מִבצע "כִּסלֵו" - תקרית הק"מ ה-78 בדרך לאילת

היכן עבר הגבול?

מחלקת העבודות הציבוריות של משרד השיכון סללה את כביש הערבה לאילת בשנת 1950. אולי מחוסר ידע ושלומיאליות, ואולי בכַוָּנָה, עבר חלק מן הכביש בשטח ממלכת ירדן. הירדנים התלוננו בפני ועדת שביתת הנשק הישראלית-ירדנית, ופעלו לפני שסיכמה הוועדה את דיוניה בנושא זה.

ביום ד׳, 29 בנובמבר 1950, העלה הלגיון הירדני כוח משוריָן על הדרך הזאת, בקילומטר ה-78 מבאר-שבע (במרחק שנים-עשר קילומטרים מצפון-מערב לגֿרנדל¹), בטענה שקטע זה עובר בשטח ירדן. הם הציבו שני מחסומים במִרְוַח של שמונה מאות מטר זה מזה: גדרות תיל מחוזקות ביתדות ברזל וסביבן שִנֵּי דרקון דוגמת "חמור ספרדי"² על המחסומים נתלו שלטים, "זהירות מוקשים", שלט גדול שהכריז בעברית, בערבית ובאנגלית "הממלכה ההאשמית הירדנית, הדרך סגורה", ואזהרה: רכב שינסה לפרוץ את המחסום יִיָּרֶה ויושמד. מפקד הכוח הירדני שעשה זאת היה קצין בריטי.

הרמטכ"ל יגָאֵל ידין הורה לפיקוד הדרום לתכנן את מבצע "כִּסלֵו" לסילוק הירדנים מהכביש. ידין סיפר: "האמַנּו בתום לב שהכביש עובר בשטחנו ושהירדנים פגעו בגסות בריבונותנו".³ לימים טען סגן הרמטכ"ל וראש אג"ם, מרדכי מקלף: "הירדנים האמינו בתום לב כי הדרך עוברת בשטחם, וייתכן שהם צדקו. הגבול הבינלאומי בערבה עבר בתוך ואדיות. הכביש היה סמוך מאוד לגבול ואי-אפשר היה לקבוע בפסקנות אם הוא בישראל או בירדן".⁴ האיש שהיה אז אלוף פיקוד הדרום, משה דיין, כתב אחרי שנים: "האמת היא שאין זה ענין פשוט לקבוע בערבה היכן הגבול בין ירדן לישראל. אין שום סימן פיסי. הקו שבמפה מוגדר כמקום הנמוך ביותר שבערוץ הערבה, אלא ש׳המקום הנמוך ביותר׳ משתנה כפעם בפעם, בגלל שטפונות וסחף. ׳חלקה העמוק׳ של הערבה אינו ערוץ אלא משטח חולי מתפתל ורחב-ידיים".⁵

הרמטכ"ל יגאל ידין היה מעוניין לסלק מיד את הירדנים מקטע המריבה, כדי שלא יהיה תקדים של קביעת עובדות בכוח בניגוד לרצון ישראל בעניין שנוי במחלוקת. ידין סבר שיש ללמד את ירדן לקח, להחזיר את קטע הכביש לשליטת ישראל ולהרתיע את השכנה ממזרח – שחתמה על הסכם שביתת-נשק אך לא על הסכם שלום – ממעשים דומים. "היינו משוכנעים שהירדנים מתכַּוְּנִים לחסום לנו את הדרך לאילת", סיפר ידין לאחר שנים.

תרבות של שלום

להפעלת כוח נגד ירדן נדרשה החלטת ממשלה. ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן-גוריון, שהה ביָוָן, בחופשת פילוסופיה ותֵאטרון. אלוף פיקוד הדרום, משה דיין, טייל עם בני משפחתו בתורכּיה. אנשי הביטחון הבכירים עדיין לא הבינו אז שיש "מלחמה רדומה" בין ישראל למדינות ערב, ושהיא עלולה להתעורר בכל רגע, ללא התראה (כפי שלא הבינו גם ב-6 באוקטובר 2023), כי הם התחנכו עדיין בתרבות של שלום. דיין הסביר: "לא היו אֵרועים מיוחדים והחלטתי למלא תשוקה ישנה ולטייל בטורקיה, בעיקר בחלקה הפנימי, ברמה המדברית של אנקרה וקוֹניָה".

ידין פקד על דיין לחזור לישראל, אך לא יכול היה לשגר פקודה כזאת לבן-גוריון. שר האוצר אליעזר קפלן מילא את מקומו של בן-גוריון בהֵעָדרו. ידין ביקש מן הממשלה אישור לפעולה. קפלן ושר החוץ משה שרת סֵרבו. היה להם נימוק טוב, אך סודי. באוקטובר 1950 חודשו המגעים הסודיים בין ישראל ובין עבדאללה הראשון מלך ירדן (שעדיין לא נרצח בשל כך, על הסכם שלום).⁶ הפגישה של מנכ"ל משרד החוץ, וַלְטֶר איתן, עם עבדאללה הייתה מעודדת. עבדאללה הבטיח: "כל עוד אני חי, לא תתקוף ירדן את ישראל". קפלן ושרת סברו שאין לסכן הסכם שלום ראשון עם מדינה ערבית בעבור קילומטרים אחדים בערבה שאולי אף אינם שייכים בכלל לישראל. ידין כפה על הממשלה לשגר שליחים ליָוָן, כדי לשאול את פי בן-גוריון. ידין שלח אל בן-גוריון את סגנו מרדכי מקלף. שרת שלח אליו את יועצו ראובן שילוח. מקלף סיפר: "במטוס היו רק שני נוסעים, שילוח ואני. הטייס אמר לנו שיש רוחות סוערות מעל אתונה ואולי לא יהיה אפשר לנחות, ושאל אם הטיסה חיונית מאוד או שאפשר לדחותה. שילוח השיב: ׳לא כל-כך דחוף׳. אני אמרתי: ׳אם יש לך די דלק נטוס ונחליט מעל אתונה׳. הגענו לאתונה בצהריים. הנחיתה עברה בשלום, אבל את בן-גוריון פגשנו רק בערב, אחרי שחזר מהצגת תֵאטרון. הוא אמר: ׳הודיעו לי כי שני אנשים ממשרד החוץ מבקשים לראותני. הייתי בטוח שאלה אנשי צבא׳, ובכל זאת לא דחה את תוכניותיו. הסברתי לו לשם מה באנו והוא אמר: ׳צריך לזרוק את הירדנים׳. אמרתי: ׳אני יודע, אבל מוטב שתכתוב את זה בפתק׳. הוא אמר: ׳נעשה טוטו, ואני אגיד לך איך כל אחד יצביע בממשלה׳. הוא הכיר אותם, בדיוק. הִתיַשֵּׁב ליד השולחן וכתב: ׳אני בחופשה ולא בתפקיד. אני משאיר לכם ההחלטה, אבל צריך לעשות פעולה צבאית׳.

"למחרת בבוקר השכם חזרנו ארצה. הִתלַוֵּיתִי לידין, עם הפתק, לממשלה וכולם הצביעו בעד. לאחר ההצבעה אמר לי שר הדתות הרב מימון: ׳יש פה חזית-שקר, שרת, קפלן, רוזן. תלך לחיילים ואלוהים יהיה אתך׳". בן-גוריון, ממעצבי תרבות השלום הישראלית, לא הפסיק את חופשתו ולא חזר מיוָן.

משה דיין ניצל ממָּוֶת

כבר ביום הראשון של התקרית הורה הרמטכ"ל ידין לגדוד חרמ"ש (חיל רגלים משוריָן) 79 מחטיבה 7 לנוע אל השטח השנוי במחלוקת. בשעה 10 בערב קיבל המפקד התורן של הגדוד, שהיה באימונים במרכז הארץ, התראה מהמפקד התורן של החטיבה: להזעיק את הקצינים מבתיהם ולהכין את הגדוד לנוע דרומה לפעולה מבצעית. בגדוד היו אז שלוש פלוגות, אחת על זחל"מים. בשעה 2 אחרי חצות סיים המג"ד, אהרן נחשון (אולק), את תִדרוך מפקדי שלוש הפלוגות והן יצאו דרומה. אחרי ארבע שעות הגיעו לבאר-שבע, תִדלקו את כלי הרכב וקיבלו הסבר על המשימה. ביום ה׳, 30 בנובמבר בערב, אחרי שעבר מאתיים ושלושים קילומטרים – רובם בדרכי עפר משובשות – התכנס הגדוד בעין-ווייבה (עין-יהב) ונערך לחניון לילה. עד הבוקר היו אנשי הגדוד עסוקים בתדלוק, בטיפול ברכב ובקליטת כוחות נוספים. הגדוד היה אמור לנוע חרש לכיוון הגֿרנדל ולתקוף את הכוחות הירדניים מדרום, מכיווּן בלתי-צפוי. ב-1 בדצמבר בבוקר יצא הגדוד מעֵין-ווייבה, והגיע לביר אל-מליחה (באר מנוחה) אחרי שלוש שעות. בביר אל-מליחה נערכו הכוחות והוסוו. מפקדי הגדודים סיירו באזור ואיתרו את שני המחסומים ואת פריסת כוחות האויב. בכוח הירדני היו ארבע שריוניות, ג׳יפים אחדים וכוחות חי"ר.⁷

משה דיין חזר מטורקיה לישראל ב-1 בדצמבר 1950. מלוד נסע דיין ישר לקילומטר ה-78, וסייר מעל לאֵזור במטוס "פיוניר" קטן, שהטיס אברהם יפה. דיין הורה ליפה לטוס נמוך מאוד. אחר-כך סיפר: "יפה, במקום שישגיח על מטוסו, הסתכל בחיילי הלגיון. גלגלי ה׳פיוניר׳ פגעו בקרקע, חבטו והקפיצו את המטוס למרומים".⁸

"חטיבה 7 לא בכוננות קרבית"

באותו יום, בשעה 4 אחרי הצהרים, יצא הגדוד לתנועה המאגפת דרך ואדי חיאני. אחרי שעה הורה לו דיין לחזור. דיין שלח אולטימטום אל המפקד הבריטי של הכוח הירדני, בשם "מפקד הטור המשוריָן הישראלי": אם לא יסתלקו פקודיו ממקומם תוך שעתיים, ואם לא יתפנה הכביש לתנועה, יפרוץ הטור המשוריָן הישראלי בכוח את המחסומים; לעומת זאת הבטיח לו כי ישראל תכבד את מסקנות ועדת שביתת-הנשק הדנה עתה בתלונת ירדן. רק כשחזר השליח עם תשובה שלילית פקד דיין על הגדוד לפרוץ קדימה, בלי האיגופים שתוכננו, ולעלות מיד על האויב.

חיילי הלגיון, שהוכו בהלם, הסתלקו ואף לא ניסו להתגונן. בלילה שבין 1 ל-2 בדצמבר הכינו אנשי החטיבה מערך הגנה.

בשחר יום א׳, 3 בדצמבר, נחסמה הדרך והירדנים הביאו כוחות חזקים אל קטע כביש המריבה. בפקודת דיין סילקו חיילי החרמ"ש את המחסומים לאור היום. גם פעולה מהירה זאת הפתיעה את הירדנים. המחסומים הוסרו אבל הפעם לא ויתרו הירדנים בקלות. בקרב-אש נפגעו שריונית ירדנית וחיילים ירדנים אחדים. הירדנים לא הצליחו לחלץ את השריונית. סיור לֵילי ישראלי גילה בה אחר-כך גופות חרוכות.

משה בר-כוכבא (בריל)⁹, סגַן מפקד הפלוגה שפרצה ראשונה לעבר המחסומים, סיכם את הפעולה כך:

"מבצע ׳כסלו׳ היה הפעולה הקרבית הראשונה של השריון לאחר מלחמת העצמאות. הוא הביא לידי ביטוי את העקרונות המְּהַוִּים כיום נכס צאן ברזל לכל שריונאי: תנועה ארוכה של גדוד לאורך שלוש-מאות קילומטרים על כל הכרוך בכך; כניסה לפעולה בנוהל-קרב חפוז; דגש על עקרונות תנועה ואש ועל תכנון מדוקדק ומפורט לכל שלב אפשרי של התפתחות הקרב. הובא לידי ביטוי כושר האִלתור באמצעים מיוחדים ומצבים מיוחדים".¹⁰

כשסיים משה דיין את תפקידו כרמטכ"ל והשתחרר מצה"ל, בשנת 1958, כתב לו דוד בן-גוריון: "פתחת במהירות הדרך-לא-דרך לאילת". אבל לא דברי-השבח בעלי הכַּוָּנָה הפוליטית של בן-גוריון הם הסיפור של מבצע ׳כסלו׳ אלא מסקנת ועדת שביתת-הנשק: הירדנים צדקו בתלונתם. ב-14 במארס 1951 הורה בן-גוריון להחזיר לירדן את קטע הדרך שבין הקילומטר ה-74 לקילומטר ה-78, וישראל סללה קטע מקביל, ממערב לדרך.

בניגוד למשה בר-כוכבא ולבן-גוריון, סבר דיין שחטיבה 7 אינה מתַפקדת כראוי. הוא כתב: "התקרית הייתה טיפשית מבחינת ירדן ומיותרת לנו, וגם לא שׂבעתי נחת מפעולתה של חטיבה 7. כתבתי לסגן הרמטכ"ל (מקלף), שמבצע ׳כסלו׳ הראה שאין חטיבה 7 במצב הכוננות הקרבית שהמטכ"ל מצפה ממנה, ושאם לא יחולו בה שינויים רדיקליים, גם בעתיד הקרוב לא תהיה במצב הדרוש". את תפקידו שלו, כאלוף פיקוד שטייל בחו"ל וביצע סיורי-אויר פזיזים, לא ביקר דיין.
______________

בשבוע הבא: עוֹינוּת סוריה למדינת ישראל; חילוקי דעות בין ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון, לבין הרמטכ"ל בפועל, יגאל ידין; תפקוד גרוע של מערכת הביטחון ביחס לגבול עם סוריה; ההסתבכות באל-חמה; מטוסי חיל האויר הפציצו כפרים סוריים; ארה"ב נזפה בישראל; אין מחקרי אמת בתחומי הביטחון, אין הפקת לקחים ויש מצעד-אִוֶּלֶת היסטורי עם אסונות חוזרים ונשנים, חוזרים ומתגברים.