה ראשונה" מדוע הקונספציות שלנו על מורתעוּת האויב היו שגויות. לדבריו, אמ"ן שגה בעיצוב קונספציית ההרתעה גם לפני מלחמת יום הכיפורים וגם לפני הטבח בעוטף עזה והטעה גם את כל אגפי מערכת הביטחון והמערכת המדינית, כי אנשי אמ"ן שלנו ניתחו את המהלכים הצפויים של נשיא מצרים סאדאת ושל מנהיג החמאס סינוואר באופן רציונלי בהתאם לתרבות המערבית שראשיתה לפני כחמש מאות שנה בסוף ימי הביניים במערב. אך לאויבינו יש צורת חשיבה מסורתית קולקטיביסטית המבוססת על רגשות. לסינוואר לדוגמה הייתה חשיבה משיחית שאותה מעריכי אמ"ן לא הבינו. ד"ר גרוזברד מבסס את טיעונו בהקשר זה על חכם המלחמה הסיני סון טסו שבמאה הששית לפני הספירה קבע בספר אמנות המלחמה שבלא להכיר את עצמך ואת האויב, מתוך מאה קרבות תובס מאה פעמים. המחדלים המודיעיניים של אמ"ן, גם לפני מלחמת יום הכיפורים וגם לפני מבצע "מבול אל-אקצה" של החמאס, הוכיחו שמפקדיו הבכירים לא הכירו ולא הבינו גם את בכירי מערכת הביטחון של ישראל, גם את הצבא, גם את הנשיא סאדאת וגם את יחיא סינוואר.

_________________
בשבוע הבא: הנחות שלא יושׂמו גם לפני מלחמת יום הכיפורים וגם לפני הטבח בעוטף עזה; למפקדי צה"ל אין ידע ואין הבנה בתורת ההגנה; תוכנית הגנת סיני, "שובך יונים", תוכננה לחידוש מלחמת ההתשה ולא למלחמה בקנה-מידה מלא; הפילוסוף ריימון ארון הזהיר; בגידת האלוף אברהם מנדלר בפקודיו; תרבות ביטחון מיתולוגית.

1. בכדי שיהיה סיכוי לשמור על "פירות הניצחון" היה צורך להפוך את צה"ל ממיליציה, המורכבת בעיקר מאספסוף חמוש, לצבא מקצועי ויעיל. ראשי צה"ל והמומחים הצבאיים לא הבינו שזאת החלופה היחידה ולא הציגו אותה בפני הקברניטים.
2 . מקורות לסעיף "הגנת סיני": חנוך ברטוב, "דדו"; משה דיין, "אבני דרך"; אליהו זעירא, "מלחמת יום הכיפורים – מיתוס ומציאות"; ראיונות מוקלטים עם חיים בר-לב, דוד אלעזר, ישראל טל, אריאל שרון, עמוס חורב, שמואל גונן, אליהו זעירא, דני וולף-רהב, ודן לנר בין 1974 ל-1993, ומסמכים שהם הראו לי.
3. עודד גרנות, "ידעתי שאתם לא מוכנים", "מעריב", 24 בספטמבר 1993.