פרשת תל-מוטילה 1

שוד עדרים

מפקד חטיבת גולני, אברהם יפה, שהה בהשתלמות, וסגנו מאיר עמית מילא את מקומו. לחטיבה היו אז שלושה גדודים: גדוד 12, בפיקוד יעקב אליאב, לשעבר מפקד בכיר בלח"י; גדוד 13, בפיקוד רחבעם זאבי (גנדי), לשעבר איש הפלמ"ח; וגדוד 21, בפיקוד אהרן אבנון, לשעבר איש חטיבת כרמלי. בתרגיל אילן, שערכה החטיבה במחצית הראשונה של 1951, תורגלו כיבוש יעדים מבוצרים והגנה עליהם מפני התקפות-נגד. רוב היחידות מילאו את משימותיהן, אך התרגיל הופסק לאחר שמִּקבָּץ פגזי מרגמה בקוטר 120 מ"מ נפל סמוך לחיילים שהסתערו על יעד. שנים-עשר חיילים נהרגו או נפצעו. לאחר האסון קיבל גדוד 13 את האחריות למרחב שבין אגם החולה לכנרת ולאבטחת העובדים שעסקו בייבוש החולה. לפי מאיר עמית, זאבי היה הטוב בשלושת המג"דים, בזכות 'שילוב נדיר של איש צבא מעולה ואיש מטה מצוין', ולכן הוטלו עליו המשימות הקשות ביותר. גדוד 12 עסק בביטחון שוטף בעמק הירדן ובחדירות מודיעיניות לסוריה; גדוד 21 התאמן במרכז הארץ ונועד להחליף את גדוד 13 באמצע מאי.

הגזרה הסורית נותרה מתוחה. ב-18 באפריל 1951 נהרגו שני ישראלים: אפרים טישלר, מנהל עבודה, נהרג ליד עין גב; ובקרב בין כוח מגדוד 12 לבין כוח סורי בכפר נוּקֵיבּ נפצע חייל, וחייל אחר הוכרז נעדר וגופתו נמצאה למחרת. הירי על עובדים ישראלים נמשך עד סוף החודש. האו"ם דרש מישראל להגביל את עבודות הייבוש לגדה המערבית של הירדן, ואילו הסורים התחפרו בכמה נקודות בשטח המפורז.¹

ב-29 באפריל מצאו סיירי גדוד 13 שְיָרֵי-מזון טריים וַעֲמָדוֹת חפורות בתל-מוטילה, ליד שפך הירדן לכנרת. עד אז לא ייחסו אנשי גולני חשיבות רבה לתל, שכונה גם גבעת קלע. בשנת 1961 הוקם לידו מושב אלמגור; ממערב לו נמצאים שרידי כורזין העתיקה, והאזור כולו מכונה חבל כורזים.²

אריה טפּר היה פלמ"חניק ותיק ומפקד מנוסה. בינואר 1948 פיקד על התקפת-נגד בגוש-עציון מול כוחותיו של עבּד אל-קאדר אל-חוסייני. בסוף מארס ניהל במשך כשלושים שעות את הגנת נצורי שיירת נבי דניאל, עד שהבריטים חילצו את הנצורים. לאחר מלחמת העצמאות פיקד על הפלוגה הדרוזית ביחידת המיעוטים, ולאחר מכן על פלוגה בגדוד 13. ביום שלישי, 1 במאי 1951, דִּוַּח לו מפקד מחלקה שחזר מסיור לאורך הירדן: 'עדר פרות רועה שם'.

טפר סיפר: 'בגולני היה נהוג אז לשדוד פרות של הסורים, לאכול בקומזיצים את הכבד ולמכור את הבשר לטובת קופות הפלוגות. אמרתי למפקד הפלוגה המְּסַיַּעַת, אורי הורוביץ, שלמחרת בבוקר ניקח מקלעי בֶּזה ונביא את הפרות לשחיטה בלתי כשרה. למחרת יצאנו לשטח בקומנדקרים ובנגררות שהעמיד הורוביץ לרשותי, יחד עם המחלקה של עמוס גל ושני מקלעים. גל היה אמור לצאת מכפר הנשיא, להגיע אל העדר מאחור, מצפון, ולגרש אותו מערבה - אלינו. אנחנו היינו אמורים לחפות עליו מאחת הגבעות. הפרות רעו על הגבעה שעליה נמצא כיום מושב אלמגור'.³

הרוגים מאש כוחותינו

עמוס גל, לימים מזכיר קיבוץ יפעת, סיפר: 'הכַּוָּנָה לא הייתה רק למנוע מן הסורים לרעות בשטחנו, אלא גם לארגן לגדוד כמה פרות לצָרכֵי קומזיצים. יצאנו ברגל מזנגריה, כעשרים איש, עם נשק אישי ושני מקלעי שפנדאו. ביצענו איגוף שמאלי ופנינו דרומה. לפתע ראינו עדר, שמענו צעקה ונפתחה עלינו אש חזקה. הערבים הפתיעו אותנו. ניסינו להֵחָלֵץ מערבה, ואז נהרגו ארבעה חיילים מאש מקלעי הבֶּזָה שבפיקוד טפר. שאר החיילים מילטו את נפשם, והגופות חולצו רק למחרת'.³

טפר מסר גרסה דומה: 'עמוס ופקודיו התקדמו לקראתנו ממזרח; אחריהם הלך עדר פרות, ומאחורי העדר - בבגדים אזרחיים - נע כוח סורי. לא זיהינו את עמוס ואנשיו, חשבנו שהם סורים וירינו עליהם. ארבעה נפגעו מאש המקלעים שלנו. המחלקה לא חילצה אותם ואנשיה נסוגו. אם הארבעה לא נהרגו מיד, הם דיממו לַמָּוֶת. הסורים עלו על התל ותפסו בו עמדות. דִּוַּחתי למִפקדת הגדוד והדיווּחים הגיעו לפיקוד הצפון, שהחליט לשלוח פלוגה מגדוד המילואים 34. אנחנו חזרנו לאחור בלי לדעת שלמחלקת גל יש נפגעים'.³

אורי הורוביץ אישר באָזנַי את עיקרי סיפורו של טפר. לדבריו, לקיחת עדרי בקר סוריים לא נחשבה באותה תקופה ליוזמה חריגה או להפרת פקודה. הוא לא יִיחֵס חשיבות רבה למבצע; לאחר שמסר לטפר שני צוותי מקלעים, הצטרף למטח מרגמות של הגדוד ליד זנגריה, היא אליפלט של היום. כשנודע לו על התקרית, מיהר עם אנשיו אל המקום שבו נמצא טפר.³

הפתעה מבצעית

מן העדויות עולה שכוח סורי בלבוש אזרחי התקדם מאחורי העדר והפתיע את מחלקת גולני. הירי השגוי של כוח החיפוי, נסיגת המחלקה והותרת הנפגעים בשטח הפכו תקרית מקומית לפתיחת אחת הפרשות הקשות בתולדות צה"ל הצעיר. הגרסה הרשמית הציגה תחילה את האֵרוע כחדירה סורית בלתי מתגרה; העדויות של טפר, גל והורוביץ מלמדות כי היוזמה הישראלית להשתלט על העדר קדמה לפתיחת האש. לדעתי, כבר כאן נחשף דפוס מסוכן: זלזול באויב, פעולה לא מאושרת דיה, תמונת מצב לקויה ותגובה פיקודית מאוחרת - דפוס שחזר, בהֶקֵף חמור לאין שיעור, ב-7 באוקטובר 2023.

בן-גוריון בארה"ב והמחשבה על עוצמה מדעית

הקרב החל ב-2 במאי 1951, סמוך ליציאתו של ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן-גוריון, לביקור ראשון בארה"ב כראש ממשלת ישראל. המקורות בני הזמן אינם אחידים באשר לשעת ההמראה ולתאריך המקומי המדויק, אך מוסכם שהוא הגיע לוושינגטון ב-3 במאי, כשהקרבות כבר התנהלו. בן-גוריון, בן 64, יצא למסע מדיני וציבורי שנועד לחזק את יחסי ישראל-ארה"ב, לקדם סיוע כלכלי וביטחוני ולסייע למפעל איגרות החוב של ישראל. הוא לא יצא לחופשה בלבד, אף שבמהלך המסע שילב גם מנוחה, סיורים וקריאה.⁴

הענין של בן-גוריון במדע כמכפיל כוח ביטחוני קדם להקמת המדינה. באפריל 1948 הוא כתב לאהוד אבריאל, שעסק ברכש נשק בצ'כוסלובקיה, וביקש לאתר מדענים יהודים שיוכלו להגדיל את כוח ההרג ההמוני או את כוח הריפוי ההמוני. בשנים הבאות נעשה פרופ' ארנסט דוד ברגמן ליועצו המדעי המרכזי ולאחת הדמויות המְּיַסְּדוֹת של התשתית הגרעינית בישראל. עם זאת, אין להציג כל פגישה מדעית שקיים בן-גוריון בארה"ב כִּראָיה ישירה לדיונים על נשק גרעיני; יש להבחין בין מדיניות ארוכת-טְוָח לבין השערה שאין לה תיעוד.⁵

ב-14 במאי נפגש בן-גוריון כשעתיים עם אלברט איינשטיין בביתו בפרינסטון. בצאתו אמר לעיתונאים כי השניים שוחחו על תורת היַּחֲסוּת, חֵרוּת, פילוסופיה יוָנית ושפּינוזה - ולא על פוליטיקה. איינשטיין אומנם חתם ב-1939 על המכתב לנשיא פרנקלין רוּזבֵלט, שנוסח עם הפיזיקאי לֵאוֹ סילַארד והתריע מפני האפשרות שגרמניה תפַתֵח פצצת אטום, אך הוא לא השתתף בפרויקט מנהטן. אין תיעוד לפגישה של בן-גוריון עם רוברט אופנהיימר בביקור זה, ולכן אין מקום להציג פגישה כזאת כעובדה או אף כהשערה סבירה.⁶

יונה בראש הממשלה

בהֵעָדרו של בן-גוריון מילא שר החוץ משה שרת את מקומו בענְיְנֵי הממשלה. שרת השתייך לאגף המתון במפא"י וביקש לרסן את התגובה הישראלית בתקריות הגבול. לאחר אֵרוּעַ אל-חמה הוא נטה להגביל את סוגי הנשק ואת הֶקֵּף הפעולה, להימנע ככל האפשר מהפעלת שריון וחיל האויר ולהותיר את עיקר הנטל לחיל הרגלים. לדעתי, השילוב בין הֵעָדרו של בן-גוריון לבין קו הריסון של שרת צמצם את חופש הפעולה של המפקדים, אך אין בכך כדי לפטור אותם מאחריות להחלטות המקצועיות שקיבלו בשטח.

בערב 2 במאי, בישיבה ה-544 של מועצת הביטחון, נדונו ההאשמות ההדדיות של ישראל וסוריה. נציג ישראל, אבא אבן, מסר הודעה שלפיה כוח סורי חמוש פתח באש על יחידות צה"ל ממערב לאזור המפורז, ודרש את נסיגתו. ההודעה הישראלית תיארה חדירה ותוקפנות סורית; היא לא הזכירה את הניסיון הישראלי לגרש או לקחת את העדר. הדיווחים שהעבירו משקיפי האו"ם בימים הבאים עסקו הן בחדירות הסוריות והן בפרובוקציות משני הצדדים. בכך התחזקה הטענה הסורית כי העימות בתל-מוטילה קשור גם למאבק הרחב על ייבוש החולה ועל השליטה המעשית באזור המפורז.⁷

יום קודם לכן עוד נדמה היה שאפשר לייצב את היחסים. ממלא-מקום ראש מטה משקיפי האו"ם, קולונל דה-רידר, דִּוַּח לרמטכ"ל הסורי אַדיבּ שישַכּלי על הצעות ישראל להסדרת המצב באזור החולה, והשיג את הסכמתו לפגישה בלתי רשמית בין נציגי שתי המדינות ב-4 במאי בבית המכס בגשר בנות יעקב. ישראל ביקשה להחזיר את ועדת שביתת הנשק המשותפת לפעולה תקינה. התקרית בעמק כורזים קטעה את המהלך הזה.

כִּשְׁלוֹן הפיקוד הבכיר

כשהגיעו למטה גדוד 13 הידיעות הראשונות על התקרית ועל הנפגעים, בבוקר 2 במאי, נעדר המג"ד רחבעם זאבי מן המפקדה. סגנו, חיים עינב (מילר), דִּוַּח לממלא-מקום אלוף פיקוד הצפון, שמואל אדמון, וציין שכל יחידות הגדוד עסוקות באבטחת עבודות ייבוש החולה. דב ירמיה פיקד על חטיבת מילואים 3 (אלכסנדרוני), שאחד מגדודיה - גדוד 34 - התאמן ליד הר כנען. אדמון הורה לו לשלוח פלוגת מילואים לחלץ את ארבעת נפגעי גולני.

חטיבה 3 הוקמה מחדש כחטיבת מילואים כשנה קודם לכן, וגדודיה טרם הספיקו להתאמן במרוכז. גדוד 34 היה בראשית סדרת האימונים המשמעותית הראשונה שלו. עדיין לא מונה לו מג"ד קבוע, והמפקד הבכיר בפועל היה קצין הקישור למילואים, שמילא מעין תפקיד של סמג"ד. רבים מחיילי הגדוד לא עברו טבילת אש, וחלקם היו עולים חדשים שלא שֵרתו קודם בצבא. רוב המפקדים השתתפו במלחמת העצמאות, אך לא כמפקדים קרביים.

ירמיה התייעץ עם הסמג"ד ושלח למשימה פלוגה בפיקוד צבי גרבובסקי. גרבובסקי עסק בעיקר בענייני מינהלה והותיר את אימוני הפלוגה לסגנו, משה פרילוצקי, לשעבר איש האצ"ל ומפקד זוטר בחטיבת כרמלי. לפני יציאת הפלוגה נסע גרבובסקי למוצב הקדמי של גדוד 13 ליד זנגריה. חיים עינב הסביר לו כי המשימה היא לחלץ את הנפגעים ולתפוס את תל-מוטילה. גרבובסקי השיב שפקודיו אינם מתאימים למשימה והציע להטילה על יחידה מאומנת יותר. לטענתו, לא ייתכן שבכל הצפון אין כוח כשיר יותר מפלוגת מילואים בלתי מאומנת שנשלחת לשטח מוכה אש. לעינב לא הייתה סמכות לשנות את החלטותיהם של אדמון וירמיה.

מדוע לא הוקצתה למשימה פלוגה סדירה מגולני? אפשר להציע שתי תשובות. ראשית, המפקדים הבכירים העריכו בטעות כי לא יהיה קשה לסלק את הסורים, ולא הפנימו את לקחי מלחמת העצמאות בדבר יכולתם בקרבות הגנה סדורים. שנית, זאבי נעדר ממטה גדוד 13, ואדמון ועמית לא רצו לשלוח את אנשיו להתקפה בהֵעָדרו. ואולם היה אפשר להזעיק את זאבי. האבסורד בולט: לגדוד המילואים 34 לא היה מג"ד קבוע, וסגנו בפועל לא נחשב מתאים לפיקוד קרבי. גרבובסקי יצא למשימה אף שסבר כי היא מעבר ליכולת פלוגתו, ואמר לפרילוצקי: 'הם מבקשים מאיתנו דברים שאסור לעשות'.

כל אנשי הפלוגה הגיעו לזנגריה. עמוס גל תֵאר למפקדיה את אֵרועי הבוקר, את מקום הִמָּצאוּת הנפגעים ואת ציר התנועה. אחר-הצהריים יצאו גל, פקודיו ואנשי המילואים למשימה, בסיוע מרגמות בקוטר 81 מ"מ.

זאב שיף, שהתבסס על דוח ועדת חקירה של צה"ל, תֵאר כוח מילואים שרמתו ירודה: חיילים שלא רצו להסתער והעדיפו לנהל חילופי אש מן הסלעים; מצב גופני לקוי; ציוד חסר; ובעיקר תחמושת אימונים שגרמה שוב ושוב למעצורים. רק כעבור יומיים הוחלפה התחמושת בתחמושת אמינה יותר.⁸

סגן מפקד הפלוגה, משה פרילוצקי, סיפר כי גרבובסקי הטיל עליו לכבוש את תל-מוטילה. לדבריו, הוא עשה זאת בעזרת מחלקת מילואים והמחלקה של עמוס גל. אנשי גדוד 13 אספו את גופות ארבעת חבריהם ונסוגו; גרבובסקי ושתי מחלקות מילואים נוספות עלו אל התל שנכבש. בכך הסתיים רק השלב הראשון. בימים הבאים התרחבה התקרית למערכה קשה, שבה נהרגו בסך-הכל 41 חיילי צה"ל ונפצעו יותר משבעים.⁹

בשבוע הבא: ארבעת ימי הלחימה הבאים של חטיבת גולני הסדירה ושל חטיבת המילואים אלכסנדרוני במערכת תל-מוטילה; מפקדי הגדודים והחטיבות שלא נמצאו בקו הדם ולא שלטו במתרחש; הפרת הסכם הפסקת האש.